עיר בפחד משתק

הכניסה לאום אל־פחם מעידה אולי בצורה הטובה ביותר כיצד גדלה העיר הערבית הראשונה במהירות לאורך השנים - הרבה מעבר ליכולותיה הפיזיות. אם הוותיקים זוכרים שהמפגש עם הבתים הראשונים בעיר היה כרוך בנסיעה של עשר דקות, הרי עתה כבר בכניסה החנויות ואזורי המגורים מתערבבים אלו באלו, נלחמים על כל פיסת אדמה פנויה. והאדמה הזאת, שבשנים האחרונות הופכת ספוגת דם, מתייקרת מרגע לרגע ונחשבת לאזור מגורים מבוקש עבור האוכלוסייה הערבית בישראל, כמו מתעלמת מכל מה שמתרחש מסביב ומכותרות העיתונים.

ארבעה מיליון שקלים עולה דונם אדמה נדיר בעיר. מדובר בסכומים דמיוניים עבור הזוגות הצעירים בעיר, אשר אט־אט מתחילים לזלוג למקומות כמו שקד הסמוכה או חריש האטרקטיבית מבחינה כלכלית. האחרים מנסים להילחם על האפשרות להישאר קרובים למשפחה המורחבת, גם אם הדבר כרוך (מילולית) בהתאבדות כלכלית.
שנותיו של נתניהו כרה"מ והליברליזם הכלכלי קיטבו את החברה הערבית: מצד אחד מתעשרים חדשים אשר מסתובבים ברחובות העיר מצוידים במרצדס או בג'יפ לנדרובר בעלות של דירה קטנה בתל אביב, ומנגד שוק אפור שצמח לממדי ענק והפך את הפשע לאטרקטיבי כל כך עבור הדור הצעיר, אותו דור שכדי להשיג את הכסף לבית המיוחל לא בוחל באמצעים, גם כאלו שברור שיסתיימו בטרגדיה.
"פעם, מה שהיווה גורם משיכה עבור חלק מהצעירים היה דאעש וטרור, היום הפשע מושך אותם", מחייך בעצב מוחמד מחאג'נה, מורה יליד המקום, שמתמודד מדי יום עם חבורות נערים ששואלים אותו שאלות על טיבה של הדמוקרטיה הישראלית נוכח מה שמתרחש בעירם.

"אתם העיתונאים נזכרתם רק עכשיו שיש כאן כמות גדולה של נשק והרבה אלימות, ולמה? כי היו את המהומות בקיץ ופתאום ראיתם שהנשק הזה יכול להיות מופנה גם אליכם, אז התחלתם לגלות עניין. אבל גם כשאתם מגלים עניין, בסוף אתם לא מודעים לכך שיש פה למשל דור צעיר שמנסה לפתוח את העיר להופעות, לתרבות, לפעילות ספורטיבית, והשמרנות מונעת את זה. ומי שלא רואה לעיתים את הקשר בין השמרנות לאלימות, מפספס הרבה מהעניין".

אדישות לצד רצון לשינוי

כמעט לאן שלא תלך בעיר השוקקת תגלה סיפור על אלימות. אנו מטפסים במעלה המדרגות של רסלאן מחאג'נה, אחת הדמויות המוכרות באום אל־פחם ומי שמשמש כיום עורך דינם של האסירים שנמלטו מכלא גלבוע. "זה הבית שלנו ואנחנו לא מתכוונים ללכת, גם אנשים שעוזבים בסוף חוזרים לאום אל־פחם, למרות שהמצב קשה כאן ומחפשים לפעמים מפלט".

עוד ועוד משפחות סופרות את המתים: אלו איבדו שלושה ילדים בסכסוך שטותי עם בנים שהוריהם הם חלק ממשפחות הפשע, שם רופא הגיע לאסוף את אשתו מבית החולים בעפולה ונרצח רק כי היה משויך למשפחה הלא נכונה, ובתחילת השבוע נרצח עו"ד גאנם ג'בארין בשעה שיצא ממסגד. וככה זה ממשיך וממשיך, בשילוב של אדישות מצד אחד ורצון של הדור הצעיר להילחם על הצביון של העיר מצד שני. ועם כל זאת - ולא רק עבור המבקר שמציץ לרגע ועוזב - קשה להתעלם מתחושת הפחד שאופפת את כולם, שמעידה שהאדישות היא מסיכה, תחפושת.

הרוב הגדול מעדיף לא לדבר. התקשורת הישראלית שפשטה על העיר מפחידה את האנשים, ומהפוליטיקה המקומית והארצית הם מיואשים לגמרי. גם כאשר אנחנו נוסעים עם מוחמד להיכל התרבות המקומי, המקום שאליו מתנקזות השקפות העולם השונות בין החילונים והדור הצעיר לבין הנהגה המבוגרת והתנועה האסלאמית, הנוכחים במקום מעדיפים לשתוק. חלק פשוט מתרוממים מהכיסא, מחייכים בנימוס והולכים. וכך גם חלק מהמרואיינים שאיתם קבענו, שהעדיפו אולי שלא לדבר או להזדהות רק בשמם הפרטי.

יש באום אל־פחם תשוקה אדירה לערבי תרבות ומוסיקה - אבל פעם אחת זרקו באירוע תרבותי כזה בקבוק תבערה, ופעם אחת, כשרצו להביא לפה את הראפר תאמר נאפר, האיומים של התנועה האסלאמית גרמו לו להתרחק מהעיר ולא להסתבך בצרות מיותרות. "התרבות היא גם דרך להילחם באלימות, התרבות היא משהו שהדור הצעיר בעיר שלנו רוצה ומחפש. בכל פעם שיש פה הופעת מוזיקה או הופעה לילדים, המקום מפוצץ ב־400 אנשים", מסביר מוחמד.

מדובר באחד האולמות היפים בישראל. המלחמה סביבו אולי פחות מוכרת לקהל היהודי, אבל בעיני הדור הצעיר זו ליבת העניין, גם אם הדור הוותיק בראשות ראש העיר מעדיף הופעות צנועות יותר ומסורתיות יותר כדי לא להרגיז אף אחד.
ואולי זו בכלל הכלכלה. אמרנו כבר שהשוק האפור משגשג בחברה הערבית ובאום אל־פחם בפרט, כי ההסתבכויות הכלכליות סביב האדמות תופסות תאוצה, והקורונה, שהיכתה בעיר בעוצמה, לא הוסיפה כמובן לתיקון המצב. עבור סמיר מאחמיד, ראש העירייה, הסכם הגג שנחתם לאחרונה עם מינהל מקרקעי ישראל הוא הדבר החשוב ביותר. עלות ההסכם מגיעה ל־800 מיליון שקלים והוא כולל בניית כ־12 אלף יחידות דיור, תוספת מוסדות ציבור וטיפול בתשתיות. זהו הסכם הגג הראשון שנחתם עם עיר ערבית, וגם הסכם הגג הראשון שנחתם מאז מארס 2019.

מאחמיד התראיין לתקשורת הארצית ודיבר במושגים של "היסטוריה". עבור הציבור המקומי, שבע ההבטחות, אין כל כך הרבה מקום לאופטימיות. "בסוף גם האדמות האלו יתגלגלו לידיים של משפחות הפשע, כי הרבה אנשים לא יעמדו בנטל הכלכלי של להחזיק אדמה ולבנות בית", אומר לנו תושב המקום שמעדיף להישאר בעילום שם, "עם ארבעים אחוזי אבטלה בעיר, מי יוכל להרשות לעצמו את זה. אולי אני טועה, אולי המחשבה שהממשלה הזאת כן עובדת עבור הציבור הערבי תצליח להזיז משהו עבור הצעירים שלנו. אבל כרגע לא משנה כמה מסבירים להם שאלימות לא מובילה לדברים טובים, זה לא באמת מעניין אותם. הביטוי של אובדן האמונה במדינה ובמוסדותיה מתבטא דרך האלימות".

מעל העוני והאלימות

האלימות בחברה הערבית אינה תופעה חדשה, אז מה בכל זאת השתנה? האם אלו באמת המהומות האחרונות שבהן הופנה נשק לעבר שוטרים בניגוד לאבנים ה"תמימות" של מהומות אוקטובר? אולי זו העובדה שהפשע והכסף משתלטים על הכל, והרציחות - למשל על כבוד המשפחה - הופכות להיות עניין שבשוליים? או שמדובר בכך שהכסף מהלוואות לא חוקיות ומסחר בסמים מניע את הכלכלה ואת תעשיית הנשק, והכבוד כבר פחות רלוונטי מחשבון הבנק?
גם כאן נראה שהדברים ברורים למקומיים הרבה יותר מליהודים שמנסים להבין מה מתרחש, וגם כאן מעדיפים לשוחח איתנו טלפונית ולא לציין שמות. "מאמצע שנות ה־90, התחילו להגיע הנה תושבים מהגדה", מספר לנו תושב העיר, "הם התחתנו עם בנות המקום, הולידו איתן ילדים והמשיכו עם האזרחות הישראלית שלהם לחיות במקומות אחרים. האישה התווספה למעגל העוני כאם חד־הורית, ואל העוני שגם ככה היה כאן נכנסה עוד קבוצה חדשה, של ילדים שגדלו כאן בלי אבא.
"עכשיו הילדים האלה הגיעו לאמצע שנות העשרים לאחר שגדלו בעוני, ואנחנו יודעים מה האופציות במקרים האלה. זה גורם לך לחשוב שעם המצב הכלכלי כאן, אולי עדיף שכבר מזמן היינו מסתפחים לשטח C פה מעבר לגדר. עם הכסף שלנו שם נוכל לחיות בכבוד, אבל בישראל הוא לא שווה הרבה".
ההכנסה הממוצעת באום אל־פחם עומדת על 7,360 שקלים. "אתה מבין", אומר מוחמד, "גם אם אתה מהמעטים שיכולים לקנות בית באזור יקר בעיר, במחירים של צפון תל אביב, אף אחד לא יכול להבטיח לך שלא יעבור לך כדור ליד הבית או שיהיה לך ביטחון מלא שיש מי שמגן עליך".

אובדן האמון במשטרת ישראל, נוכח 103 הנרצחים בחברה הערבית מתחילת השנה, ניכר בכל מקום שאליו אנחנו הולכים. המשטרה לא מתאמצת, וקריאות בנוסח "אם היה מדובר בנרצחים יהודים המצב היה אחרת", נשמעות מכל עבר. על כל אלו צריך להוסיף את המתח הפוליטי ואת האיבה הקבועה כלפי המדינה ומוסדותיה אצל חלק מתושבי המקום.

"כשחברים דרוזים רוצים לבקר, אני אומר להם מראש שעדיף שלא יגיעו עם מדים של צה"ל, אני חושב שזה עדיף לכולם", מסביר רסלאן כאשר אנחנו מתיישבים בסלון ביתו, כשהלילה כבר ירד על העיר. הגברים מדברים על הפועל אום אל־פחם, שגם היא נופלת באופן קבוע קורבן להזנחה, בשעה שהתקציבים מקוצצים כי מדובר בפעילות שלא מתיישרת תמיד עם הדת.

ב־1995 נפתח המגרש המקומי בקול תרועה רמה, ובאירוע החגיגי החליפו מסירות אריאל שרון ז"ל וראאד סלאח, יו"ר התנועה האסלאמית, אבל כעת הוא אינו עומד בתקן, והקבוצה משחקת מחוץ לעיר. עם פוטנציאל קהל של עשרת אלפים צופים ועם מחלקות ילדים ונוער שאמורות לעלות על גדותיהן, העזיבה של הקבוצה את העיר לצורך משחקי הבית גוררת מספר מועט של צופים. בירת הכדורגל של המגזר איבדה את הבכורה שלה לסכנין הקטנה, ועבור האוהדים השרופים שיושבים בסלון, זו עוד עדות לכך שבסוף השמרנות מנצחת, כי ידוע שספורט הוא דרך ליציאה ממעגל האלימות.
אנחנו עוזבים את אום אל־פחם בתחושות מעורבות. מצד אחד נשקפת העיר היפה הזו, עם האוויר הקריר שמזכיר לנו שמדובר באחד המקומות הגבוהים באזור, עם מעיינות המים הנסתרים ועם הרצון של הדור הצעיר להשתלב ולהוביל גם בחברה הישראלית בתחומים כמו רפואה ומשפטים. מצד שני התחושה היא שהחיים כאן הם סוג של רולטה, ואינך יודע מתי ומאיפה יגיע הצרור הבא.

"אולי לכל הצדדים מתאים שהמצב יישאר בדיוק ככה. השמרנות בעיר מנצחת, עבור הממשלה - כל עוד האלימות היא רק חלק מהחברה הערבית ולא זולגת החוצה זה לא מפריע, וכולם חושבים שכך זה יימשך. אבל אני ועוד רבים שכמותי לא מסוגלים לחיות עם הדברים כמו שהם, וננסה לעשות הכל כדי שהמצב הזה ישתנה, והתרבות והפתיחות יקבלו גם את החלק שלהן בעיר שלנו", מסכם מוחמד, כמו מנסה לעודד אותנו יותר מאשר את עצמו.