לאן ברחו הפרפרים

"גדלת על פרפר נחמד?" שאל המראיין ברדיו את הזמרת והשחקנית אסתר רדא, שלוהקה להשתתף בגרסה החדשה של התוכנית המיתולוגית. אנשים נוטים להתרפק על תכנים מן העבר גם כשהם צעירים, סדרות טלוויזיה הן עוגן נוסטלגי ידוע, והטלוויזיה החינוכית היא מקור לא אכזב שלהן. "בטח שגדלתי על פרפר נחמד", היא אישרה, ואני פניתי אל גוגל לאמת את הפרטים.

לא שצריך ממש לנכוח בשנים שבהן שודרה התוכנית, כשכל הפרקים ממילא ביוטיוב, אבל בכל זאת יש הבדל רגשי בין ילדה שישבה עם כל הגן מול טלוויזיה כבדה, שהגננת דופקת עליה בשתי ידיים כדי להסדיר את הקליטה ולראות את אפי בן ישראל בבירור, לבין בחורה שמשלימה פרקים רטרואקטיבית.

ויקיפדיה הראתה שיש מצב שרדא צודקת והיא אכן צפתה ב"פרפר" בזמן אמת. כמו כן, רציתי להאמין לה כי ראיתי שהיא צעירה ממני בשלוש שנים. "אני לא מכירה מישהו שלא גדל על פרפר נחמד", הוסיפה הכוכבת ובכך שמטה את שטיחון הכניסה לגן תחת רגליה. תהיתי ביני לביני לאיזה פרפר נחמד היא מתכוונת. בכל זאת, היו כמה תקופות. הגרסה המקורית המופלאה ואלה שבאו אחריה, ומהעתק להעתק איבדו רזולוציה.

"ב־50 שנות הטלוויזיה נפלו וקמו הרבה תוכניות", אמר המראיין לרדא, "מה הסוד של התוכנית הזאת?". לחשתי למרואיינת שהסוד הוא התוכן, אבל היא לא יכלה לשמוע כשאני ברכב והיא באולפן, לפיכך נדדה תשובתה למחוזות הקשר בין הבובות לשחקנים, ואמרה משהו אופנתי על הסיטואציות שקורות על המסך ומתרחשות אצל כל ילד בבית.

ללא זעם קדוש

חגי תשרי הם הזדמנות מצוינת לחזור אל "פרפר נחמד" המקורי, בעיקר אל הפרק המכונן שמזקק את החגים ומוכיח שלא צריך ללכת לגן ילדים או לאולפן גיור כדי להתכונן לימים הנוראים, לסוכות או לשמחת תורה - מספיק להקדיש חצי שעה ולצפות בתוכן איכותי על כרטיסי ברכה, תפוח בדבש, חג האסיף וספרי תורה (לא מכירים? תכתבו ביוטיוב "פרפר נחמד חגי תשרי" ותראו ישועות).
אני לא חושבת שהיו לוקחים היום זמר מזרחי ונותנים לו לתקוע בשופר ולהתלהב משברים ותרועה במשדר ממלכתי לגיל הרך; אולי כי חוששים מדיון על הדתה, ואם היו חושבים שזאת לא הדתה - כבר היו מדביקים לו כיפה. לפני 40 שנה היה מובן מאליו שיש מסורת, ושאם ניסים גרמה עושה "טו־טו, טו־טו השופר קרא", מדובר במחווה יפה כמו שהיא, עם תלתלים ובלי טלית; עפרה חזה כזמרת בינלאומית זרמה עם שבי, והם ישבו והקריאו כרטיסי ברכה בלי לאזן את ה־cards בברכות לעמים אחרים. ספק אם התוכנית המבריקה ההיא לא היתה מעוררת זעם קדוש כיום, כשעפרה ויינגרטן במחשוף סמלי שרה אין אדיר כא־דו־ני בלי לחשוש לשיר את השם המפורש. אבל מאז, החילונים קידשו את ההדתה, הדתיים את ההחמרה, ובעיקר: היצירה הממלכתית הפשוטה שמטה את עולם התוכן היהודי והבלתי תלוי.
בהפקה המחודשת של פרפר נחמד, זו של שנות ה־90, הכינו עוד פרק "חגי תשרי" וניסו לקדש תכנים נלווים מלבד תפוח בדבש ותפוח על דגל. אבל "שתי משפחות בסוכה אחת" כבר לא מתנגן מרגש כמו "מי שרוצה לברך שיבוא" שכבש את ילדי והורי ישראל עשור לפני כן.

אמנם הפרשנות העכשווית של פרפר נחמד היא נפלאה כמו שאר תוכני החינוכית, אבל אינה תוכן ישראלי מובחר ובלתי מתויג כמו פרפר נחמד של שנות ה־80 המסורתיות.
כך למשל, בפרק השני העוסק באוכל, מתארח השף־סלב חיים כהן כדי להכין עוגה. לרגע עושים ברייק לצילומי חוץ כמו פרפר נחמד של פעם, ילד קטן במאפייה גדולה קולע חלות עם אבא שלו בצילומים אשר בניגוד לאלה האולפניים מגיעים אל הצופה ללא פילטר זוהר. המשפחה בסרטון היא מזרחית מהסוג הלא־מנצנץ, בניגוד לחיים כהן או לשאר המגישים. המצולמים בסרטון לא אופים סתם לחם, הם קולעים חלות שבת. הילד שם אינו סתם ילד, יש לו כיפה. והוא לא סתם טועם, הוא בוצע ומברך. בפרפר נחמד של ילדותנו גם חילונים צרכו חלות שבת. וגם הם יכלו לברך "המוציא", זה לא היה פריט לדתיים בלבד. וזה מה שהיה קסום.
בילדותנו, דודו זר יכול היה לשיר את אחד השירים הקסומים על שני הנכדים אליהו ואסתר, השבים מן הגן ונכנסים אל החצר, ומאכילים לפי הסדר חתול אחד, כלבלב אחד וגם חמור. הייתי בגן חילוני, לא היו אצלנו אליהו ואסתר. גם לא במשפחה. אבל אלה השמות שעליהם שרו בפרפר נחמד. לסבתא בסיפור הזה היתה מטפחת. לסבתא שלי לא היתה. ברדיוס שבו גדלתי, למעשה, לא היתה אישה ממוטפחת. אבל בטלוויזיה ראו כזאת.

אולי כי דובר על בית עם חיות וככה זה בבתי חווה, אי שם? אולי כי לחצי מדינה היתה סבתא כזאת? אין לי מושג. אבל לא הזדקקנו ל־VTR על נשים בכיסוי ראש או לראיונות עם ילדים שקוראים להם בשמות מהתנ"ך, כדי להכיל תרבות אחרת. זה פשוט היה ככה.

מיתוס להקמה

בעידן שבו "איש תוכן" הוא מי שמתייג בסוף כל אייטם את הנושאים המופיעים בו כדי שחיפוש בגוגל לא יחמיץ ניים דרופינג שולי, גם תוכניות לילדים ונוער נוטות לא להרים את הכפפה או את הרמה, וחבל. כי יש לנו מספיק טראש פדגוגי. אמת ערכית הצמיחה דורות שיכלו להרשות לעצמם להתפרפר מלימודים כי מסורת אפשר לקבל גם בטלוויזיה. זה סוד קסמן של התוכניות ההן, את זה הייתי מחדשת.
בחינוכית מעיזים להקים לתחייה את המיתוס. הפרקים מרהיבים לצפייה, אל תוך התבניות האלה צריך לצקת את התכנים שבזכותם המיתוס גורם לגעגוע גם היום. ככל שנראה ונשמע יותר פניה ברגשטיין ואלתרמן ודתיה בן דור, ונתמלא בתכנים הפשוטים של לוח השנה העברי, הפרפור ישתלם.