השבוע המדיני החולף משקף את הניגוד החד בין מה שהיה לפני שנה, לבין הפעילות המדינית היום. ביום ראשון הופיעה הקנצלרית היוצאת אנגלה מרקל בירושלים. בעוד היא נתפסת בדרך כלל כחברה של ישראל, בפועל, תחת הנהגתה, קודמה מדיניות אנטי־ישראלית ואף אנטי־יהודית קשה בגרמניה ובכלל באירופה. גרמניה של מרקל הפכה למממנת הגדולה ביותר של ארגוני BDS.
בחסותה, הוקם מאחז בלתי חוקי בשם חאן אל־אחמר, ומול המאחז שמאיים על כביש 1 וחונק את כפר אדומים, אפילו שופטי בג"ץ לא מסוגלים להרים ראש. וישנה גם איראן. לאורך כל השנים האחרונות, הסנגורית ושותפת הסחר העיקרית של המשטר האיראני היא גרמניה של מרקל. היתה זאת הקנצלרית שהובילה את השלישייה האירופית (גרמניה, צרפת ובריטניה) בסירובה להצטרף לממשל טראמפ שפרש מהסכם הגרעין, ויישם את אסטרטגיית הלחץ המרבי על האייתוללות.
היה טעם, במהלך 16 השנים האחרונות, לייפות את המצב ואף להריע למרקל כ"חברת אמת" של ישראל כאשר הגיעה לירושלים והרכינה ראש ביד ושם. גרמניה היא שותפת הסחר הגדולה של ישראל באירופה, ומשבר איתה עלול לפגוע קשה במשק. גרמניה גם שולטת באיחוד האירופי, ואם תרצה, היא יכולה לפתוח חזית ברוטלית נגד ירושלים מבריסל.
אבל הימנעות מהליכה למשבר לא מצדיקה את הילולת מרקל השבוע. איזה אינטרס קודם על ידי פסטיבל מינכן בירושלים? בייחוד כשהיא כבר הולכת הביתה. ראש הממשלה נפתלי בנט לא קידם את האינטרסים של ישראל כאשר כינה את מרקל "המצפן המוסרי של אירופה" - ההפך. בנט אותת למי שיחליף את מרקל שהוא רק ירוויח מפגיעה בישראל.
לא החגיגה שלהם
מרקל מיהרה לחזור לברלין לפני יום שני - יום השנה להסכמי אברהם - ולא בכדי. היא היתה בין המתנגדים העיקריים שלהם. בשנה שעברה, מרקל וחבריה באיחוד האירופי הגיבו בזעם כשטראמפ בישר על ההסכמים בפומבי. ברלין ובריסל החרימו את טקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן. והיתה להם סיבה טובה.
בדבריו בטקס בכנסת לציון יום השנה לחתימת הסכמי אברהם, אמר ראש האופוזיציה ואדריכל ההסכמים בנימין נתניהו: "כל עוד אמרו 'אי אפשר לעשות שלום עם העולם הערבי בלי לעשות שלום עם הפלשתינים', לא היינו יכולים לעשות שלום. שברנו את הווטו הפלשתיני והבאנו ארבעה הסכמי שלום היסטוריים".
ומי "אמרו" שיש לפלשתינים וטו על שלום ערבי־ישראלי? בין השאר, מרקל וחבריה באיחוד, והפרוגרסיבים בארה"ב שהחרימו גם הם את הטקס בבית הלבן. הנכונות להעניק לפלשתינים זכות וטו על שלום ישראלי־ערבי אינה סתם עניין של סדר עדיפויות. זה עניין עקרוני, וכן, מה לעשות, גם אנטישמי. מי שקובע שלפלשתינים זכות וטו על שלום, למעשה אומר שלישראל יש זכות קיום רק על תנאי; או שבכלל ישראל בשלילת זכות קיום. הפלשתינים מאש"ף עד חמאס הרי פוסלים את זכות קיומה של ישראל ומחויבים להשמדתה. הם מצדיקים את עמדתם בהכחשת הקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארצו. אלה האנשים שמרקל וחבריה הרבים בממסד מדיניות החוץ של וושינגטון ובריסל מעניקים להם את הכוח למנוע שלום ישראלי־ערבי.
בממשלת לפיד־בנט סיפור הסכמי אברהם בעייתי משתי סיבות. ראשית, מדובר בהישג מדיני אדיר של היריב נתניהו. ושנית, מרבית חברי הממשלה רוצים להחזיר את הווטו הפלשתיני מתוך אינטרס אידיאולוגי וממסדי. כבר שנות דור שהממסד המדיני־ביטחוני מכור לתבניות המדיניות של אוסלו. אבל כישראלים, הם לא יכולים להתנער משלום אמת עם ארבע מדינות ערביות.
עיוורון בוושינגטון, כניעה לירדן
מאז נכנסו לתפקידיהם, בחרו לפיד, בנט וחבריהם להתמודד עם הפלונטר של הסכמי אברהם באמצעות הכחשת המשמעות שלהם תוך חזרה לתבניות המדיניות ששלטו לפני כינונם. קחו למשל את הביקור המוזר של לפיד בוושינגטון השבוע. ממשל ביידן ציין את יום השנה של הסכמי אברהם על ידי יחס מבטל לגבי חשיבותם. דובר מחלקת המדינה אמר שהם אינם מסירים את הסוגיה הפלשתינית מסדר היום. מבחינת הממשל, לאש"ף, השולל את זכות קיומה של ישראל, עדיין שמור הווטו על שלום עם העולם הערבי. לפיד לא הביע כל ביקורת על האמירה.
בדיוק כמו שבנט מאשים את נתניהו באחריות לעוינות של עבדאללה מלך ירדן כלפי ישראל (ועל כך בהמשך), כך לפיד משתמש ברה"מ לשעבר כשעיר לעזאזל לעוינות הדמוקרטים בארה"ב, לרבות היהודים הדמוקרטים כלפי ישראל.
כדי להאשים את נתניהו באחריות למשבר עם הדמוקרטים, היה על לפיד להתעלם לחלוטין מההתנגדות הגוברת בשורות האגף הרדיקלי הדומיננטי במפלגה הדמוקרטית למדינת ישראל, וזאת כאשר האגף הזה מובל בידי הנשיא לשעבר אובאמה. במקום להישיר מבט ולהכיר בשורש הבעיה - אנטישמיות ואנטי־ציונות שפושה במחנה השמאל - לפיד נכנס למצב עיוורון מרצון.
ביום רביעי ספג לפיד ביקורת ברשתות החברתיות על כך שלא העז להשמיע הערות בפגישתו עם הסגנית קמאלה האריס נגד הגיבוי שהעניקה לסטודנטית שהאשימה את ישראל ברצח עם. מה שיותר גרוע זה שלפיד לא רק נמנע מלבקר את התנהלותה של האריס - השתמע מדבריו שהוא מאמץ את השקפת העולם הפרוגרסיבית. לפיד העלה על נס את "הדור הבא של אמריקנים צעירים" ש"עסוק לא רק במלחמות ועימותים, אלא גם במשבר האקלים, משבר ההגירה העולמי, בשאלות של זהות".
נמשיך לרה"מ בנט, שממקד את מאמציו המדיניים בירדן. כשנכנס ללשכת ראש הממשלה, יחסי ישראל וירדן היו בשפל מתמשך, משום שהמלך עבדאללה השני עוין לישראל, ונתניהו סירב להתכופף מולו. המלך שותף מלא למלחמה המדינית שמנהל יו"ר הרשות מחמוד עבאס נגד ישראל בזירה הבינלאומית, בשנתיים האחרונות אף החריף את מדיניותו האנטי־ישראלית. והיום הוא מתקרב לאיראן. השבוע שר החוץ שלו שוחח בטלפון עם עמיתו האיראני.
בנט "משפר" את היחסים עם הממלכה לא באמצעות דרישה שהמלך יפסיק את פעילותו העוינת נגד ישראל, אלא באמצעות היענות לתביעותיו העוינות. בעוד עבדאללה ממשיך לשלוט באדמות צופר ונהריים ומתקרב לטהרן, בנט מאשים את נתניהו בשפל ביחסים. במקום לדרוש מעבדאללה להחזיר אדמות אלו לישראל, ממשלת לפיד־בנט עושה מסע יחסי ציבור לעידן החדש כביכול של יחסי ישראל־ירדן; כל זה הושג השבוע באמצעות הכפלת כמות המים שישראל מספקת לממלכה במחיר עלות.
לפני שנה, מדיניות מבוססת מציאות - לאמור, שצדקת קיומה של ישראל אינה מוטלת בספק - הביאה לארבעה הסכמי שלום אמת. היום זו מדיניות חוץ המבוססת על הכחשת המציאות; והיא מביאה את לפיד ובנט להעצים את עוכרי ישראל ללא תמורה.