מלחמת השחרור מיום הכיפורים

פרסום המסמכים החדשים ממלחמת יום הכיפורים מעיד על הקושי שלנו להניח את המלחמה ההיא בצד. והוא גם מוכיח: ההנהגה שהצעידה אותנו למחדל - תפקדה היטב ברגע האמת

מלחמת השחרור רחוקה, אבל מלחמת יום הכיפורים נשארה קרובה. אנחנו מסרבים לשחרר. ככל שמתפרסמים יותר מסמכים, יותר חומר, התמונה שהיו בה הרבה קווים ונקודות מתמלאת והולכת בפרטים ובצבע. השאלה אם היה זה הניצחון הגדול ביותר של ישראל, או שמא כישלון צבאי שכן לא מולאו המטרות הצבאיות, נראית עכשיו חשובה פחות. זו מלחמת הגבורה והעצב, וזה כנראה מה שחוזר ומושך אליה את הישראלים. כלומר, אותם ישראלים שיש להם חיבור נפשי וזהותי לארץ ישראל כמולדת וכזהות.

החוקר פרופ' אורי בר־יוסף - שפרסם בימים אלה את הספר "מלחמה משלו", על אודות פעילות חיל האוויר בקרבות - אמר לי השבוע לקראת מפולת המסמכים החדשים כי אלה אושרו לפרסום כבר ב־2013, בשנת ה־40 למלחמה. לדבריו, כל גורמי הביטחון המוסמכים לאשר פרסום מסמכים היסטוריים, כולל המוסד, נתנו אור ירוק; מי שעצר את הפרסום לפני שמונה שנים היה ראש הממשלה דאז נתניהו. אין במסמכים שום דבר שיכול להסביר את התנגדות לשכת רה"מ באותה עת, וגם אין טעם לזרוק השערות לא מבוססות. כך או אחרת, הפרסום עכשיו הוא תולדה של עתירה לבג"ץ שהוגשה ביוני 2020 בידי עו"ד בני ברץ, שייצג את המרכז למלחמת יום הכיפורים, כשאורי בר־יוסף ואורי אור מצטרפים לעותרים.

בר־יוסף מצביע על אפיזודה צדדית ולא מוכרת מהמלחמה, שדווקא בה, לגישתו, יש כדי לאפיין את עבודת ההנהגה באותם ימים. את הכעס ההיסטורי על ההנהגה בראשות גולדה, מחליפה בהדרגה תחושת השתאות ולעיתים הערצה לחבורת המנהיגים הזו - שלכאורה הצעידה את המדינה אל מערבולת המחדל, אך תפקדה לאורך המלחמה בצורה טובה ואף למעלה מכך. ב־10 באוקטובר, ביום הרביעי למלחמה, עמדה על הפרק הבעיה האסטרטגית של הרכבת האווירית הסובייטית שעליה שפע ציוד מלחמתי, בדגש על טילי SA-6 נגד מטוסים. באחד הדיונים יושבים סגן רה"מ יגאל אלון, גולדה, גלילי וטליק. דדו ודיין בחזיתות. נבחרת ב' מנהלת דיון על דילמה ביטחונית־צבאית גורלית, כדי לקבל החלטה נועזת: איך מנסים לעצור רכבת אווירית של 14 מטוסי תובלה, אנטונובים ענקיים, בדרכם לשדה התעופה בחאלב?
אלון מציע להפציץ את השדה ו/או שדות אחרים כדי לפגוע במטוסי התובלה הסובייטים המגיעים מהונגריה. הוא תומך בהפצצה, ביודעו שהרמטכ"ל דדו אלעזר רוצה בכך. גולדה אומרת: "זה שהטילים הם מתוצרת סובייטית, לא עושה אותם לטאבו. אבל אני לא רוצה לנגוע בטייסים ובמטוסים רוסיים... עם כל הידידות, אנו רוצים להפציץ את חאלב". טליק אומר שצריך להיזהר ומוסיף: "יכולים לתקוף ב־16:30. ייתכן שמובילים SA-6. חיל האוויר מאוד מעוניין לתקוף. השיקול המדיני צריך להכריע. צבאית זה כדאי".

אלון: "צריך לשבור את הרכבת האווירית, מפני שזה עשוי להאריך את המלחמה. לקראת בוקר הייתי מכין הפצצה". גולדה: "אני דואגת לא רק להסתבך עם הרוסים, אלא להסתבך עם ארה"ב - אנו כל כך תלויים באמריקנים".
האלוף טל משיג את תמיכתו של דיין בטלפון. אלון תולה הרבה תקוות בהפצצה, ואכן, ב־15:40 יוצא מטס להפצצה הרחוקה ביותר של חיל האוויר עד אז. התוצאה היתה עיכוב של כמה שעות ברכבת האווירית. בר־יוסף טוען בספרו למחדל של חיל האוויר, שלא איתר את הדיוויזיה העיראקית שעשתה דרכה לסוריה והיה אפשר להשמיד מהאוויר חלק גדול ממנה.

על העיוורון

הקרב האווירי שקדם למלחמת יום הכיפורים, שבו הופלו 12 מיגים סוריים, היה הישג מרשים. אבל הוא גם שיבש לחלוטין את ראיית המודיעין של צה"ל
אנשי המרכז למלחמת יום הכיפורים מייצגים את התפיסה שלפיה ככל שיתפרסמו לציבור יותר מסמכים - כך תתבהר התמונה, והמלחמה וההחלטות הכרוכות בה יהיו מובנות יותר. האמת היא שחלק גדול מההתפתחויות אפשר להבין ולהסביר גם בלי לקרוא מה בדיוק אמרו או חשבו גולדה, דיין, דדו, זעירא וגלילי; פרוטוקולים ורישומי יומן מלשכת רה"מ מאשרים דברים שהיה ניתן להסיק לאורך השנים.
בין המסמכים החשובים שהתפרסמו קיים פרוטוקול של דיון מעגל מקבלי ההחלטות הקרוב לגולדה - הצוות החוץ־ממשלתי. הדיון התקיים באחד בדצמבר 1972, כמעט שנה לפני המלחמה. מה שהתניע את פעולת המעגל הקרוב לגולדה מאיר היה ישיבה סודית של מועצת המלחמה העליונה של המצרים, בראשות הנשיא סאדאת, שהתקיימה ב־24 באוקטובר באותה שנה. באמצעות אשרף מרואן התקבל תמליל הדיון בצמרת הביטחון המצרית, שבה הדיח סאדאת את הבכירים שטענו כי צבא מצרים אינו מוכן למלחמה. בשלב זה סאדאת ושאזלי החלו לתפור את חליפת המלחמה כדי שתתאים ליכולות הצבא המצרי באותה עת. יואב גלבר ציין בספרו שזה הרגע שבו קרסה ההרתעה הישראלית, ושהמעגל של גולדה ודיין לא הבין את זה.

בפרוטוקול הדיון שנערך באחד בדצמבר נאמרים דברים שעשויים להסביר את האירוע הקריטי שקדם בשלושה שבועות למלחמת יום כיפור: הקרב האווירי הגדול ב־13 בספטמבר 73', שבו הופלו 12 מיגים סוריים וישראל איבדה מטוס אחד. בתרחישים שבהם דנים דיין ודדו, התוכנית העיקרית היא לתת מכה קשה לחיל האוויר הסורי; ולגבי מצרים, כדי להימנע ממלחמת התשה - לבצע צליחה וכיבוש של פורט סעיד. "אם נגלה רפיון רב לגבי סוריה, אם הם יעשו פעולות משמעותיות, זה יעודד את המצרים ואת החוגים השונים במצרים לפתיחה באש נגדנו", אומר שר הביטחון משה דיין, "ולהפך: אם הם יראו שעל פעולות שעושים הסורים אנו מגיבים בהצלחה, ולא רק בהצלחה אלא שהם מאבדים מטוסים - אז זה יקרר את ההתלהבות במצרים".

הפלת 12 המטוסים התאימה בדיוק לתרחיש ההרתעה והאיום של ישראל. לפי התסריט שכתבו הישראלים לסאדאת ולאנשיו, הם היו אמורים לראות את אובדן המטוסים, את ההצלחה הגדולה, ולקרר את התלהבותם. אבל התרגיל של 13 בספטמבר בעיקר שיבש את ראיית המודיעין של צה"ל; כל מה שהתרחש בסוריה ובמצרים הוסבר בחשש שלהם מאיתנו. להערכות האלה הצטרפה התחושה של קברניטי הביטחון שחיל האוויר הישראלי חזק ומצויד הרבה יותר משהיה באוגוסט 1970, כשהתקבלה הפסקת האש במלחמת ההתשה.
דבר נוסף שעולה מהדיון המצומצם הוא שהצמרת הביטחונית, בעיקר אמ"ן, בטוחה שמצרים של סוף שנת 72' חלשה יותר משהיתה שנה קודם לכן. היה למחשבה הזו בסיס, אבל הכל הסתמך על המעטה קשה ביכולות המצרים. בסוף יולי, כארבעה חודשים לפני הדיון הזה, סאדאת "מגרש" את הסובייטים ממצרים - כלומר, לכאורה המצרים יצטרכו להפעיל לבדם את טילי הנ"מ, והרי הם משמעותית טובים פחות מהרוסים. ישראל פספסה לחלוטין את יכולות הצליחה שפיתחו המצרים ואת רמות הלוגיסטיקה והביצוע שהם הגיעו אליהן. את זה הרוסים הצליחו ללמד את המצרים, והוכח שגם לירות טילי נ"מ מתקדמים וטילי נ"ט הם יודעים היטב. סיפור הקונספציה מחוויר לעומת הבעיה התודעתית שאיתה נכנסו דיין, דדו, זעירא וחבריהם אל שנת 1973.

נקודה מעניינת נוספת, שאולי ההערכה לגביה דווקא היתה נכונה, היא השילוב של הנושא המדיני ואפשרות מו"מ בהכנות למלחמה מצד מצרים. "הם מרגישים ששנת 73' יכולה להיות שנה שילחצו עליהם להגיע לאיזו הידברות, והם מרגישים שהידברות מעמדה שלא נוחה להם, זה לא טוב בשבילם. הם מרגישים שהם חלשים וכאשר אין להם עמדה חזקה יותר, זה לא נוח להם", מעריך האורקל מאמ"ן, אלי זעירא, "חלק מהם חושב... שאם תהיה אש - ואם יהיו להם אילו הצלחות - עמדת המיקוח שלהם תהיה קצת יותר טובה. הם אומרים שכאשר יש אש - ישראל יותר רכה במו"מ מדיני".

לא הקבינט של ד"ר קליגארי

תמלילי השיחות מאירים את גולדה, דיין והמעגל הקרוב באור חדש: במקום דמויות גרוטסקיות וזדוניות, קבוצה מגובשת שמבינה שנקלעה למלחמת קיום
כניסה פרטנית לתמלילי השיחות, הדיונים וקבלת ההחלטות, מאירה את המעגל הקרוב לגולדה ודיין באור אחר. לאורך השנים נוצר דימוי אפל של דמויות גרוטסקיות וזדוניות, יותר בנוסח "הקבינט של ד"ר קליגארי" מאשר הקבינט הביטחוני. למעשה, רואים קבוצת מנהיגים מגובשת עם שפה משותפת וניסיון אדיר. לא רק ידע שנצבר מאז מלחמת העצמאות והלאה, אלא גם מערך נפשי של אנשים מסורים שהבינו מהר מאוד לאחר פרוץ המלחמה שהם נמצאים במלחמת קיום, ומגייסים את המשאבים הנפשיים שאוחסנו ברזרבה. "בסופו של דבר, אני יודעת מה הסכנה", אומרת רה"מ גולדה מאיר ב־12 באוקטובר, שישה ימים לאחר פרוץ המלחמה, "אני אומרת זאת במלוא ההכרה, ב־1948 לא עמדנו בסכנה כזאת".

יכול להיות שאמירות כאלה נחשבות קשות מדי לעיכול עבור הציבור הישראלי של היום, והרשויות מעדיפות להסתיר אותן שמא תתעורר המחשבה שגם היום ישראל עלולה להידרדר בפתאומיות אל פי התהום.
מסוף 72' ועד המלחמה עצמה, בולט ראש המוסד צבי זמיר כמפוכח יותר מאנשי המעגל המצומצם. זמיר רואה מלחמה. אמנם יש מסמכים שמעידים שבהתקרב המלחמה עצמה, גם הוא לא התעורר. אבל הערכתו: "מלחמה קטנה בנוסח שהם מתכוננים לו - הוא (סאדאת) יעשה. לזה יש לנו חיזוקים מהמקורות שם... אלה סוגי פעולות של מעברי גבול, מעבר התעלה".

באותם דיונים של המעגל הקרוב גם מתכננים איך להציג את הדברים בישיבות הפורמליות של הממשלה. בוועדת אגרנט חקרו חברי הוועדה, בייחוד השופטים שבחבורה, את האלוף זעירא לגבי פערים מובהקים בין הערכותיו בדיונים המצומצמים בהשוואה למה שאמר לשרים בישיבת הממשלה, יום לפני פרוץ המלחמה. למעשה, מהפרוטוקול של 1 בדצמבר 72' אפשר להבין את הטכניקה שהיתה מקובלת - לא לחשוף את כל מה שחושבים גולדה, דיין, זעירא והרמטכ"ל בפני פורום שרי הממשלה.

מה נשתנה

למרות 48 השנים שחלפו מאז, גם היום עלולים ראשי המדינה ומפקדי צה"ל לעמוד בפני דילמות גורליות לא פחות מאלו של 73'. וממש כמו אז, זה עלול לקרות בהפתעה
כבר לא מעט שנים שוררת מין הבנה בצה"ל, הגורסת כי תמה תפוגת הרלוונטיות לסוגיות המודיעין וקבלת ההחלטות של מלחמת יום הכיפורים. המלחמות היו אחרות, המודיעין השתנה ללא הכר; ומעל הכל - הרוח הגדולה של "אין עלינו איום קיומי".
כשחושבים על צ'רצ'יל וקברניטי הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, המחשבה הסבירה היא שבפני בוריס ג'ונסון - ובפני ראשי ממשלת בריטניה בכלל בארבעת העשורים האחרונים, או לפחות בשלושת העשורים האחרונים - לא היו יכולות לעלות דילמות ביטחוניות קיומיות כמו אצל צ'רצ'יל.
דווקא לגבי מדינת ישראל המצב שונה. גם היום עלולים הנהגת המדינה ומפקדי צה"ל הבכירים לעמוד בפני דילמות ביטחוניות גורליות, לא פחות מאלה שבפניהן עמדו מנהיגי ישראל ב־73'. מ־10-9 באוקטובר 73' הרמטכ"ל דדו אלעזר מוכן למעשה להפסקת אש "במקום" - כלומר, לאובדן כל הקלפים מול מצרים. כל זה בגלל התחושה שמעביר לו מפקד חיל האוויר בני פלד, תחושה שהוא הולך לאבד את החיל בתוך כמה ימים. מפקד חיל האוויר לשעבר, אלוף (מיל') איתן
בן־אליהו, אומר כי פלד העריך את מצב השחיקה לפי מה שקרה בהתחלת המלחמה. לדבריו, ניסיון להפוך את הערכת היתר שלו ל"שקר" יהיה בגדר עיוות.

לעומת זאת, ב־12 באוקטובר מגולל חיים בר־לב את סך השיקולים שלא מותירים בעיניו ברירה אלא להמר על מבצע צליחה קשה ביותר. נוצרה תחושה שאין לצה"ל תשובה, ושהוא עלול להיקלע למלחמת התשה שבה הצבא המצרי ידחוק אותו אחורה תחת אש ונפגעים רבים, מטר אחר מטר.
אפשר לטעון שכל המהלכים הצבאיים, החשאיים והגלויים של ישראל ב־12 השנים האחרונות נועדו למנוע את ההגעה לרגעי אמת מהסוג הזה. אבל הדילמות הגורליות עלולות לצוץ אל פני השטח בהפתעה. עד לפני כמה שנים טענו אלופים בכירים שללא כל התרעה, בין ארוחת בוקר לצהריים, אנחנו עלולים להיקלע למלחמה. בינתיים, נראה שהיתה דעיכה מסוימת בפוטנציאל ההפתעה מהסוג מדובר. אבל דרך התנהלות ההנהגה ב־1973, יותר מאשר במלחמות אחרות, היא שיעור אוניברסלי.