עם צאת ראש השנה לקחתי חלק באירוע הישראלי הגדול של החג: בריחת ששת המחבלים מכלא גלבוע. זכתה שכונתי הצפון תל־אביבית הקוסמופוליטית והמנומנמת שגם לידה יוצב מחסום משטרתי, כדי לבדוק אם הנמלטים הגיעו גם אליה.
ליצני טוויטר מיהרו להשוות בין הבריחה מכלא גלבוע לבין הסדרה "נמלטים" ולסרט "חומות של תקווה". ואמנם, כמו כל אחד אני חושבת שחוש הומור הוא כלי עזר מעולה להתמודדות עם בעיות החיים, אבל חלק מהבדיחות היו בטעם מר של ציניות וסרקזם, שני סיפמטומים של ייאוש.
ייתכן שייאוש הוא רגש מתאים בהקשר הזה, שכן במהלך השעות התברר היקף המחדל שאפשר את הבריחה: זכריה זביידי ביקש לעבור לתא אחר יום לפני הבריחה, ובקשתו התקבלה. השומרת נרדמה. שרטוטי הבניין של כלא גלבוע היו גלויים לעין הציבור. האסירים הביטחוניים נהנים ממידה של אוטונומיה שהקלה עליהם הסתרה של תוכנית בריחה. הם זוכים לתקשורת טלפונית עם העולם החיצון, וכך יכלו לתכנן לא רק בריחה, אלא גם פיגועים. במהלך השנים פורסמו פרשיות עוכרות שלווה של שיתוף פעולה של הסוהרים עם האסירים - אחת המתועבות שבהן היא הצבת סוהרות באגף על פי בקשת האסירים, שהגיעה עד כדי הטרדות מיניות - וכמובן הכינוי "אסירים ביטחוניים" במקום "מחבלים". המחבלים הנמלטים אחראים לרצח ישראלים, והחופש שלהם מהווה איום ממשי על חיי יהודים. ובכל זאת, נמצא מי ששרשרת המחדלים של השב"ס, יחד עם אוזלת יד רבת שנים של המדינה בכל הנוגע למחבלים הכלואים, עוררה בו בכל זאת תחושת הזדהות עם הבורחים.
האדם הכלוא נכסף אל החופש. האדם החופשי מפחד מהכלא. ובכל זאת אדם מוסרי אמור לבחון את עצמו מעבר לכך ולשאול את עצמו מי הנמלט. אדם מוסרי אמור להתייחס לבריחה ולבורחים בתור מציאות, לא יצירת אמנות.
"ששת האסירים הפלשתינים הנמלטים הם לוחמי החופש הכי נועזים שאפשר להעלות על הדעת", כתב גדעון לוי ב"הארץ", והוסיף: "הבריחה מהכלא היא ההפי אנד המושלם". נכון. השאלה היא הפי אנד של מי?
"חומות של תקווה" הוא סרט נהדר שמבוסס על סיפור של סטיבן קינג. במרכזו אנדי דופריין, שהורשע על לא עוול בכפו ברצח כפול ונידון לשני מאסרי עולם. הוא נשלח לכלא שושאנק, שם עוברות עליו 19 שנים של השפלה והתעללות ומתן שירותי הנהלת חשבונות למנהל הכלא. דופריין משתלב בחיי הכלא ולומד לנצל את כשרונותיו כדי לשרוד. רוב הסרט עוסק בהסתגלותו לחיי הכלא הממושכים, ובאופן שבו הוא שומר על אנושיות ועל מוסר גם בכלא אכזרי, והצופה בהחלט רשאי להניח שזה הסיפור. הוא מצפה לשחרורו של דופריין מהכלא אדם חזק ונחוש יותר, לעורך דין שוחר צדק שיוכיח את חפותו, ואולי אפילו לעורכת דין רווקה שתתאהב בו.
וכאן מגיע השירות לציבור "אזהרת ספוילר", אף על פי שלדעתי מי שלא צפה עד היום בסרט קלאסי מהולל שיצא ב־1994 - לא מגיע לו, אבל מה אני צריכה צרות לפני יום כיפור.
אלא שדופריין והסרט לא קיימים כדי לשרת את הנרטיב הנ"ל. שניהם חופרים מנהרה מתחת לאפם של האסירים, הסוהרים והצופים. דופריין חפר מנהרה אל מערכת הביוב של הכלא בעזרת פטיש גיאולוגים קטן. מדי יום פינה לחצר כמויות קטנות של עפר שהחביא בכיסיו. הוא עסק לא רק בהסתגלות, אלא בבריחה מתוכננת היטב, ומאוד מתגמלת מבחינה קולנועית. בעיקר הגילוי של פתח המנהרה בתאו של דופריין, שהוסתר מאחורי פוסטר של כוכבת הקולנוע ראקל וולש. אז נאלץ הצופה, בשמחה רבה, לא רק להמשיך אל סוף הסיפור, אלא לחשוב מחדש על כל מה שראה, ולהעריך את דופריין לא רק על מידת האנושיות שסיגל לעצמו בכלא, אלא גם על כך שלא הרפה מכוונתו לצאת לחופשי.
מכאן אין ספוילרים.
בני אנוש הם מספרי סיפורים מטבעם, וחיים בתוך סיפור. מאגר הסיפורים מצומצם מאוד אם מזקקים אותם לרכיבים הבסיסיים, ומהבחינה הזו "חומות של תקווה" מכיל את הרכיבים הבסיסיים שקסמו ויקסמו לנפש האדם מיוסף בבית האסורים, דרך פנטזיות בריחה מהכלא בכל גלגול ספרותי או קולנועי. ובכל גלגול, נוסף על המסגרת הבסיסית של "מכלא לחירות", יש גם תשומת לב לזהות האסירים והסוהרים ולמידותיהם הטובות או הרעות. מוטיב "הכלא" הוא רע רק אם האסיר הוא חף מפשע או אם הכלא אכזרי במיוחד. גם פשע הוא אלמנט סיפורי בסיסי, ויתרה מזאת - אלמנט מוסרי בסיסי, ופושע נמלט הוא קודם כל פושע, ורק אחר כך אדם שוחר חופש.
ולכן כאשר חברי הכנסת עופר כסיף ועאידה תומא סלימאן מדברים על זכריה זביידי וחבר מרעיו בתור לוחמי חופש, ואיכשהו מתעלמים מעובדת היותם רוצחי יהודים במקצועם - הם משולים למי שיכתוב ויביים סרט מרגש על תלאותיו של האנס האלים בני סלע, שבשנת 2006 הצליח לברוח מהכלא עד שנלכד אחרי שבועיים. גם הבריחה שלו היתה הפי אנד מושלם? האם הציבור אמור להזיל דמעה כאשר השוטרים הרעים מצליחים ללכוד אותו סוף־סוף? האם גם בריחתו של צבי גור, הרוצח של הילד אורון ירדן, היתה ניצחון רוחו החופשית של האדם? האם כל סיפורי הבריחה מהכלא דומים זה לזה ומרגשים באותה מידה?
"האם משום שחירות מופשטת יכולה להימנות עם ברכות האושר של המין האנושי (...) אברך שודד דרכים ומרצח שברח מבית האסורים על כי השיב לו את זכויותיו הטבעיות?" שאל אדמונד ברק בחיבורו "מחשבות על המהפכה בצרפת" (תרגום: אהרון אמיר).
ברק ידע שלא כולם ראויים לחופש. בזמן שאחרים התפעלו מ"חופש, שוויון ואחווה" של המהפכה הצרפתית הוא ספר גופות, וראה כיצד קרסו מבני החברה הצרפתית והוחלפו במנגנוני הרס של אספסוף רצחני. הוא לא התפתה לסיסמאות ריקות על חופש, ולא על הפי אנד. אולי כי לא ראה מספיק סרטים.