ערב יום הכיפורים הנורא ההוא, רגע לפני פרוץ המלחמה שבה האויב הפתיע אותנו, נתקלו התרעותיו של אחד, סגן סימן טוב, בקיר אטום. מפקדיו של קצין המודיעין הצעיר מפיקוד דרום, כמו רבים בדרג המדיני הבכיר, היו שבויים בקונספציה. הם חשבו ש"יהיה בסדר", הדחיקו ולא רצו להאמין. הם העניקו פרשנות מקילה ושגויה לשורה של עובדות שהיו אמורות להדליק אצלם אור אדום בוהק. "ליקוי מאורות", כינו זאת לימים.
מפקדיו של סגן סימן טוב טעו קשות בפירוש המציאות והעניקו סבירות נמוכה לאפשרות שתפרוץ מלחמה. כך נולד המחדל. בסיומה של המלחמה ההיא, מלחמת יום הכיפורים, שבה נפלו 2,656 חיילים, השתנתה מדינת ישראל ונותרה עם טראומה ופצעים פתוחים שלא הגלידו עד היום.
למחדל 2021, בניגוד למחדל 1973, עדיין אין שם, אבל הוא מתרחש מול עינינו, יום־יום, שבוע־שבוע. סיפור בריחת המחבלים מכלא גלבוע הוא רק אחד הסימפטומים שלו. האפשרות שערבים ישראלים סייעו לבורחים במנוסתם, כמו גם האהדה הגלויה והסמויה מצד ח"כים ערבים לטרוריסטים שנמלטו מהכלא, רק מעניקות ממשות לשיתוף הפעולה בין "ערביי הפנים" (ערביי ישראל) ל"ערביי החוץ" (הפלשתינים ביו"ש).
ב־2021, אין צורך בסגן סימן טוב או במודיעין חסוי. המציאות הגלויה מספקת לנו התרעות למכביר. העוצמתית שבהן ניתנה רק בחודש מאי האחרון, כשערביי ישראל (לא כולם) מרדו במדינתם. מרדו, כי אין מילה מדויקת יותר שתתאר את שהתרחש בלוד, בנגב, ברמלה או בעכו. השפה, ההסתה והאמוציות, לצד הפרעות שערבים ישראלים פרעו בשכניהם היהודים וברכושם, גילמו מרי. למזלנו הוא הסתיים "רק" במספר קטן של הרוגים ובעשרות פצועים, מכיוון שהפורעים השתמשו בעיקר בנשק קר. בשוליים, בכפר כנא ובעוד כמה מקומות, נעשה שימוש גם בנשק חם.
האירועים הללו היו בגדר קריאת השכמה; דוגמית בלבד לפוטנציאל חמור פי כמה שנשען על שני נדבכים: מעשי - עשרות אלפי כלי נשק (על פי הגרסה הממעיטה) שהמגזר הערבי מחזיק באופן בלתי חוקי בבתיו; ותודעתי, משמעותי אף יותר - רבים מערביי ישראל חוזרים ל־1948 וחיים כיום את חלום "השיבה" לא כסוגיה ערטילאית אלא כעניין ממשי ומעשי. חלום השיבה ואירועי הנכבה ממלאים כיום את נפשם ועולמם של רבים מקרב ערביי ישראל.
זרעי הפורענות הבאה
אנשי הדת במסגדים וההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל חורשים ומשקים ומטפחים את השדה כבר שנים. מנוסתם של המחבלים מכלא גלבוע בתחומי ישראל, אל השטחים, כשבדרך הם נעזרים כנראה בערבים־ישראלים על קו התפר, היא יותר מסמלית. שתיקת הח"כים הערבים לנוכח הבריחה, ועמדת ח"כ עאידה תומא־סלימאן, שתקפה את מאמצי האיתור של ששת הבורחים והזהירה מפני "מבצעים ראוותניים" בוואדי ערה - אף הן סימפטומטיות לתפיסת העולם שמתייחסת אל כל שטח פלשתין, ממערב וממזרח לקו הירוק, כיחידת שטח אחת; כמולדת אחת.
זו הקרקע שעליה נבטו פרעות מאי. זו הקרקע שעליה ממשיכים להיזרע, גם היום, זרעי הפרעות והפורענות הבאה, שתהיה כנראה קשה וחמורה יותר. תודעת השיבה מגולמת גם בדמות סיורי מורשת במקומות רבים בארץ שבהם חיו בעבר ערבים (למשל בפארק קנדה, ביערות מנשה או בספוריה־ציפורי); בלימוד תולדות העקורים ומעשה העקירה, ובתערוכות המפתחות של הבתים הישנים, וזאת - לצד אינספור אירועים שבהם המגזר הערבי מציין מדי שנה את "אסון הקמתה של מדינת ישראל".
מחקרי עומק שנעשו בשנים האחרונות בקרב ערביי ישראל העלו כי לצד ההפנמה שליהודים יש זכויות היסטוריות ולאומיות בארץ הזאת, 77 אחוז מסרבים לוותר על זכות השיבה, 47 אחוז מצדיקים אינתיפאדה פלשתינית שלישית ו־51 אחוז מצדיקים אינתיפאדה של ערביי ישראל.
גם ח"כים ערבים, דוגמת אחמד טיבי או אוסאמה סעדי מהרשימה המשותפת, מבהירים שוב ושוב לאורך השנים שזכות השיבה אינה בת ויתור. רבים מערביי ישראל מגדירים עצמם כיום ברוח זאת לא כ"ערבים ישראלים", אלא כ"ערבים שחיים בישראל", כמי ששייכים למקום, אך לא למדינה.
מסכת השיבה, שמשמעותה חורבן ישראל, אמנם נפרסה כבר בשנת 2006 במסגרת מסמכי החזון המפורסמים של ערביי ישראל, אבל בשנים האחרונות היא הפכה למאבק גלוי, בוטה ולא מתנצל. אל מול אלה - ההנהגה הישראלית רדומה. בנימין נתניהו סלל את הכביש להצטרפות רע"מ - מפלגה שמזדהה עם חלק מהמסכת הזאת - לממשלה, ונפתלי בנט פתח בפניהם את הדלת אליה. עכשיו, כשהם בפנים, ולחלק מפעולות הטרור יש הבנה לא רק מקרב ח"כים ערבים בכנסת אלא גם בקואליציה ובממשלה - ספק אם קיימת היתכנות ממשית למבצע סמי־צבאי, שבמסגרתו ייאספו סוף־סוף כלי הנשק ממאות אלפי בתי אב במגזר הערבי.
מי פה הנורמטיבי?
השר לביטחון הפנים עמר בר־לב מספק תירוצים תמוהים כדי לנמק את היעדרו של מבצע ניקוי הנשק מהמגזר הערבי, ומסביר - לא ייאמן - ש"חלק מהמשפחות הערביות שמחזיקות נשק הן נורמטיביות".
אם 35 אלף אירועים במהלך פרעות מאי, לצד נתונים שמלמדים כי 94 אחוז מעבירות הירי בישראל מתרחשות במגזר הערבי וש־19 מכל 20 חשודים בירי באזור מגורים הם ערבים - אינם מספיקים למדינת ישראל כדי לצאת מחודש הפרעות לחיסול הפשיעה הפלילית והלאומנית במגזר הערבי (הן שלובות זו בזו) - הרי שוב מדובר בליקוי מאורות, בהדחקה ובגישת ה"סמוך". זהו קדימון למחדל נוסח יום כיפור, שאנחנו עלולים לשלם עליו חלילה מחיר כבד.
האויב אינו עוד רק מבחוץ, אלא גם מבית. ההנחה שרוב ערביי ארץ ישראל הם שוחרי שקט, שלום ופרנסה היא אמנם נכונה, אבל בה בעת מתעתעת. הרוב, שחפץ לחיות "איש תחת גפנו", להתפרנס בכבוד ולהתנהל בדרך של "חיה ותן לחיות" - הוא במקביל דליק וקל להתססה ולהסתה בעיקר על רקע דתי (גורל אל־אקצא) ועכשיו גם על רקע לאומני (השיח סביב זיכרון הנכבה, זכות השיבה וסוגיית האסירים).
העובדה ששבועות אחדים לפני הפרעות התכנסו בתיאטרון הסראיה ביפו פעילים ערבים וישראלים תחת הכותרת: "חשבנו שזה זמני" ועסקו שם בגלוי - בחסות ארגון "זוכרות" - באפשרות השיבה, מלמדת יותר על מדינת ישראל ועל אובדן הדרך והמשילות של הנהגתה, ופחות על הנאספים שהתרגלו למציאות הזאת.
בריחת ששת האסירים מהכלא לפני ראש השנה - משתלבת במסכת זו. הבריחה, בדיוק כמו חלומות השיבה וההתייחסות לעצם קיומה של המדינה כאל תאונה, מוחקת את ההבדל בין ג'נין לבין עמק יזרעאל והגלבוע. והיא מקרבת את ההתקוממות הבאה, הפעם בנשק חם.