לפני כשנתיים קיבל חובב גבעתי, תושב בנימינה, שיחת טלפון מפתיעה. "האם שם משפחתך המקורי הוא הילר?" ביקש לדעת קול נשי בעל מבטא גרמני מהצד השני. "האם ראובן הילר מן העיירה טרנוב שבפולין היה סבא שלך?". לאחר שענה בחיוב על השאלות, שמע גבעתי את החדשות המהממות באמת. "יש בידי תמונות של סבך ושל הדודים שלך", בישרה לו בת שיחו.
למנחם הילר וליהודה גבעתי, בניו של ראובן, האיר המזל פנים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עלה בידיהם, יחד עם אח נוסף, לברוח מפולין מזרחה. אחיהם גויס לצבא האדום ונפל זמן קצר לפני תום המלחמה. מנחם ויהודה הגיעו עד סיביר, וחייהם ניצלו. לאחר הבסת הגרמנים הם עלו לישראל בספינת מעפילים והקימו משפחות. צאצאיהם ידעו כמובן על המשפחה שנותרה מאחור בטרנוב ונרצחה על ידי הנאצים, אולם אלה היו פרטים יבשים, שמות ותו לא. שום תמונה של הסבא ראובן, של אשתו או של ילדיו שנספו - לא נשמרה.
"קשה אפילו לדמיין מה עבר בנפשותיהם של בני המשפחות שקיבלו ממני פניות דומות, פניות שדמו לדרישת שלום אכזרית ומרגשת מהעבר", משחזרת ד"ר מרגיט ברנר, היסטוריונית וחוקרת במוזיאון ההיסטוריה של הטבע בווינה, וחולקת סיפור חוצה יבשות ומרובה תחנות. בלי העקשנות של ברנר, דרישות השלום הדרמטיות מפולין הכבושה של מארס 1942 לעולם לא היו מגיעות ליעדן, או בכלל זוכות לצאת שוב אל אור היום.
בשלהי שנות ה־90 מצאה מרגיט ברנר, אז חוקרת צעירה במוזיאון המפואר המצוי במרכזה של הבירה האוסטרית, במדפי האחסון, קופסת קרטון חומה ועליה כתובת לקונית: "יהודי טרנוב 1942". לדבריה, היא ועמיתיה רק רצו לעשות סדר באוספים של המחלקה לאנתרופולוגיה ולהבין מה המחלקה עשתה במהלך השנים, בין היתר בשנות השלטון הנאצי באוסטריה. איש לא שיער לאן יוביל הממצא, שנראה במבט ראשון שגרתי לחלוטין.
עניין לאנתרופולוגים
בתוך הקופסה נתגלו מאות צילומים ממוספרים של גברים, נשים וילדים, שתמונותיהם הזכירו צילומי פושעים בקלסתרוני משטרה. בצידה של הקופסה אותרו שתי תיקיות. באחת מהן רשימות סטטיסטיות מוזרות, באחרת רשימת שמות וכתובות, ובצידה מספרים שדמו לאלה שבצילומים. ברנר הבינה שהתמונות והפרטים שייכים לאותה קבוצה של אנשים, והכתובת על גבי הקופסה הובילה לפענוח זהותם הלאומית. הבדיקה הסתעפה והובילה אותה להיסטוריונים הבקיאים בתקופת השואה.
"בספרם של ההיסטוריונים הגרמנים גץ היידאר עלי וסוזן היים, נמצאה התכתובת מימי מלחמת העולם השנייה בין שתי אנתרופולוגיות וינאיות, ד"ר דורה מריה קאליך וד"ר אלפרידה פליתמן, על 'מחקר גזע' שהן עורכות בקרב יהודי טרנוב, והגענו למסקנה שלפנינו התוצאות שלו", נזכרת ד"ר ברנר.
כאשר ד"ר עלי סיפר לה שחומרים נוספים מאותו "מחקר גזע" נתפסו על ידי הצבא האמריקני והתגלגלו למוזיאון להיסטוריה של הטבע סמית'סוניאן שבוושינגטון, נסעה ברנר בעקבות המידע גם לשם, וניסתה לעלות על עקבותיהם של כל האנשים שצילומיהם מילאו את הקופסה החומה. היא קיבלה סיוע ממוזיאון השואה בוושינגטון וממוסד יד ושם, ובסיומו של מסע חיפושים ארוך התאימה את הפנים לשמות, ואפילו איתרה ניצולים ממצולמי גטו טרנוב, מהם שלושה בחיים היום.
בעת פלישת הגרמנים לפולין, התגוררו בטרנוב כ־50 אלף איש - כמחציתם יהודים. בנובמבר 1939, חודשיים אחרי כיבוש העיר, שרפו בעליה החדשים, בשיתוף בני המיעוט הגרמני שחי בה, את בתי הכנסת, והחלו לרדות ביהודים ולהתעלל בהם. התהליך לא היה שונה מכל יתר הערים והעיירות שנפלו לידי הגרמנים: שוד הרכוש היהודי, גיוס היהודים לעבודת פרך, איסור על לימודים בבתי ספר, הגבלות על קניית מזון ועוד.
לאסוף את ה"חומרים"
בתחילת שנת 1942, הפתרון הסופי, כפי שהנאצים תכננו אותו, כבר היה באופק, ועל כן שתי האנתרופולוגיות מווינה, שהעריכו ככל הנראה שהיהודים יושמדו בקרוב, יזמו את המחקר. אולם אין לטעות - לא מדובר בגחמה אישית של שתי דמויות הזויות: מאחורי קאליך ופליתמן עמדו שני מוסדות מדעיים שהן ייצגו - המחלקה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת וינה, והמכון למחקר גרמני־מזרחי בקרקוב הכבושה. הנאצים היו אובססיביים בכל מה שהיה קשור לשאלת הגזע, וההצעה לערוך פרויקט "מחקר על אודות מאפייני הגזע הטיפוסיים של יהודי מזרח אירופה" זכתה לתמיכה של האקדמיה והרשויות כאחת.
טרנוב, הממוקמת כ־70 ק"מ מקרקוב בגליציה המערבית, נבחרה לביצוע המחקר משום שלפני מלחמת העולם הראשונה השתייכה לקיסרות האוסטרו־הונגרית, ומוצאן של משפחות יהודיות אוסטריות רבות היה באזור זה.
"הן ביקשו לאסוף את 'החומרים' כל עוד זה אפשרי", מציינת ברנר. בדיוק כך החוקרות ראו את היהודים, כ"חומרים", כחיות מעבדה, ולא כבני אדם. כך הן הורו לצלם אותם בארבע תנוחות מוגדרות (צילום פנים, צילום בזווית, צילום צד, צילום פנים כשראשו של המצולם מוטה אחורה), לבצע מדידות של חלקי פנים וגוף, לקחת טביעות אצבעות, ולרשום פרטים אישיים, ביוגרפיים וחברתיים של כל אחד מהנחקרים.
ברנר מסבירה שלמחקר נבחרו רק משפחות עם ילדים בני ארבע ומעלה, מתוך חשש שאצל ילדים קטנים יותר טרם באו לידי ביטוי "מאפייני הגזע", וממילא קשה להושיב אותם מול מצלמה.
מראות המצולמים קשים למדי ושונים מאוד מצילומי משפחות טיפוסיים בשחור־לבן - פנים מבוהלות של מי שאינם יודעים מה יילד יום, גברים שזקניהם ופאותיהם נגזזו בכוח, נשים שכיסויי ראשיהן הוסרו, ילדים צנומים ורעבים בלי ברק בעיניים. אולי בסופם של צילומים ותשאולים רובם נאנחו בהקלה, הרי אף אחד עוד לא מת ממדידת האפים והגולגולות, ולהשפלה התמידית כבר הספיקו להתרגל. ובכל זאת, מה שחוו בתור "חומרים" באותו יום היה עוד שלב בתהליך הדה־הומניזציה ההדרגתית ושלילת הכבוד האנושי, שהעבירו אותם הנאצים.
בניגוד למגמת ההסתרה
לארגון המחקר היה עוד שותף פעיל, הרכז בשטח אנטון פליגל, גם הוא בעל תואר דוקטור מווינה. "פליגל ידע שליהודי פולין מצפה גירוש קרוב למחנות הריכוז והוא דחק להתחיל בעבודה מהר ככל הניתן, ולא - 'חומר בעל ערך עלול לחמוק לנו בין האצבעות', כתב לשותפותיו", אומרת ד"ר ברנר.
"המחקר התבצע מ־24 במארס עד 1 באפריל 1942. קאליך ופליתמן חקרו 565 אנשים, בני 106 משפחות שנבחרו על ידי היודנראט המקומי, וכעבור 11 שבועות כמחציתם נרצחו. מרישומיהן למדתי ש־66 בני משפחה של הנחקרים נעדרו במארס 1942, כך שהמחקר שלהן התייחס ל־631 אנשים. רק 26 מתוכם, כפי שהצלחתי לגלות, שרדו את זוועות השואה בפולין: ארבעה גברים הצליחו להימלט מגטו טרנוב לפני חיסולו ושרדו במחתרת, ואילו 13 גברים ו־9 נשים עברו את דרך העינויים של הגטאות והמחנות ונשארו בחיים".
עם סיום המחקר, הודתה פליתמן לראשי האס.אס של טרנוב וקרקוב על "העזרה הלבבית" בעריכתו. בחודשים הבאים שתי החוקרות עוד השתעשעו ברעיון למחקר המשך, אלא שלמכריהן מהאס.אס היו תוכניות אחרות ולוחות זמנים קשיחים. בתחילת אוקטובר 1942 כתבה פליתמן לקאליך את הדברים הבאים, שמעוררים חלחלה גם היום, כמעט 80 שנים לאחר מכן: "אין עוד יהודים למחקר בגליציה. יש עוד 8,000 יהודים בטרנוב, אבל לא נשאר כמעט אף אחד מהיהודים שלנו. לפיכך, החומרים שלנו כבר נדירים ובעלי ערך".
תוצאות עבודתה רבת השנים של ד"ר ברנר אוגדו לתערוכה "הנושאת את השם "עין קרה: התמונות האחרונות של משפחות יהודיות מגטו טרנוב", שהוקמה תחילה בברלין, בסיוע קרן "טופוגרפיה של טרור" וקרן "זיכרון ליהודים הנרצחים של אירופה". לפני כמה חודשים עברה התערוכה לווינה וכבר הספיקה לעורר תגובות נרגשות. בניגוד למגמות ההסתרה שאפיינו את גרמניה ואוסטריה בעשרות השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, התערוכה מציגה את הקורבנות ועם זאת אינה מעלימה את המענים והרוצחים. למרבה התדהמה, מרביתם יצאו מן המלחמה ללא פגע וגם לא שילמו על מעשיהם.
"קאליך ופליתמן לא הועמדו לדין ולא זכו לגינוי של ממש, וכך גם הצלם שהעסיקו בטרנוב, רודולף דודנהוף", מסכמת ד"ר ברנר. "קאליך אמנם הועברה מתפקידה באוניברסיטה, אך המשיכה בקריירה מדעית במכון לרפואה משפטית. פליתמן עברה לברלין עוד במהלך המלחמה ושינתה את תחום עיסוקה. שתיהן מתו בשיבה טובה בלי שהועמדו אל עמוד הקלון. הצלם דודנהוף דאג להעלים מעיזבונו את כל הצילומים הטעונים מתקופת הנאציזם, והוא זכור לאלה שלא מודעים לעברו בתקופת השואה כצלם דיוקנאות ונופים רגיש ומחונן. רק הקופסה במדף המוזיאון נשארה כעדות אילמת לצילומים שונים מאוד שעשה בשירות הרוע".
אפילו אלה שהופקדו ישירות על רציחתם של יהודי טרנוב ושילוחם אל מותם במחנות, לא נשאו בעונשים אמיתיים. מחקרו של ד"ר עלי העלה שאמיל אאוצינגר האוסטרי, מנהל משרד העבודה הגרמני בטרנוב, חזר אחרי המלחמה לביתו והשתלב בשירות התעסוקה, שבו עבד גם לפני המלחמה. העובדה שתפקידו היה להרכיב רשימות של יהודים שאינם כשירים לעבודה בכפייה, ושהיו מוצאים להורג בבית העלמין היהודי של העיר, לא הפריעה לחזרתו למסלול הקידום.
איש האס.אס מרטין פלנץ, שניהל את השמדת יהודי מערב גליציה בקיץ 1942, הועמד למשפט רק בשנות ה־60, אך הורשע בסעיפי אישום זוטרים ושוחרר אחרי פסק הדין. הוא חי חיי רווחה עד גיל מופלג, ומת במיטתו בגיל 98.
עבור רוב־רובם של הנחקרים, צילומי המחקר היו לתמונותיהם האחרונות. במקרה של רבים מהם, כמו ראובן הילר וילדיו, אלה גם התמונות היחידות. קאליך ופליתמן שאפו להקים אנדרטה גזענית ופסאודו־מדעית לעם שנדון לכליה, אך בניגוד לכוונות, הודות למרגיט ברנר, יצאה תחת ידיהן אנדרטה אישית מאוד למאות מקורבנות הנאצים.
"במקום הריק שליווה אותנו, פתאום יש לנו עץ משפחה מלא, תיאור מדוקדק של עיסוקים וכתובות", אומר ערן ויינשטיין, נינו של ראובן הילר. "מדהים כמה הכילה הקופסה הקטנה, שיד קלגסים דחסו אליה חיים וגורלות של משפחות שלמות. ועדיין נשארו שאלות לא פתורות: הסבתא רבתא, רעייתו של ראובן הילר, משום מה לא מופיעה במסמכים של המחקר ואין לנו תמונה שלה".
לזכור את ברלין הרוסה
איטה אסיף, בת 93 מחיפה, זוכרת היטב את היום שבו הובאה יחד עם בני משפחתה, משפחת קופפרמן, לקחת חלק במחקר. "לא שוכחים כזה דבר, כפי שלא שוכחים שום פרט משנות השואה", היא אומרת בשיחה עם "ישראל היום". "כאשר הגרמנים הגיעו לטרנוב הייתי בת 11, ובעת השחרור, כשמלאו לי 16 שנים, שקלתי רק 29 ק"ג. אני לא יודעת איך שרדתי, אבל זוכרת הכל. אחי הגדול נספה עוד ב־1941, וכאשר ביום אחד במארס 1942 לקחו אותנו - את הוריי, את אחי, את אחותי ואותי - ליעד לא ידוע, מאוד פחדנו.
"החשש היה שלא נצא משם בחיים, לכן משהתברר שאלה רק צילומים ושאלות, הוקל לנו. מסיבה כלשהי, שלא ברורה לי עד היום, דווקא אותי לא צילמו, אף שנכחתי שם. יתר בני המשפחה צולמו, ועכשיו קיבלתי מד"ר ברנר את התצלומים שלהם, אחרי ש־78 שנים לא היתה לי אף תמונה של מי מהם".
איטה מוסיפה שכ־20 יום אחרי המחקר, נערכה בטרנוב האקציה הגדולה הראשונה, ואלפים מיהודי העיר נלקחו אל מותם. משפחת קופפרמן הצליחה אז להסתתר, והועברה עם היהודים האחרים שנותרו בעיר אל הגטו הסגור, שבו נשארו עד קיץ 1943, אז חוסל הגטו. איטה עברה שרשרת של מחנות, סלקציות וצעדות מוות, ובתום המלחמה, לפני העלייה לארץ, עברה לברלין כדי להשתתף בפעולות הבריחה. היא ראתה את העיר הרוסה, ומאז לא שבה לשם, כדי לזכור אותה בדיוק כך.
שולמית אסיף, בתה של איטה, נזכרת בהודעת דוא"ל ראשונה שקיבלה מד"ר ברנר: "ההודעה הגיעה אל תיבת דוא"ל שאינה פעילה, ונראתה בהתחלה כמו אחת מהודעות הנוכלים בדבר 'ירושה מבן דוד מקונגו'. כמעט השלכתי אותה לפח, אבל אז תפסו את עיניי שמות בני משפחה של אמי, שהיו עד אותו רגע שמות בלבד. היום, לשמות האלה יש פנים. אמנם פנים רזים ולמודי סבל, אחרי הזוועות של הגטו ואובדן הבן הבכור, אבל בכל זאת פנים של אנשים בשר ודם, וכך נזכור אותם תמיד".
