פגרת החגים לא עשתה טוב לממשלה. אמנם היא קיבלה את השקט שרצתה בזירה המאתגרת מכולם - הכנסת - אבל השקט מדומה, זמני. אחרי יותר משלושה חודשים ועם רוח גבית אדירה מהתקשורת, שהביאה עימה גל אופוריה וחיזוק לרושם שאותו עמלו להנדס של חיים משותפים נטולי דאגות - השבועות האחרונים עוררו מחדש בקיעים ישנים בין הגורמים המרכיבים את יצור הכלאיים שנברא בירושלים, ואם לא יתעשתו הצדדים - הפיצוץ בוא יבוא.
הניצנים הראשונים הנצו כבר בשלהי מושב הכנסת החולף. יוזמות חקיקה ואחרות הונחו לפתחם של ראש הממשלה, לשכתו ומקורביו ממפלגתו, ורק החגים הם אלה שחילצו אותם בשן ועין מאזורי הסכנה. ההערכה בקואליציה היא שבנט כבר חצה את הרוביקון. שהוא מבין שהבייס שאותו נטש - לא יחזור. שממילא מה שיצליח להדוף עכשיו, יתקדם בעוד שנתיים, בזמנו של לפיד כראש ממשלה. ולכן, כמי שמעוניין לשמור על היציבות בכל מחיר, הוא קרוב להרים ידיים. להיסחף בזרם. לקדם מו"מ מדיני באמתלות כאלה ואחרות. להרפות בנושא הסכם הגרעין ולמעשה להיענות לכל גחמה של שותפיו, המחזיקים ברוב מוחלט בממשלה, העיקר לשמור על היציבות.
סכין בין השיניים
המפלגות השותפות מהאגף השמאלי בממשלה הבינו בהתחלה את המצב הרגיש שאליו נקלע בנט מול מצביעיו, לכן העניקו לו את הבכורה. כעת, כשמצביעיו התפזרו לכל עבר, שוב אין הן רואות סיבה להמשיך ולאפשר לו את אותם התנאים שהעניקו לו בנקודת הפתיחה. בניגוד אליו, לאותן מפלגות כן יש בייס שאותו הן אמורות להשביע. בנט, שקד וחבריהם, שינסו בהתחלה אולי לבלום ולרכך, מעניינים אותן כקליפת השום. גם ככה הממשלה מקבלת ציון קטסטרופלי בניהול והריקושטים מגיעים אליהן. בכלל, מבחינת מצביעי מרצ לדוגמה, יו"ר המפלגה נבחר לתפקידו לא כדי להילחם בקורונה - את זה עשה טוב גם יולי אדלשטיין - אלא כדי לקדם את האג'נדות הפרוגרסיביות שהבטיחה המפלגה כל השנים.
במשך ימיו הקצרים של מושב הכנסת הקודם, היו מרכיבי הקואליציה תמימי דעים כי שווה לנשוך שפתיים ולהמשיך יחד. נתניהו זה עתה סולק מהשלטון וצילו הרחב נתפס כמאיים ומסוכן. בשבועות האחרונים גם הצל הזה התעמעם. במפלגות הבינו שאפשר להתחיל אט־אט לעזוב את שילוב הידיים שעימו יצאו לדרך, להשתחרר זה מלפיתתו של זה, לרווח את ציפוף השורות, ולהתחיל לפסוע בזהירות כל אחד לדרכו. היחידים שעוד מבינים שבכך תהיה מפלתם הם יאיר לפיד ונפתלי בנט. לכל השאר, כך נראה, כבר נמאס.
המושב שייפתח כעת עם סיום החגים יהיה קריטי להמשך יציבותה של הממשלה. ממנו ייגזר אם קרובים ימיה לעבור מן העולם, או להישאר לעוד שנים רבות. אם ההערכות בקואליציה נכונות, יהיה זה גם המושב שבו ייאלץ בנט להחליט סופית אם לחתוך לגמרי - לא רק מקהל הבוחרים הקטן שתמך בו, אלא גם מהקו האידיאולוגי שליווה אותו מרגע כניסתו לחיים הציבוריים - או להמשיך להרוויח זמן, רגל פה רגל שם, על אף הסיכון הפוליטי הטמון בכך.
במידה רבה זהו מושב שגם עשוי להכריע את גורלו של יו"ר האופוזיציה. חופשת החגים והנסיעה המתוקשרת להוואי גרמו לתהיות רבות בקרב תומכיו, אם אין מדובר בהפנמה מצידו של מי שהיה ראש הממשלה בתקופת הכהונה הממושכת ביותר בישראל, שזהו, שזה נגמר. שזה יכול לקחת כמה שבועות, כמה חודשים ואולי כמה שנים, אבל לראשות הממשלה הוא כבר לא יחזור. שאין לו איך להרכיב ממשלה וגם לא יהיה לו. וכל השאר הם חלומות באספמיה.
בחודשים הקרובים, אם נתניהו עודנו מתכוון לרשת שוב את התפקיד, ייאלץ ראש האופוזיציה לעבוד קשה לא רק בשכנוע הציבור שהממשלה הנוכחית רעה ויש להחליפה, אלא שהוא, נתניהו, מגיע עם תיאבון ורעב לתפקיד בדיוק כמו שהיה לו בכל רגע נתון בעשור האחרון. אלה לא רק פיליבסטרים ותרגילים פרלמנטריים שיביכו את הממשלה, אלא ברק בעיניים וסכין בין השיניים, שיפריכו ברגע אחד את כל ההערכות וההספדים המוקדמים.
חלקם הגיעו, אגב, גם מתוך שורות הליכוד, כפי שאפשר היה להבין בין השיטין, ובתוכם, מפי כמה מבכירי מפלגתו של ראש הממשלה לשעבר.
בניגוד לכל ראשי מפלגות הקואליציה הנוכחית, לנתניהו קהל תומכים גדול. אפילו עצום. הקהל הזה אפילו גדל מעט בחודשים האחרונים. כנראה לא מספיק כדי להיות שובר השוויון במקרה של בחירות, אבל גדל. תפקידו במושב החורף הוא לחזק את התחושה שהם אינם מטפחים תקוות שווא. אם יצליח, עשויה התמיכה בו לגדול אף יותר. במיוחד אם הממשלה תמשיך בכישלונותיה.
המחיר של פרייס
במוצאי שבת האחרונה, בעיצומו של חול המועד, עלה בנט על המטוס החכור ששכרה עבורו המדינה, ויצא לניו יורק לשאת את נאום הבכורה שלו במסגרת אירוע הפתיחה השנתי של העצרת הכללית. על פי נוהלי האו"ם, הימים הראשונים של העצרת הכללית מוקדשים לנאומיהם של ראשי מדינות שבאו לייצג את מדינותיהם, אלה הן המדינות של המשטרים הנשיאותיים, ובהן ראש המדינה נושא גם באחריות לניהולה. הימים שלאחר מכן הם נאומיהם של ראשי הממשלות. בימים האחרונים נושאי הנאומים הם נציגי מדינות שבחרו לשלוח נציגים זוטרים יותר כמו שרי חוץ, או להסתפק בשגרירם באו"ם לשאת את דבריהם. בשל אילוצי החגים היהודיים, המועד היחיד שבו יכול היה בנט להגיע לניו יורק היה ממש בסוף, כשראשי המדינות וראשי הממשלות כבר עזבו מזמן את העיר וחזרו למדינותיהם, וכשבאזור מסתובבים שרי חוץ, שגרירים ודיפלומטים זוטרים בלבד.
אין שום פסול בהחלטה של בנט למחול על כבודו ולבוא בשלהי האירוע. חג זה חג. גם ראשי ממשלה לפניו הגיעו לא פעם סמוך לנעילה, ויתרו על המפגשים שניתן לקיים עם הנשיאים ועם ראשי המדינות בימים הראשונים כשהם עוד בניו יורק, בשל אותה סיבה.
הבעיה התחילה עם משמע הנאום. נראה שבנט חצה את האוקיינוס בלי שבעצם היה לו הרבה מה לומר. בתדרוכים שלפני הנאום ניסו אנשי בנט להעביר את המסר שבנט זה לא נתניהו. אולם לא היה הרבה מעבר לכך. למעשה, היה הרבה פחות. בנט טען שלגבי איראן הגיע הזמן להפסיק עם הדיבורים והגיע הזמן להתחיל לעשות. אבל לא אמר לעשות מה. אפילו את עמדתו בנוגע להסכם הגרעין לא ביטא מעל במת האו"ם. הוא הצביע על כשלי איראן ונקודות התורפה שלה, אבל לא אמר מה ניתן לעשות עם כל אלה. אפילו על הדרישה הישראלית הקבועה להטלת סנקציות כלכליות קשות, לא חזר.
נתניהו בנאומיו ידע לפנות לאוזן הישראלית במסווה עמוק של פנייה לקהילייה הבינלאומית. הדבר העניק לשומעיו בירושלים מדי שנה רגע של גאווה. מישהו שמדבר בשם העם היהודי היושב בציון, ומעיז פנים אפילו מול גדולי המדינות ומנהיגי המעצמות מבלי לחשוש. בנט ויתר על ההסוואה הזאת ופנה לקהל הביתי בנאום באנגלית משובחת. רק שלא ברור מדוע נסע עד לשם כדי להגיד דברים שיכול היה לומר גם בכנסת.
חלק הקורונה בנאום היה מוזר עוד יותר. בנט לא הצטיין בניהול המאבק במגיפה, ובזמנו כראש ממשלה הפכה ישראל מהמדינה הירוקה בעולם לאחת המדינות האדומות ביותר. במציאות אחרת, שבה נתניהו היה עדיין ראש ממשלה וישראל היתה נותרת מדינה עם כמעט אפס תחלואה, סביר להניח שהתייחסותו באו"ם לנושא המלחמה בקורונה היתה זוכה לתהודה בינלאומית מוגברת. אבל המציאות האמיתית הפוכה: נתניהו לא ראש הממשלה אלא בנט. והמצב בישראל הוא לא של אפס תחלואה אלא רחוק מאוד מזה. מדוע, אם כן, סבור בנט שהעולם אמור להתעניין בתפיסותיו ובמחשבותיו לגבי המאבק בנגיף, עד כדי הקדשת פרק לכך בנאום הבכורה שלו בעצרת הכללית של האומות המאוחדות?
כר נוח למתקפות
בנט סבור שמי שחושב שמדיניותו לא מעניינת איש, פשוט טועה. בחודשים האחרונים הספיק לשוחח עם לא מעט ראשי מדינות, ראשי ממשלות ושרים בכירים, ותוכן השיחות הביא אותו למסקנה שאין דבר שמעניין את העולם היום יותר מהמלחמה בקורונה. הוא רואה איך המנהיגים השונים מתעניינים, שואלים, מבררים, ומנסים לשאוב תמונת מצב קצת יותר ברורה בסוגיה, שכוללת פזילות בלי הרף למדינות אחרות, לקבל מהן רעיונות וגם להשמיע מחשבות ותובנות שיכולות לסייע למדינות אחרות.
בנט פתח חזית מול בכירי משרד הבריאות לאחר שנוכח שצמרת המשרד עדיין לא הפנימה שמדובר במגיפה שפוטנציאל הנזק שלה לא מסתכם באלה שלקו בה, אלא בהרבה מעבר לכך. משרד הבריאות לא בנוי להערכות מצב כה מורכבות שנוגעות ישירות בשאלות מהותיות וערכיות - תחום שעליו אמורים להיות אמונים נבחרי ציבור ולא פקידים.
התסכול שלו מובן. יש לו בראש תוכנית שאותה הוא רוצה להוציא לפועל, אולם צמרת משרד הבריאות מתקשה להצטרף לחזון שלו. נתניהו זרם עם רצונות אנשי הבריאות, כי המדיניות שהוביל שמרנית וזהירה. בנט מעז יותר. את כל הביצים הוא שם בסל החיסונים, וכל מטרתו היא לייצר דחיפה ציבורית עזה ללכת להתחסן. בנט גם סבור שמי שלא התחסן א שיכול היה לעשות זאת - האחריות על מצבו מוטלת עליו. לכן, כל הגבלה או סנקציה נגדו, בעוד מחוסנים ומחלימים יוצאים לחופשי, תהיה לגיטימית ומקובלת - העיקר להשלים את המשימה.
ד"ר שרון אלרעי פרייס היא כר נוח למתקפות. היא מייצגת את כל מה שבנט לא רוצה ולא צריך. אבל פוליטיקאי שתוקף פקיד ציבור משלם על כך מחיר. נטיית הלב האוטומטית של הציבור היא ללכת עם הפקיד ולא להאמין בפוליטיקאי ובמניעיו. בחלק גדול מהמקרים זה גם נכון.
השאלה אם לצד קביעת מדיניות אחרת יש צורך גם ללוות זאת במתקפות אישיות, אנונימיות או בפנים גלויות. ופה התשובה כנראה תהיה לא. את הוויכוחים אפשר לשמור לדיונים בקבינט הקורונה או בממשלה, או בפורומים המצומצמים יותר, ואין כל נחיצות להוציא את הדברים לתקשורת.
כמי שנושאים באחריות רשאים ראש הממשלה ושריו לנקוט מדיניות אחרת, אפילו הפוכה, מזו של הדרג המקצועי. צודק בנט - מי שנושא באחריות זה הוא. לא אלרעי פרייס ולא אף אחד אחר. לכן ההשמצות מיותרות, ואין צורך להזכיר לאותם גורמים בראש משרד הבריאות קבל עם ועולם את טעויות העבר שלהם ואת ההערכות השגויות שהיו להם בזמן אמת. כעת נותר לו רק לקוות שהמדיניות שהוא מוביל לא תהיה גם היא אחת כזאת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו