השבוע פרסם ליאור מלנבוים, אספן של נתוני טוויטר, את הצייצנים עם יחס הלייקים־תגובות הגרוע ביותר בשלושת החודשים האחרונים. למי שאינם בקיאים באופיין של הרשתות החברתיות, אסביר בקצרה כי מספר לייקים גבוה - טוב. מספר תגובות דומה או גדול ממספר הלייקים - רע. זו עדות לכך שהמגיבים לא אהבו את התוכן, ולכן מסרבים להביע חיבה כלפיו, אך בכל זאת מתעקשים לבטא את דעתם השלילית עליו.
במקומות הראשונים ברשימה נמצאים חברי ימינה ניר אורבך, עידית סילמן, מתן כהנא ואיילת שקד. הארבעה מרבים לכתוב טקסטים אופטימיים ומרימים: "מגבירים את האמון והשקיפות בכנסת" - סילמן; "רה"מ, השר לבט"פ וכל הגורמים הרלוונטיים פועלים למיגור האלימות בחברה הערבית" - אורבך; "שמחים בתורה. הקפות שניות בעיר רחובות, בשיר וריקוד. מה אהבתי תורתך!" - כהנא. "העולם לומד מאיתנו והולך בעקבות ישראל" - שקד.
ומה הם מקבלים בתמורה לכל האהבה והפעילות לטובת הציבור? ביקורת, מורת רוח, וגם מבחר חרפות בדרגות שונות של יצירתיות: "בושה וחרפה לתת לך להחזיק ספר תורה", "עדיף לרקוד עם ארכיבישוף ולא איתך", "ילדים בישראל למדו ממך שאפשר לשקר כשממש רוצים", "פרצוף של מסתנן", "אתם וירוס של הימין", "תרתיחי קפה על אמגזית ומגש בקלאווה. עבאס, טיבי וכל החברים שלך בדרך, יא עולב".
ויש תגובות נרגשות יותר, בשפה ציורית יותר, שאולי לא מתאימות לפרסום בעיתון, אבל מעידות על עלבון צורב של הכותבים. לא רק מעצם בגידת אנשי ימינה במצביעיהם, אלא גם מההתעקשות לצייר את עצמם כסתם פוליטיקאים חרוצים ומסורים, שהגיעו לממשלה הזו ושהוציאו מתוכם ראש ממשלה באמצעים הדמוקרטיים המקובלים.
וכשזה לא עובד - הם מתעקשים להציג את עצמם כקורבנות של שיח שנאה. גם של מצביעיהם המאוכזבים, שלא הבינו את גודל המהלך הפוליטי, וגם של החשודים הרגילים, "חברי כת הביביסטים המטורפת". אלה עם ה־30 מנדטים. או כפי שקבעה יו"ר הקואליציה סילמן בעצמה באחד הפוסטים שלה: "הפרופילים של רוב המגיבים המתלהמים... בוטים. פייק".
ניתנת האמת להיאמר - התגובות הסוערות לא מעידות על אהבה יתרה כלפי בנט ושאר חברי ימינה. ככה זה כשאתה משקר וסוחט את דרכך לראשות הממשלה. כן, יש שנאה, והיא מוצאת את ביטויה בתגובות לפוסטים ולציוצים. אלא שזו לא שנאה שנובעת ממבנה אישיות בעייתי, אלא תגובה למעשיהם בעבר ובהווה של בנט וחבורתו. והם - פשוט לא מבינים מה הם עשו שזה מגיע להם. הם הרי כל כך טובים! כל כך מחבקים, כל כך יהודים!
בנאום פתיחת מושב החורף הקדיש נפתלי בנט חלק מנאומו לתופעת המגיבים העוינים: "חברי הכנסת מהאופוזיציה שאמורים לייצג את העם, כולם יכולים בכל רגע נתון לבחור את מי אתם מייצגים. אם לשלוח גדודים של צייצני רעל, להתחבא בכל מיני מקומות, ולהעדיף את האינטרסים המיידיים על פני המדינה". כך מציג ראש הממשלה ביקורת עליו ועל מפלגתו: לא רחשי הלב של אזרחים רבים, שלא תמיד מתבטאים באיפוק דוגמת "אתם השתגעתם? יש לנו עם שהולך ומת!" אלא גדודים מאורגנים של טיפוסים מרושעים, שרגשותיהם אינם אותנטיים, אלא מונחים מלמעלה על ידי האופוזיציה.
אין פלא שבנט מבולבל. הרי מאז הקמת הממשלה הוא זוכה לכיסוי תקשורתי מחבק ולעיתים אף נלהב. בדיקת העובדות, שהיתה לחם חוקו של נתניהו, אופסנה בבוידעם לצד ההבטחה לא לשבת עם לפיד, לא כל שכן מרצ, לא כל שכן עבאס. משפט נתניהו נשמט מהכותרות ככל שתפרי תיק 4000 נפרמים, עיתונות המגזר עוד מתבשמת מגאוות יחידה על ראש ממשלה עם כיפה (מה שהשכיח לחלוטין גם את תומכי הטרור בממשלה, וגם את ששת המנדטים), ונוסף על כך - הדיבורים על "שיח שנאה" היו תמיד כלי תקשורתי יעיל כדי ללעוג, להוקיע ובסופו של דבר להגביל את חופש הביטוי של הימין. התקשורת הישראלית היא מקום שבו בדיחות של הכדורגלן דודו אוואט על אשכנזים, שמאלנים וזהבה גלאון הן סיבה מוצדקת לקריאה לא לתת לו לפרשן בערוץ הספורט. הוא הרי ימני, ולכן היה צריך להכשיר את המהלך בעזרת נאום מצטדק של המנחה מודי בראון. שום נאום לא נדרש כדי להצדיק את נוכחותו של הפרשן רון קופמן, שלשונו הצחה והאלגנטית מוכרת לכל צופי הערוץ.
בשמאל, לעומת זאת, החיים הם גן עדן, וחופש הביטוי הוא לא רק ערך מקודש, הוא גם על חשבון הציבור: השבוע זכה הסרט "ויהי בוקר" בפרס אופיר, וייצג את המדינה באוסקר. במהלך הטקס הקריא הבמאי, ערן קולירין, את נאום הזכייה של אחת השחקניות, שבו האשימה את ישראל בקולוניאליזם ובטיהור אתני. הסרט קיבל שני מיליון שקלים מכספי ציבור, הטקס שודר בתאגיד השידור הציבורי, ועם זה כמובן אין בעיה. ומי שיש לו בעיה - נו, הוא כבר תויג מזמן בתור פשיסט, או אספסוף, או חבר בכת, או ביביסט - הכל תלוי בביטויים האופנתיים של התקופה. ומחובתך לא רק לחטוף, אלא גם לאהוב את היד המכה.
קל להבין למה בחרו אנשי ימינה בצד הנכון של השקר. אבל גם האשמת הציבור לא בדיוק מצליחה לטשטש את המציאות: ימינה נמצאת בממשלה בזכות הבטחות חוזרות ונשנות, נחרצות מאוד, שהופרו מייד לאחר הבחירות. לא בדיוק המאפיינים הרגילים של מפלגת שלטון. ואכן, בסקר של דיירקט פולס שפורסם ביום פתיחת מושב החורף, היא עומדת על ארבעה מושבים, בקרבה מסוכנת לאחוז החסימה. לא בגלל גדודי צייצני רעל, ולא בגלל החשוד הקבוע "שיח שנאה ברשתות".
אין כמובן שום ציפייה מנפתלי בנט ומחבריו לסיעה שיתייחסו בכבוד לכעס העממי שמופנה כלפיהם. הם כבר עברו לעולם שכולו עיר האולפנים מ"המופע של טרומן". וכשאתה גר במקום כזה, אתה שוכח שאין בוט ופייק שיגיב ב"פרצוף של מסתנן". זו תגובה אמיתית של אדם אמיתי עם רגשות אמיתיים, ממציאות אמיתית, שלא הולכת לשום מקום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו