"ריצה על הבנקים", המוכרת מהמשבר הגדול של סוף שנות ה־20 של המאה הקודמת, יכולה להיות בקלות גם "ריצה על נייר טואלט", כפי שראינו עם פרוץ הקורונה. היא גם יכולה להיות "ריצה על תחנות הדלק", כפי שגילו בבריטניה בשבוע שעבר.
"הכל התחיל בהודעה לעיתונות שהפיצה 'בריטיש פטרוליום'", מספר הנספח הכלכלי של ישראל בלונדון, עופר פורר. ההודעה בישרה על כך שהחברה סוגרת באופן זמני 50 מתחנות הדלק שלה, מתוך אלפים שיש לה בממלכה, בשל מחסור בנהגי מכליות. ההודעה ה"תמימה" הזו שידרה מסר מלחיץ לנהגים הפרטיים וכנראה בעיקר למקצועיים - המתפרנסים מרכבם. אלה עטו על תחנות הדלק ורוקנו אותן.
פורר מסביר שמערכות הלוגיסטיקה בבריטניה, וכנראה לא רק שם, מתנהלות אוטומטית - כך שזינוק בביקוש בתחנה מסוימת מורה על הוצאת מכלית תדלוק אליה. עוד מסביר פורר כי החוק בבריטניה מונע מחברות הדלק לשתף פעולה ביניהן, ולכן גם אם ארבע תחנות דלק סמוכות, של חברות שונות, זקוקות לרבע מכלית כל אחת - הרי ארבע מכליות שונות ייצאו אליהן. וכך, בתוך שעות נוצר מחסור בנהגי מכליות שיוכלו להוביל דלק לתחנות ברחבי בריטניה, וחלק גדול מהן פשוט נסגרו. פורר מספר כי בשבוע שעבר הוא חזר בנסיעה ברכבו מסאות'המפטון ללונדון, ואף על פי שהדלק אמור היה להספיק לו להגעה ליעד - הוא ניסה לעצור לתדלק בכמה תחנות בדרך. "למזלי באחת התחנות נותר דיזל, שמתאים למכונית שלי, וכך הצלחתי להשיג דלק, כשנהגים רבים לא הצליחו".
וכיצד נוצר המחסור בנהגים? לדברי פורר יש כמה סיבות לכך: הראשונה מעניינת במיוחד ומוכרת גם לנו, כמו למדינות רבות בעולם - הקורונה. בשנה הראשונה לפרוץ המגיפה היתה ירידה חדה בביקוש לדלק, וגם המחיר צנח בהתאם. מאידך, היה זינוק בביקוש לקניות באינטרנט, שהביא לעלייה בביקוש לנהגי תובלה למשאיות הקטנות. אותם נהגי מכליות ניצלו את ההזדמנות להחליף עבודה קשה בעבודה קלה יותר, ואולי גם בשכר גבוה יותר. מובן שחלקם פשוט ניצלו את ההזדמנות להקדים את הפרישה בכלל. אגב, בבריטניה רק השבוע מסתיים החל"ת, כך שהיתה אפשרות לרבים לחיות תקופה ללא עבודה.
"נהגי מכליות לנים בביתם אולי יומיים בשבוע. המשאיות הקלות נועדו למרחקים קצרים יותר והנהגים יכולים לישון בביתם", מסביר פורר. החזרה לשגרה לא מחזירה את כל אותם נהגים. סיבה נוספת נעוצה בכך שאין הלימה בין מספר נהגי המכליות שיוצאים לפנסיה לבין מספר הצעירים שנכנסים לתחום הקשה הזה. וכמובן, הברקזיט. עם ההיפרדות מהאיחוד האירופי, לנהגים זרים שעזבו את בריטניה בקורונה קשה עד בלתי אפשרי לחזור לממלכה, שלמעשה סגורה בפניהם.
צו 8 לנהגים
אז מה עושים? לדברי פורר, ממשלת בריטניה נקטה כמה פעולות מיידיות שמקרבות את פתרון המשבר, לפחות זה הרגעי: הממשלה הנפיקה 5,000 ויזות עבודה לנהגים מהאיחוד האירופי. היא גם הקפיאה את החוק האוסר על חברות הדלק לשתף פעולה, כך שכעת הן יכולות להוביל דלק גם למתחרותיהן. הממשלה גם פנתה לפנסיונרים וקראה להם לחזור למעין "שירות מילואים" כנהגי מכליות. נוסף על כך, היא השיקה תוכנית הסבה לנהגים צבאיים שיקבלו רישיון הובלה למכליות. כל הפעולות האלה כבר הביאו להפחתה בלחץ, והן כנראה יביאו לפתרון בימים הקרובים.
ומה עם המחסור בגז? ובכן, זה כבר סיפור אחר. הביקוש הגדול מהצפוי בסין הביא שם למחסור. הסינים יודעים לפתור בעיות מהר, והם הורו לרשויות לקנות מלאים של דלק, גז ופחם בעולם, בכל מחיר. באופן טבעי רוב ההיצע הופנה לסין, שבדרך גם הזניקה את מחירי האנרגיה בעולם. מתחילת השבוע מחירי הנפט ממשיכים לזנק, וחצו את ה־81 דולר לחבית מסוג ברנט. פורר מסביר כי אמנם בבריטניה תחום האנרגיה הופרט ויש ספקיות גז רבות, אך הממשלה גם הגבילה את המחיר המרבי.
המחיר שנקבע הוא עד 1,277 ליש"ט בשנה ללקוח - לפי הצריכה הממוצעת למשק בית, כך שמי שצורך יותר מהממוצע עשוי להיות מחויב בסכום גבוה יותר. אלא שהחברות הקטנות והבינוניות לא יכלו לספוג את הזינוק במחיר הגז בעולם ולכן חלקן קרסו. פורר מספר כדוגמה על החברה שאיתה הוא היה קשור, AVRO, שקרסה. הרגולטור מייד נכנס לפעולה והודיע ללקוחות החברות שקרסו כי הם מוזמנים להעביר את ההסכם שלהם לחברה גדולה יותר, שלקוחות החברה הקודמת מוזגו אליה. מובן שאפשר גם לבחור חברה אחרת, אך בכל מקרה החוזה החדש יהיה במחיר גבוה יותר, ב־15% בממוצע.
קסם הפנדורה
לפנתיאון הוויקיליקס, הוויקיפדיה של ההדלפות, נוספה השבוע "תיבת פנדורה" - אוסף של 12 מיליון מסמכים שהודלפו לארגון התחקירנים הבינלאומי (ICIJ). אלינו הוא הגיע באמצעות אתר ארגון "שומרים" הישראלי. מדובר באוצר לכל כלי תקשורת, קודם כל בגלל ההזדמנות להציץ. בואו נודה על האמת - מדובר ביצר טבעי, בעיקר כשמדובר במידע של חברות ובעלי הון ועוד יותר כי מדובר במידע על רישום נאמנויות - גורמים שפעמים רבות לא רצו שנדע על זהותם.
מעציב לראות את הליך השיפוט המהיר שנלווה לחשיפות מעין אלה. קל להציג רישום נאמנות כניסיון התחמקות, או בריחה. אבל במקרים רבים, אולי ברובם, מדובר בצעדי תכנון מס לגיטימיים לחלוטין. יתרה מכך - צעדים שעוזרים לנו כאזרחים, גם אם לא במתכוון. מרבית אזרחי מדינות העולם הם שבויים בארצם. אפשר לבחור ספק אינטרנט (ממבחר מצומצם מדי), אבל רובנו לא יכולים לבחור את רשות המס הרצויה לנו. מי שכן יכול הם בעלי האמצעים, העשירים. הם אלה שדואגים להשוות בין רשויות המס בעולם, כמו מי שבוחר ספק. נכון שבדרך כלל רשויות המס מסיקות מסקנות הפוכות - כיצד להגביל את התנועות הללו וכיצד לגבות מהם מס למרות רישומם מעבר לאוקיינוסים, אבל הם גם תורמים לשכלול המערכת. אבל בעיקר - זה מותר להם.
העובדה שאמורה לעורר דיון נוקב היא שישראל מככבת באותם המסמכים. מבין 117 מדינות המוזכרות בהם, בדירוג מספר האזכורים ישראל נמצאת במקום ה־16 המפוקפק. מספר האזכורים של ישראל דומה מאוד למספר האזכורים של ארה"ב, שאוכלוסייתה גדולה פי 36 ויותר מאתנו. נכון שישראל היא בין המובילות בעולם במספר המיליונרים בעולם; 500 עשירי ישראל מחזיקים יחדיו כשליש טריליון דולר, 326 מיליארד ליתר דיוק, שהם יותר מ־2 מיליארד שקלים בממוצע לאחד. נכון שישראל מובילה בעוד מדדים בינלאומיים רבים, אך האם אלו הן הסיבות היחידות? כנראה גם מבנה מערכת המס הארכאית בארץ והרגולציה הכבדה אחראיות לעבודה הרבה שאנחנו מספקים לחברות לרישום נאמנויות, שמהן דלף המידע.
