באלמנט שלו. הוא לא היה מוכרח להגיע. בכל שנה הוא עולה להר, יושב אל מול נציגי המשפחה, שומע רמזים גלויים יותר ופחות על אווירת ההסתה הנוראה שהובילה לרצח, ומשוכנע שלא היתה לו יד בדבר. אדרבה, הוא העניק לרבין "הכשר" והודיע כי אינו בוגד, אז מה רוצים ממנו? בהתחלה ניסה לשכנע. אחר כך הבין שנגזר עליו לשמוע את שאיננו נעים לו, ולא לצפות שמישהו בקהל הזה יזדהה דווקא איתו. בעיניו הוא הקורבן. בעיניו הם המסיתים. העלייה להר הפכה לסיוט מבחינתו.
השבוע, יכול היה פשוט לא להגיע. כמעט כואב לחשוב שזה לא היה גורם לרעידת אדמה. נכון, הוא שייך לסגל א', וראוי שסגל א' יגיע לאזכרה. אבל אין הוא אמור לנאום, ואם מדובר בנימוסים והליכות - הוא מרגיש הנפגע מול הממסד שקם עליו, לדעתו, מן התקשורת "המגויסת" ועד המשטרה והפרקליטות, ובראשה מקורבו לשעבר, היועץ המשפטי שמינה. מבית המשפט ועד הבוחרים שאוהבים אותו נורא, אבל לא מעניקים לו מנדט פעם אחר פעם אחר פעם.
ואז הוא מחליט להפוך את היעדרותו הצפויה לכותרת ראשית, ובסוג של הנאה נסתרת רואה את הפאנלים בערוצי הטלוויזיה עוסקים בכך. את נאמניו מסבירים אותו, את מתנגדיו מבקרים אותו. הוא חוזר לאלמנט שלו.
נגד אוסלו, בעד ירדן. בנאומו בכנסת בישיבה השנתית לזכרו של יצחק רבין הי"ד, הסביר ראש האופוזיציה, בנימין נתניהו, כי הימין, והוא בראשותו, אינו סרבן שלום, והתהדר בתמיכתו בהסכם השלום בין ישראל וירדן ב־1994. בכך הוא מציג עצמו כמדינאי שקול ואחראי, המתנגד להסכמים רעים לתפיסתו, ותומך בהסכמים טובים, כמו השלום עם ירדן. אבל חזקה עליו שהוא יודע היטב שלא היה סיכוי להסכם עם ירדן אלמלא נחתם, קודם לכן, הסכם ישראלי־פלשתיני.
הסורים והירדנים ביקשו להבטיח חזית ערבית אחידה בשיחות השלום שנוהלו, במקביל, בוושינגטון. ההערכה של המשתתפים הערבים בדיונים היתה כי חזית אחידה תוכל להביא לפשרות רבות יותר של ישראל; חאפז אל־אסד, נשיא סוריה, נהג להיפגש עם המשלחות לפני כל סיבוב שיחות בוושינגטון, שנערכו במסגרת ועידת מדריד, ואילו המלך חוסיין רצה להבטיח שהסכם בין ישראל והפלשתינים לא יגרום להצפת ארצו בפליטים נוספים.
אוסלו שחרר את הפלשתינים מן החסות הערבית, ואפשר להם להגיע להסכם נפרד, ללא תכתיבים זרים. ירדן וסוריה הופתעו כאשר נודע להן כי מתחת לאפן הושג הסכם ישראלי־פלשתיני. ירדן כעסה על ישראל ועל אש"ף. סוריה יכלה לכעוס רק על אש"ף, ושתיהן הגיעו למסקנה כי לאחר שהפלשתינים התחמקו מחסותן, אין להן צורך להמתין לשלום ישראלי-פלשתיני וכי כל אחת מהן רשאית להגיע עם ישראל להסכם שלום נפרד.
המלך חוסיין היה נחרץ יותר מעמיתו מצפון, ויום אחד(!) לאחר חתימת הסכם אוסלו על מדשאת הבית הלבן, נחתם, באותו מקום, "מסמך הבנות" ישראלי־ירדני שהוכן שנה קודם לכן, אך החתימה עליו עוכבה על ידי הירדנים. המלך חוסיין אמר לי שההסכם הישראלי־פלשתיני (שאותו לא אהב), העניק לו את האפשרות לשלום נפרד עם ישראל.
כמעט כל חברי הכנסת תמכו בהסכם עם ירדן, ובכללם כאלה שנשאו במשך שנים ארוכות את הסיסמה "ירדן היא פלשתין" והמציאו בכך את האפשרות שירדן תסכים לכך שמימוש ההגדרה העצמית של הפלשתינים יקרה בשטחה, ואילו ישראל לא תצטרך להסכים לשום פשרה טריטוריאלית. מי שמתברך בתמיכתו בשלום עם ירדן, אבל שולל את הסכם אוסלו, חוזר על הצעתו הפתטית של יגאל אלון מ־1978 לתמוך בהסכם עם מצרים ולשלול את פינוי היישובים הישראליים בחצי האי.