הנוגדן של יולי

ליכודניקים מהשטח טלפנו השבוע ליולי אדלשטיין כדי לחזק אותו. "אנחנו איתך באש ובמים. רוץ", אמרו לו. והיו גם רבים שטלפנו ואמרו, "אוהבים אותך. תומכים בך. אבל ביבי מנהיג הליכוד, בינתיים. אל תרוץ נגדו". אדלשטיין החליט "ללכת על זה". עצם העובדה שהתקשורת עוסקת בו בהקשר של בנימין נתניהו היא חלק מהסיבה שהוא עושה את זה.
בכירי הליכוד לא רצים לתקוף את אדלשטיין. היחיד שעשה זאת היה ח"כ שלמה קרעי. התחושה היא שתקף בשליחות נתניהו. קריאת התיגר על יו"ר המפלגה מעלה את השאלה על האופציות שעומדות היום בפני הליכוד. לא רק למה נתניהו? אלא גם למה הליכוד?
יש מעט ממשלות שעשו כל כך הרבה שגיאות בזמן כל כך קצר כמו ממשלת בנט־לפיד; אולי היא הממשלה הראשונה שהספק הטעויות שלה בתחום מדיניות החוץ והביטחון, כמו גם במדיניות הפנים, כולל הטיפול במגיפה, כל כך גדול.
אצל אהוד אולמרט הנפילה הבלתי מחושבת התרחשה אל תוך החור השחור של מלחמת לבנון השנייה. המלחמה גררה שבירה של מנהיגותו. לפחות הוא זכה בבחירות והביא נעליים מהבית שהתאימו לו. נפתלי בנט ממשיך לדשדש בנעליים הגדולות של נתניהו, ולכן אינו מתקדם ולא זז לשום מקום.

בנט העניק בלעדיות ליאיר לפיד במדיניות החוץ, וכתוצאה מזה הסתבכו ונפגעו קשות יחסי ישראל עם סין. קלקול היחסים עם רוסיה זו עבודה של כל הצמרת. הכל מתוך חישובים של התרפסות דוחה בפני הממשל הדמוקרטי בוושינגטון. אבו מאזן זוכה לפריחה ולגיטימציה.
ההשקעות של נתניהו כנגד מדינות מערב אירופה האנטי־ישראליות, וכאיזון למדיניות אמריקנית שלא ניתן לסמוך עליה - יורדות במהירות לטמיון. ראו פרשת המשבר חסר התקדים ביחסים עם פולין, משוגה מטופשת שכולה מבית היוצר של לפיד. והגרוע ביותר: אחד הפרשנים הבכירים, לא מאוהדי נתניהו בלשון המעטה, מדווח מפי בכיר במעמקי מערכת הביטחון שנכשלו המאמצים להשיג תיאום הערכות ועמדות בין ישראל לממשל האמריקני בנושא איראן. ישראל וארה"ב בכלל לא באותו עמוד בספר, כפי שאומרים האמריקנים.
אין תוכן לאמירה האמריקנית שאם לא חוזרים להסכם הגרעין, "יימצאו דרכים אחרות" לטיפול בגרעין האיראני. על פעולה צבאית אין מה לדבר. כל זה רק מאשר את מה שניתן היה להסיק לגבי ממשל ביידן מההתחלה, ובוודאי מאז התבוסה הנוראה באפגניסטן.

הצעד האחרון של שר הביטחון בני גנץ ביוזמת צה"ל, מעמיד את בנט, שקד וסער כנהגים שגופם נזרק ימינה בשעה שהרכב פונה חזק שמאלה: ההחלטה לאפשר לעשרת אלפים פועלים עזתים להיכנס לישראל וליהנות משוק העבודה וההכנסה המקומי, פירושה הענקת ניצחון לחמאס. חכמי הביטחון חושבים שעקפו את חמאס ויגיעו אל התושבים מעל ראשי סינוואר והנייה; למעשה, מנהיגי חמאס, יחד עם מוחמד דף, יכולים להתגאות בפני נתיני הטרור שלהם: גם פגענו באויב והיכינו בו עם הטילים שלנו, וגם קיבלנו מהאויב פרס של הטבות עבורכם.

כל זאת פירושו כמעט מובן מאליו: הליכוד, שמגייס את תמיכת מלח הארץ, שנתמך על ידי אותו חלק בציבור שמהווה את חוט השדרה של החברה הישראלית, הוא אולי היחיד שיכול להציע הנהגה לאומית שתוכל להתמודד עם הבעיות והאתגרים של ישראל.
הטיעון לטובת נתניהו ממשיך להיות מהתחום הבסיסי: משק האנרגיה של ישראל הוא אי בודד של יציבות באספקה ובמחירים נמוכים בתוך אוקיינוס סוער של עליית מחירי גז ודלק מטורפת, פי חמישה מישראל באירופה ובארה"ב. הפסקות חשמל ממושכות מתרחשות לא רק בלבנון, אלא גם בסין הגדולה ובארצות אירופה המתקדמות.

למומחים יש הסבר אחד למצבה האיתן של ישראל: פיתוח מאגרי הגז ומתווה הגז. הפרויקט הגדול עורר תיעוב בקרב פרשנים אנינים ופוליטיקאים אליטיסטים, שהשפיעו על שופטי בג"ץ עד כדי כך שאלה כמעט טרפדו את המתווה. ההישג הנוכחי רשום, כן, אין מה לעשות, על שמו של נתניהו (ושל יובל שטייניץ); איש מלבדו במערכת הפוליטית לא היה מסוגל לדחוף את הממותה הביורוקרטית הזאת דרך קוף המחט. השבוע אמר ראש המוסד לשעבר יוסי כהן, כי איראן רחוקה מנשק גרעיני. גם המאבק ארוך השנים נגד הגרעין האיראני הוא קרן שאותה מבזבזת הממשלה הנוכחית.

אלא שמול נתניהו עומד סעיף חדש במגילת העצמאות: חרם עליו. לפי מיטב שיפוטו של יולי אדלשטיין, אחרי הקדנציה הקצרה של בנט תבוא הקדנציה של ראש ממשלת שמאל, יאיר לפיד. אם לפיד מושך את השנתיים שלו ללא אירועים "קטקליזמיים", אסוניים, השמאל באמת יכול להתחזק בקלפי ולפתוח עידן חדש.
אדלשטיין מציע את עצמו כתרופה מונעת לממשלת לפיד. הוא מרגיש שהתגובה מהשטח למהלך שלו אינה עוינת כפי שהיה כאשר גדעון סער אתגר את נתניהו. המהלך שלו אמור לזרז את הפריימריז. הקייס שלו הוא שבנט יוצר מצב שאנשים יכולים לחיות איתו כי אין לו מפלגה ואין לו בוחרים, הוא פרוזדור שמוביל לחדר של לפיד; אז ישתנה הכל.
אדלשטיין למעשה לא חלוק על נתניהו. הוא רק הציג לו בשיחות ביניהם את המצב האובייקטיבי: באפריל 2019 הימין היה 60-60 אחרי עריקת ליברמן. היום הוא 52. זאת מגמת ירידה קבועה למרות הסקרים המחמיאים לליכוד (35-34 מנדטים). לנתניהו אין הסבר ברור איך הוא חוזר לשלטון. בליכוד מזהים שהוא ממוקד בנושא המשפטי לפי הצעת החוק היחידה שהגיש - שהשרים יוכלו למנות את היועמ"שים במשרדיהם בעצמם. זה היה המגרש של איילת שקד, נתניהו משתלט עליו.

הבעיה היא שעד שנתניהו יחזיר את הליכוד לשלטון, לפיד יחדיר את היועמ"שים של קרן וקסנר והקרן החדשה לכל פינה במבוכי המנגנון. כפי שבנט, לפיד והורוביץ בזבזו את כל הישגי אדלשטיין ונתניהו בקורונה - כך הם עלולים למצוא את הדרך להרס משק האנרגיה ולהכניס אותנו לבעיות אספקה ולעליית מחירים.

טבעת החנק מתהדקת

הביורוקרטיה היא עדיין האויב הישראלי מספר אחת: בעיריית תל אביב, בטקס בכיכר בירושלים וגם בפינוי תושב התנחלות לבית החולים
הצבא, נמסר במהדורות החדשות, דחף את הממשלה לאשר כניסת עובדים מעזה במספרים של עד עשרת אלפים. זאת בתור פעולת תגמול קשה על הריגת בר־אל שמואלי, שהובטחה לאחר שובו של נפתלי בנט מוושינגטון.
מתי זה היה? צה"ל לא מסוגל להתגבר על בעיה פרוצדורלית של רכב הסעה לנכה הנזקק לטיפול בבית חולים ומתגורר בהתנחלות. מישהו או מישהי לא אישר ויזת כניסה לישראל לבנו של סגן הקונסול היפני בקובנה בזמן השואה, צ'יאונה סוגיהארה, שהציל באמצעות ויזות אלפי יהודים. כל זה כאשר מערך ביורוקרטי הדוק של הגרמנים מבצע רצח עם בליטא ובשאר חלקיה האירופיים של ברית המועצות בזמן השואה.

המדינה היהודית לא מסוגלת לפרוץ את טבעת החנק הביורוקרטית. אף פקיד לא מסוגל לבצע צוקהארה עם בורג כפול כדי לאשר כניסה לבן, נובוקי, שהוזמן לקריאת כיכר על שם אביו בירושלים. בסוף העניין עבר לדרגים הגבוהים ונמצאה, איכשהו, הדרך. הוא הספיק לטקס.
בגרמניה רדפו אחר אישה בת 96 ועצרו אותה על פשעים נגד האנושות מימי הנאציזם. לא ברור אם בזמן ביצוע הפשעים היא היתה בגירה. אולי צריך לשפוט אותה בבית דין לנוער. נתנו לה את החיים - אלה שמאחוריה כבר; ועכשיו, בשביל הפרוטוקול ירשמו הגרמנים חסידי הדמוקרטיה שהם העמידו עוד נאצית לדין.

אבל הסיוט הפקידותי נמצא בעיריית תל אביב. תו ירוק לא מאפשר כניסה, אחרי בדיקה ביטחונית כמובן, לבניין העירייה. הייתי שם השבוע ושאלתי את איש הביטחון, שמנכ"ל העירייה שלח אותו למטה כדי לעשות סדר בברדק - והוא אישר. אתה רואה הרבה חלכאים, דוברי רוסית, ערבית, קשישים - אלו שלא מסוגלים לתפקד באמצעות השירותים המקוונים.

הם מגיעים עם שקית ניילון מלאת ניירות ומסמכים כדי להסדיר את ענייניהם עם העירייה פנים אל פנים, מול פקיד בעל פני אנוש. אבל הסמכות שלמעלה, בקומה של קונשטטר או שמא של שולטהייס, החליטה שכל האנשים האלה חייבים לקבל הזמנה מראש באמצעות השירותים המקוונים. רק אנשי הביטחון למטה, ליד שערי המסלולים הממוקמים עשרה מטר מאנדרטת רבין, מורשים לאשר להם כניסה.

כל אלה חלקים בתצרף. מה פתאום נאצים עם פועלים ערבים מעזה והנהלת עיריית תל אביב? הכל תחת אותה מחלה. בתל אביב רואים את החלוקה המעמדית לפי מסלולי ההליכה בשדרות: במסלולים הרחבים, במרכז השדרה, הולכים בעלי נעלי הספורט הצבעוניות שנראים כמי שיצאו מעמודי כרומו של כפולות האמצע. הם יודעים להבדיל איפה נוסעים ההיפסטרים על אופניהם החשמליים, והיכן הם יכולים לצעוד בהליכה מסוגננת.
החלכאים, אלה הבלתי מכוונים ובלתי־מקוונים, נדחקים לשוליים. למדרכות הישנות, שלא נוקו בבוקר. לפעמים הם הולכים על הצד בין עגלה למכונית חונה.

עלות, אבל מה עם תועלת

האם שלוש שנות שירות צבאי הן נטל על המשק? מחקר של פרופ' יוסי זעירא מעלה מסקנות מעניינות
פרופ' יוסי זעירא מהאוניברסיטה העברית עוסק כבר שנים בחישובי עלות הסכסוך הישראלי־ערבי, וכיצד זה משפיע על התוצר הלאומי ועל הנטל שכל ישראלי נושא. זעירא פרסם עכשיו תקציר מחקר כלכלי על עלות הסכסוך במכון "זולת", העוסק בשלום ובזכויות האדם.
מעבר לתקציב הביטחון עצמו, שני הגורמים העיקריים שמוסיפים אחוזים ניכרים לנטל הביטחון שמעבר לתקציב הם הצעירים הישראלים שמתגייסים לצבא לשלוש שנים ולחמש שנים, וכן תחשיבי הסיכון על השקעות הון בישראל. בנושא עלויות השירות הצבאי לכלכלה הוא הולך לפי המודל של זוכה פרס נובל לכלכלה, פרופ' ג'וש אנגריסט. בדוקטורט שלו, אנגריסט, שאותו זעירא מכנה "מבריק", בחן את נתוני המתגייסים בארה"ב לשנתיים של שירות בזמן מלחמת וייטנאם, והשווה את הדינמיקה של השתלבותם הכלכלית אחרי השירות הצבאי - מול ההתפתחות של אלה שלא התגייסו.

מדובר היה בניסוי כלכלי בתנאי שטח, מאחר שכידוע, הגיוס בארה"ב מאז סוף שנות ה־60 נעשה באמצעות בהגרלה. ממצאיו של אנגריסט הצביעו על כך שלא היה הבדל בהישגים הכלכליים בין סקטור המתגייסים לסקטור הלא מתגייסים - מלבד ההבדל שהחיילים הפסידו שנות שירות צבאי בתחרות בשוק העבודה. זעירא אמר השבוע, שהנתונים נוגעים רק ללבנים ולא לשחורים. זה סוג של עיוות.
פרופ' זעירא ממשיך את מחקרו של פרופ' איתן ברגלס המנוח בנושא. הביטחון עולה לנו הרבה מעבר להוצאה הישירה של תקציב הביטחון, שעולה עכשיו על השולחן. הוצאות הביטחון בישראל על הנייר נמוכות מתמיד. כ־6 אחוזים מהתוצר - וזה לא כל כך רחוק מ־2 אחוזים מינוס של ממוצע מדינות ה־OECD. יש חישוב עלויות שמביא את הוצאת הביטחון למעט יותר מ־14 אחוז; ויש נתון של 40 אחוז.

במצב של "שלום", או הסדר, זעירא רואה את הגדלת התוצר ב־30 אחוז. השאלה כמובן, אם זה בכלל אפשרי. הטיעון נגד תפיסתו הוא שצה"ל של היום מכשיר כוח אדם איכותי לתעשיות הטכנולוגיות, ומאפשר לבנות ולבנים תעסוקה טובה לאחר השירות, מה שלא היה מתאפשר בלי זה. כנ"ל לגבי מיומנויות של משמעת וארגון.
הנתונים ההיסטוריים שהוא מפרסם מעלים תמונה די ברורה: עד 1967 שיעור הוצאות התוצר על ביטחון היה כ־10 אחוז ופחות. מ־67' ועד סוף שנות ה־80 - בין 20 ל־30 אחוז מהתוצר. זה מסביר את התרסקות מדינת הרווחה בישראל. אלא שההפתעה היא ש"ישראל אף פעם לא היתה מדינת רווחה", פוסק זעירא.

השקפותיו פורסמו בספר שהוציא לפני שלוש שנים, וכנראה מימין ומשמאל לא אוהבים אותן. כשהופיע בזמנו בוועדת החוץ והביטחון, גילה שמפלגת הביטחון חזקה בהרבה מכל מפלגות הימין והשמאל.