בנאומיהם השבוע המשיכו ראש הממשלה נפתלי בנט וראש האופוזיציה בנימין נתניהו להתכתש סביב הנושא האיראני. בנט שב על טענתו כי נתניהו הזניח את הנושא, וכעת איראן קרובה יותר לפצצה מאי פעם. נתניהו האשים את בנט כי הוא מוביל את ישראל בפועל לכניעה מול ארה"ב הלהוטה לחזור להסכם הגרעין, מה שיוביל את איראן ליכולת גרעינית בתוך שנים ספורות.
מבחינה עובדתית, איראן אכן קרובה היום ליכולת לייצר נשק גרעיני יותר משהיתה בעבר. את זאת עשתה בחסות פרישת ארה"ב מההסכם עימה, מה שנתן לאייתוללות את הדחף להפר את ההסכם ולהתקדם בקצב מואץ. בנט, ולא רק הוא, אלא גם רבים אחרים ממתנגדי נתניהו - כולל בתקשורת - מבליטים בימים האחרונים את הנתון הזה ומנסים באמצעותו להעביר מסר ברור, כאילו כל מאמציו של רה"מ לשעבר - החל מהנאום המתריס בקונגרס נגד הממשל ועד לשכנוע טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין - לא רק שלא הועילו אלא אף הזיקו. עובדה, הם אומרים - איראן לא עצרה את פיתוח היכולת הגרעינית אלא קידמה אותו.
אלא שהמציאות מורכבת יותר מאשר האופן שבו בוחרים פוליטיקאים וסייעניהם בתקשורת להציגה. פרט קטן אחד, למשל, הוא העובדה שעל פי ההסכם עצמו, תהיה איראן בשנת 2027 קרובה ליכולת לייצר פצצה גרעינית בטווח של אפס זמן. וכל זאת כאשר המעצמות החתומות עימה ממשיכות לרפד את כיסיה בעשרות מיליארדי דולרים בשנה, ואולי חשוב מכך: עם מעטפת הגנה מפני מתקפה צבאית.
בתום תקופת ההסכם, כעבור 15 שנה מיום חתימתו, תהיה איראן בטווח של ימים מיכולת ייצור נשק גרעיני. בכל הזמן הזה, כל עוד עמדה בהסכם, מתייצב מעמדה כמדינה לגיטימית וחסינה מפני פעולות צבאיות, ואילו המדינות המתריעות בשער, בראשן ישראל, הן אלו שנמצאות בצד הלא נכון של ההיסטוריה.
החשיבות בהוצאת ארה"ב מההסכם לא קשורה רק להתקדמות של איראן בפיתוח גרעין (כאמור, היא היתה יכולה להגיע לשם גם בתוך ההסכם), אלא בהישארותה של מדינת האייתוללות הקיצונית כמדינה מוקצית ומנודה, כשעול כלכלי כבר מושת עליה ומקשה את יכולת התמרון שלה - לא רק בנושא הגרעין, אלא במימון טרור בכל העולם. מאז פרש טראמפ מההסכם, איבדה איראן את יכולתה למכור נפט, מקור ההכנסה העיקרי שלה, משלושה מיליון חביות ביום למאות אלפים בודדים ביום - איבוד הכנסה של כ־50 מיליארד דולר בשנה. זהו סכום עתק בכלכלה האיראנית, כסף שחלק גדול ממנו מופנה לחיזבאללה, לחמאס ולטרור העולמי, נוסף על פיתוח הגרעין. חזרה להסכם הגרעין תעניק להם את הסכום הזה מחדש במתנה.
הטענה של בנט כי נתניהו הזניח את הנושא נשמעת מעט מגוחכת לאור העובדה שרה"מ לשעבר הקדיש את חייו כמעט אך ורק לעניין. אם הכוונה להזנחה בהיט של תכנון והכנה לאופציה הצבאית, הרי יכול היה בנט להתריע כאשר ראה אותה מול עיניו כשהיה שר הביטחון. יכול גם היה להאשים את בני גנץ, שהחליף אותו בתפקיד ומכהן בו עד היום. באופן מוזר, בזמן אמת בנט דווקא שפע סופרלטיבים ביחס לפעולותיו של נתניהו בנושא האיראני.
בנט לא רוצה בחזרת אמריקה להסכם, אבל לשם הוא נגרר. מבחינה מדינית אין לו את העוצמה, ומבחינה פוליטית אין לו את היכולת. יאיר לפיד, מרב מיכאלי וניצן הורוביץ לא מעוניינים שהממשלה תריב עם ממשל ביידן, בכל מקרה ובכל מצב, וקושרים את ידיו. וכשישראל חלשה, גם ההתנגדות של האופוזיציה בארה"ב נחלשת. מה אתם רוצים, אומר ביידן למתנגדיו, אפילו ישראל הולכת איתי. אתם לא סומכים על ישראל?
סלחנות וטיוח
יחסית לממשלה שראשיה כינו אותה כבר בימיה הראשונים, ללא ציניות נראית לעין, ממשלת "ריפוי" ו"איחוי" - מדובר בממשלה שלא חדלה לרגע מלהתיז שנאה לכל עבר. בכל נאום ובכל אירוע. כך היה בנאום ראש הממשלה באו"ם, וכך היה השבוע בנאום פתיחת המושב הכנסת. בנט בנאומו נראה לחוץ ותנועות הגוף שלו לימדו כי עשה חזרות רבות, אולם עבודה רבה עוד לפניו כדי לסנכרן את התנועות עם אופיו ותכונותיו. הוא מנסה להיכנס לחלל הגדול שהותיר קודמו, אולם ניסיונו זה נראה מאולץ ולא טבעי. בנט לא הראשון שמנסה להיכנס לנעליו של נתניהו תוך ניסיון לחקות אותו ולהפוך אותו למודל נערץ. גם לפיד כך. לפניהם גם יצחק הרצוג. איש מהם לא עשה זאת בהצלחה.
בסקרי דעת הקהל שהתפרסמו השבוע בכמה כלי תקשורת, בולטת מגמת ההתחזקות של הליכוד ונתניהו. כך גם בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה, וזאת אחרי שיותר משלושה חודשים מכהן אדם אחר בתפקיד. וכל זה קורה מבלי שבמציאות התרחשה דרמה מיוחדת, מלחמה או קטסטרופה, וגם מבלי שנתניהו עשה משהו מיוחד (חלק גדול מהזמן היה בכלל בהוואי). יהיו שיגידו שמדובר בתהליך התפכחות טבעי. נתניהו לא הודח בגלל הסיבות הנכונות. ככל שהממשלה הנוכחית זוכה לחיבוק תקשורתי גדול יותר, כך בולט היחס העוין שקיבל נתניהו בזמן כהונתו מאותם מגישים ופרשנים בדיוק. איתו דקדקו על קוצו של יו"ד. עם הנוכחיים קשה להסתיר את אווירת הסלחנות והטיוח.
וכל זה קורה כאשר ברקע מבליחים מעת לעת הדיווחים על מה שמתחולל בימים אלה בבית המשפט המחוזי בירושלים, ועל עד המפתח הראשון שהותיר אחריו בעיקר עדות מרוסקת ופרקליטות רצוצה;
ועם ממשלה כל כך חסרת ביטחון שפועלת ללא לאות בניסיונות בלתי פוסקים למנוע מנתניהו להתמודד שוב, באמצעות הצעות חוק משונות ויוזמות הזויות. אין לדעת מה יהיו תוצאות המשפט בסופו של דבר, אבל אם יש דבר אחד שכבר אפשר לדעת הוא שאסור בשום אופן לסמוך על שיקול דעת הפרקליטות שתקבע מי יכול ומי לא יכול להיות בישראל ראש ממשלה. וזה בדיוק מה שיעשה החוק שיקבע שראש ממשלה לא יכול לכהן תחת כתב אישום, אם חלילה יעבור.
בינתיים קשיים משפטיים מנעו מגדעון סער את האפשרות להעביר חוק להגבלת כהונה כך שיכלול גם את נתניהו רטרואקטיבית, אבל כדי לנחם את עצמו ממפח הנפש - החליט לתמוך ביוזמתו של בני גנץ להקים ועדת חקירה על פרשת הצוללות. פרשה שההקשר שלה לנתניהו, צריך להזכיר, נולד במוחו הקודח של שותפם הפוליטי הקודם של גנץ ולפיד, משה יעלון.
אבל האפקט המושג הוא בדיוק הפוך מהמיוחל. השנאה לנתניהו מצד בכירי הממשלה, לובשת בימים האחרונים צורה של בעתה מפני האיש. פחד קמאי. בזה אחר זה מודיעים ראשי המפלגות השותפות בה על תמיכה אלה ביוזמתם של אלה, כולל על דברים שרק לפני כמה שבועות עוד הספיקו לשלול בגלוי, ומנסים להקים חומה בצורה וצפופה לחסימתו. זו לא הנהגה. זו פחדנות.
כך עושים זאת נכון
אחרי ההכרזות על התוכנית למיגור הפשיעה במגזר הערבי - פרי שילוב ידיים נדיר של המשטרה, צה"ל והשב"כ - הודיע השר לביטחון הפנים עמר בר־לב שהוא מוציא את הצבא מהמשחק. אחריו הודיע היועמ"ש שיהיה זה בלתי חוקי להפעיל את השב"כ לשם כך. התוכנית ירדה, נשארה רק ההכרזה.
באיחוד האמירויות, לשם מתחילים להגיע שטף שרים מישראל לפגישות עבודה ובילוי, הדברים מתנהלים אחרת. הפשע שם כמעט לא קיים. מערכת מתוחכמת של מצלמות, תוכנות מעקב, מאגרי מידע ומערך שליטה מפותח, הם שהביאו לכך בשנים האחרונות. איילת שקד, שפגשה השבוע את מקבילה, שר הפנים האמירותי סיף בן זאייד אאל נהיאן, עמדה משתאה נוכח הצגת היכולות שהציג בפניה. השיא היה דווקא בסיום הביקור, כאשר קצין משטרה שלף לפתע סכום כסף גדול מכיסו, ואמר כי מדובר בכסף שאיבד בחור ישראלי שביקר באמירויות, ולאחר שדיווח על האובדן - נמצא הכסף בזכות שחזור מסלול הטיול שערך במדינה באמצעות רשת המצלמות ומערכות זיהוי הפנים הדיגיטליות. "מחר אני עולה על טיסה לישראל למסור לו את הכסף", סיפר בגאווה.
האמירותים יודעים להכין שיעורי בית. הם ידעו שאיילת שקד היא לא רק שרת הפנים של ישראל, אלא גם בכירת מפלגתו של ראש הממשלה. קבלת הפנים שערכו לה לא היתה מביישת קבלת פנים של מנהיג בינלאומי בסדר גודל של מעצמה.
דבר נוסף שהדהים את שקד הוא העובדה שבניגוד לישראל, כאן שרים מתמנים ומודחים רק על בסיס מעמד פוליטי, באמירויות יש משקל גם לרמת המקצועיות, ובפרט בתחום השירות לאזרח. בכל שנה נערך סקר דעת קהל על תפקוד השרים, ושני השרים שנמצאים במקומות האחרונים במשך שנתיים רצוף - מפוטרים.
גם תמר זנדברג ויואל רזבוזוב היו השבוע בדובאי. כל אחד עסק בתחום משרדו וכולם באו לראות מקרוב את הביתן הישראלי החדש במסגרת תערוכת אקספו העולמית. נתניהו הספיק רק לחתום. על ההצלחה רשומים יורשיו.
נסיעה לא מאושרת
במפלגות השמאל באופוזיציה כבר לא יכולים להתאפק. אחרי יובש מדיני בן עשור, האפשרות לשוב ולהיפגש עם אבו מאזן וחבר מרעיו כבר מדגדגת להם בקצות האצבעות. השבוע נפרץ הסכר כשחברי מרצ, כולל שרי הממשלה, רצו לרמאללה להתחבק עם מאזן. גם במפלגת העבודה התקשו לעמוד בפרץ ומיהרו להוציא משלחת מטעמם לעיר.
אלא שהדבר נעשה ללא תיאום עם מירב מיכאלי, שנחתה בארץ אחרי שהייה של כמה שבועות בארה"ב. די היה בזה כדי שהיא ואנשיה יפעלו לטרפד את הביקור, שנועד במקור לאפשר לעובדי המפלגה לפגוש בכירים ברמאללה כמו דוברו של אבו מאזן, ד"ר נביל אבו רדינה, יועצו לענייני דתות ד"ר מחמוד אל הבאש, השר לפיתוח אזרחי ד"ר אחמד מג'דלאני ועוד.
עם היוודע דבר הביקור, הודיעו אנשיה של מיכאלי למזכ"ל המפלגה ערן חרמוני, שיזם את הנסיעה, כי המפלגה לא תשתתף בהוצאות. מתברר כי מעל האידיאולוגיה במפלגת העבודה, עדיין שולטת הפוליטיקה.
חרמוני הגיב בזעם ואמר כי מדובר בהתנהלות לא מקובלת. היה ניתן לצפות שיחבקו את האירוע ואף ייקחו בו חלק, וודאי שלא יתקעו מקלות בגלגליו. לדבריו, חשוב מאוד שדווקא עם כינון הממשלה החדשה מפלגת העבודה תניף בגאון את הדגל המדיני ולא תסתיר אותו או תוותר עליו. לדברי חרמוני, בכוונתו לדרוש ממיכאלי הבהרות בנושא.
ממפלגת העבודה נמסר: "הנסיעה הינה יוזמה פרטית שלא תואמה או תוכננה כנדרש מול גורמי המפלגה האחראיים, לרבות אי העברת המידע הנחוץ לאישורה ולמימונה. על כן זו מוגדרת כנסיעה פרטית שאינה מייצגת את המפלגה, ולא יכולה להיות חלק מהוצאותיה".