כל ישראלי שנסע עם הילדים לאיטליה גילה את הסוד: פיצות עושים טוב יותר בארץ. מאכזב, אך נכון. מריירים כל הדרך, וכשמגיעים ליעד מגלים את האמת הקולינרית הכואבת. הרבה דברים שהומצאו בחוץ אנחנו עושים יותר טוב בעצמנו - יין צרפתי, חוגי ג'ודו, מלונות בוטיק (כל פעם מלון אחר כמובן, אחרי ההשקה אנחנו הורסים אותו במו ידינו). גם סלט ערבי הוא סטארט־אפ ישראלי שנשמע לנו יותר אותנטי עם כותרת שמדיפה ניחוחות כיבוש. במחוזות ההיי־טק מזמן כבשנו את מעמדנו הבינלאומי, והקרב האמיתי מתחולל כעת בין תל אביב שמובילה בסטארטאפים לבין ירושלים שמתחילה להדביק את הפער, ובאר שבע שמזנבת בעוז. נוסף על כך, ישראל היא מעצמת סייבר עולמית. לא המצאנו, אבל אנחנו תכף מתעלים על המקור. הישראלי הטוב, החרוץ והאופטימי הופך לזהב מה שהוא נוגע בו.
אבל אפשר גם אחרת! באירופה המציאו את האנטישמיות? כבר במאה ה־19 הלכנו על האוטו־אנטישמיות ועשינו את זה בגדול. בכל פעם מחדש אנחנו מוכיחים רצינות לגבי התופעה התרבותית הזאת שיזמנו בגולה, ארזנו במיטב מיטלטלינו לארץ ישראל ושיווקנו כאן בשלל גרסאות, והשבוע שדרגנו את הנטייה: באמריקה המציאו את "תרבות הביטול", שהומצאה במקור כמחאה נלווית ל־MeToo ונועדה לנדות אנשים בשל אמירות או מעשים שנחשבים פוגעניים.
כך למשל ציפו באמריקה לנדות את ביל קוסבי, כך ביטלו את חידוש הסדרה "רוזאן". בהמשך, המחאה המהותית התפשטה גם לכיוונים פוליטיים, וזרמים פרוגרסיביים מצאו לנכון להפעיל את תרבות הביטול כנגד התבטאויות פרו־ישראליות ברשת; בישראל כמו בישראל, לקחנו שורש זר והדגמנו איך עושים את זה נכון.
אם עד כה היו ניסיונות לחקות את תרבות הביטול על ידי השרשה כושלת של החרמת אייל גולן (הכישרון ניצח את ההחפצה), ולהבדיל חיקוי לא מודע של הדרת אחינועם ניני מהפלייליסט לאורך עשורים (איזה באסה, היא כל כך מוכשרת עד כדי שהזמינו אותה לוותיקן) - הגיע יום הזיכרון ליצחק רבין, שבו המנהיגות הישראלית הדגימה כיצד ניתן לקחת תקווה ולפורר אותה. אנחנו מבטלים את עצמנו הכי טוב לבד.
החברה הישראלית עורכת חשבון נפש כבר 26 שנים. רצח רבין וגלי ההדף שהיכו בעקבותיו הם הצלקות הפרטיות של ישראלים רבים, אך מנהיגיה לא הפנימו את הלקח. רה"מ ציין בנאומו שאסור להשתיק ציבורים שלמים ועשה צדק היסטורי בין מחנות ניצים, ובהלימה, בירכה דליה רבין על שלטון שיודע לשמור על ממלכתיות, ואף סיימה בטרם עת ראיון, שבו המגישה ניסתה לגרור אותה למגרש הפוליטי.
אך בין לבין? ניסיון לחקות את הכדורגל הברזילאי, ולא בקטע טוב: לפיד בועט לשער של בן גביר בניסיון לעשות הון פוליטי מהיום המכובד, משתמש בתרבות הביטול ומאשים את מפלגת הציונות הדתית בדמיון ליגאל עמיר, וניצן הורוביץ נזכר מה ישראלי בעיניו ועולה לטעון בשם רבין נגד הישיבה בשטחים - ספק רב אם רבין המצביא היה חותם על דבריו. אפילו אני זוכרת שהוא לא רצה להוציא לפועל את אוסלו ג'. מי שכן הוציא אותו לפועל לבסוף הוא הנואם אחרי הורוביץ - נתניהו. האחרון, מושפע משונאיו המתעקשים לראות בו את הנושא המרכזי הן בחקיקה והן בטקסים, נתן נאמבר מפואר מז'אנר "המנוח ואני", תוך שהוא מזכיר שוב את המרפסת בכיכר ציון; אני לא יודעת מי כותב לשירלי פינטו את הטקסטים, אך לעת ערב ההדרן המפואר שלה בטוויטר ("נתניהו מסית") הבהיר סופית למה אסור לשלב גימיקים ברשימות לכנסת.
תרבות הביטול האמריקנית עברה אדפטציה ישראלית. אם בי"ב חשוון מגיע לשיא מפלס הביטול הפנימי, וכל תת־מגזר שם איקס על האדם הראשון שהוא מזהה שחי בקרבתו - אז איך כתב שלמה ארצי על הכיבוש? לא למדנו כלום.
