ביום שבת סתווי, 29 בספטמבר 2001, נפגשה חבורה של קומיקאים וידוענים במועדון ה־Friars הניו־יורקי, לצילומי ספיישל טלוויזיוני של התוכנית "רוסט". על הגריל נצלה, נצלב והוגחך הפעם מייסד פלייבוי, יו הפנר, ובין הנוכחים במקום ניתן היה למנות שמות כמו דרו קארי, הראפר אייס טי ומנחה MTV קרסון דיילי. את הערב הנחה ג'ימי קימל, ואחד ממשתתפיו היה גילברט גוטפריד, לא קומיקאי פופולרי מדי מחוץ לארה"ב (וגם שם, אם להודות באמת, הוא לעיתים נחשב דמות קשה לעיכול).
לא הרבה זמן אל תוך הסטנד־אפ שלו, סיפר גוטפריד לקהל הנוכח שהוא לא הצליח להשיג טיסה ישירה לעיר, משום שלדבריו "הם היו חייבים לעשות עצירה באמפייר סטייט בילדינג". הימים ימי פוסט־הפיגוע בתאומים, וגוטפריד יגלה באותם רגעים בדרך הקשה שמנעד הזעזוע של הקומדיה הצטמצם דרסטית בשלושת השבועות שעברו מאז האסון. הבדיחה התקבלה בקריאות בוז ובקללות, וגוטפריד פנה מהר אל קלאסיקה קומית - בדיחת האריסטוקרטים הידועה לשמצה, בכדי להציל את חלקו בערב.
"אני לא חושב שמישהו איבד קהל באופן קיצוני יותר ממני באותה נקודה", כתב הסטנדאפיסט שנים לאחר מכן למגזין "Vulture", במסגרת פרויקט בשם "100 הבדיחות שעיצבו את הקומדיה המודרנית". "מישהו בקהל צעק 'מוקדם מדי', ומעולם לא שמעתי את זה לפני כן.
"ידעתי שהיו זמנים שבהם אנשים חיכו קצת כדי לספר בדיחות על משהו, אבל תמיד חשבתי שהקונספט הזה מגוחך. האם יש איפה שהוא משרד עם פקיד מאחורי שולחן, שמחליט מתי זה כבר לא מוקדם מדי?"
תסמונת שוורצנגר
אבל עם אמריקה המדממת והפוסט־טראומטית של אחרי אירוע הטרור הגדול בתולדותיה, קשה היה לדבר בהיגיון. גופים ותאגידים גדולים הרגישו שיש להם יותר מדי מה להפסיד, ובאקט של פאניקה מוחלטת החלו לשנות, לדחות או לבטל פרויקטים גדולים שהיו על הכוונת - מטעמי רגישות. ויש שיטענו - רגישות יתר.
כמות הדוגמאות כמעט בלתי נתפסת: פרק של "חברים" מעונתה השמינית נכתב וצולם מחדש, לאחר שדמותו של צ'נדלר זרקה בו בדיחה על פצצה בשדה תעופה. צמד מגדלי התאומים שנראו בבירור במראה האחורית של טוני בפתיח האיקוני של "הסופרנוס" הומרו בנוף אורבני גנרי. בפרק של רחוב סומסום נקלעת הבובה אלמו לשריפה, חוטפת טראומה ונרגעת כשהיא משוחחת עם כמה כבאים. סצנות חבלה מתוך סרטי פעולה כמו "שעת שיא 2" נחתכו, הפצתם הקולנועית של סרטים עתירי פיצוצים כמו "פגיעה היקפית" עם ארנולד שוורצנגר נדחו בחודשים. ואם כל זה לא מספיק, אפילו סצנה מתוך סרט הילדים המאויר "לילו וסטיץ'" שונתה, מפני שגיבוריו חוטפים בה מטוס בואינג 747. קראו לזה רגישות מבורכת, רצון להימנע ממה שהיום פשוט מדביקים עליו את התווית "אזהרת טריגר".
ועדיין, כשחלקים נרחבים מתוך סרט כמו "זהות כפולה" שיצא ב־2002 נכתבים ומופקים מחדש, מחשש שהצגתם של סוכני CIA כנבלים תפורש כ"אנטי־אמריקניות", מצטיירת כאן תמונה של אומה היסטרית, ולא של אומה שבאמת נמצאת בשיאו של תהליך חשבון נפש עמוק במיוחד.
בחודשים הראשונים ואף בשנים הראשונות שלאחר האסון, רמות האבסורד רק הלכו והתעצמו: פרקים של "משפחת סימפסון" ו"איש משפחה" נגנזו, סרט המשך ללהיט הקולנועי "פורסט גאמפ" נגנז לחלוטין בשל "חוסר רלוונטיות", ובכישלונות הקופתיים של סרטים שיהפכו יצירות פולחן בהמשך, כמו "דוני דארקו" שיצא כחודש לאחר הפיגוע, יואשם אופיים האפל. אפילו הקומיקאי ג'ורג' קרלין, סמל מובהק של אי־תקינות פוליטית, החליט להרדים לכמה שנים טובות את המופע האז־חדש שלו, שהוקלט במהלך שני ערבים רצופים בלאס וגאס ב־9 וב־10 בספטמבר של 2001. וגם לשנות את שמו המקורי, שהיה "אני סוג של אוהב את זה כשהרבה אנשים מתים" ל"תלונות והערות".
שלוש שנים מאוחר יותר חשב קרלין להשתמש שוב בשם, אבל נאלץ לגנוז אותו בשנית - הפעם בשל הוריקן קתרינה. כנראה יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות.
קלישאות של צדק
התנאים החדשים חלו על כל צורת בידור פופולרית. יש מי שיקשרו בינם לבין תחילתו של עידן האנטי־גיבור, שבו הדמויות הראשיות נשפטות בפחות חומרה לעומת קודמותיהן. ב־6 בנובמבר, פחות מחודשיים אחרי ההתקפה על מרכז הסחר העולמי, דמותו של הסוכן ג'ק באואר ב־"24" הפציעה על המסך וזכתה לפופולריות אדירה, בין נטרול פצצה ללכידת טרוריסט.
רק בהמשך יבואו גם סדרות כמו "המגן" ו"הסמויה", שהעזו להעניק הצצה אל עולם הסחבת, הסיאוב והביורוקרטיה האמריקני, והביעו ביקורת פנימית. אבל עבור חובבי הקולנוע והטלוויזיה האמריקנים, צו השעה עד אז היה הערצתם של לוחמי צדק נגד טרור קלישאתיים מזן באואר, שעושים הכל כדי להגן על האומה מהאויבים האורבים לה - ומנגד, דמויות אסקפיסטיות לחלוטין נוסח קפטן ג'ק ספארו של "שודדי הקאריביים".
השינוי, מיותר לציין, לא החזיק מעמד לאורך זמן. בתוך כמה שנים שב הקולנוע אל סרטים מצוינים אך אלימים באופן שלא היה מתקבל בסוף 2001, כמו "קיל ביל". עם הזמן אמריקה נפתחה שוב אל סרטי מד"ב־אסונות נוסח "מלחמת העולמות" (שמכיל סמליות ויזואלית שיותר מאשר רמזה לאירועי גראונד זירו). אפילו "האביר האפל", סרט הבאטמן המחוספס של כריסטופר נולאן מ־2008, נחשב ריאליסטי יותר מכל סרט קומיקס וגיבורי־על שהופק בשנים שקדמו לו. התגובה המיידית לאסון, אם כן, התבררה כלא יותר מפאזה זמנית. פעולה אינסטינקטיבית כמעט בלתי נשלטת למכה או לכאב.
יש בכך גם צד חיובי, כשיוצרים אמריקנים יכלו לשוב ולבקר את ארצם ואת האופן שבו היא מתנהלת - ואולי יותר מאי פעם.
אפילו תוכני 20 השנה ליום ההוא, שעלו לאחרונה בפלטפורמות השונות לציון שני עשורים לאחד האירועים המצלקים והמעצבים בתולדות ארה"ב, מרשים לעצמם לנקוט פחות את תמת "איפה הייתם כשהעולם עמד מלכת" לטובת נקיטת עמדה ביקורתית. באמריקה כמו באמריקה, הלקח הופנם במהירות. ובאותה מהירות גם נשכח.