קטע וידאו קצר שנשלף לא מזמן מארכיון הטלוויזיה הישראלית, מספק הצצה לתחילת דרכו המסקרנת של המנצח להב שני - מנהלה המוזיקלי של הפילהרמונית הישראלית. בחולצה צהובה, תספורת סיר קלאסית והבעת פנים ממוקדת, חדורת מטרה, נראה שני בן ה־5 ישוב ליד הפסנתר באולפן המיתולוגי של "מסיבת גן", ומנגן בטבעיות, בין היתר, את חליל הקסם של מוצרט. לצידו, רבקה מיכאלי ושלמה גרוניך, מתבוננים בהשתאות בילד הפלא הצעיר ושואלים אותו לגילו. תשובתו, "חמש ורבע", הפכה בחלוף השנים לפנינה של ממש במשפחת שני.
"עד היום כששואלים אצלנו מה השעה - התשובה תהיה 'חמש ורבע'", צוחק היום שני, כמעט 30 שנים אחרי. "הייתי ילד חריג מבחינה מוזיקלית", הוא מודה. "בגן, כשכולם היו שרים שירי חנוכה, הייתי מלווה אותם עם הפסנתר. ברור שזה חריג".
אבל זה, מתברר, לא הדבר החריג ביותר במסלול ההתפתחות של שני, שלא ממש למד פסנתר באותה תקופה וביסס את הלמידה שלו משמיעה בלבד. "שמיעה היא הבסיס, וזה משהו שהייתי טוב בו מגיל קטן: לשמוע דברים ולתרגם אותם לנגינה ולשירה, לא משנה מה. זה היה כמו שפה, כמו שמישהו אומר לך מילה ואתה לא צריך לפענח מה היא אומרת. הקשרים במוח מתרחשים מעצמם. וזו בעצם המוזיקה מבחינתי - דבר טבעי ביותר.
"המוזיקה תמיד היתה בחיים שלי, ותמיד ניגנתי. אני לא זוכר תקופה בחיי שבה לא ניגנתי על פסנתר, או תקופה שלא ידעתי מה זה מוזיקה. גם תמיד הבנתי שאני נהנה ממוזיקה, ושהיא גורמת לי לאושר".
אלה תובנות עמוקות לילד רך בשנים.
"הכל יחסי, כי אני מניח שהחוויות הראשוניות שלי ממוזיקה עוד היו בכלל מהאזנה ברחם, ובהמשך גם בתור תינוק. יש לי מערבולת מוזיקלית של זיכרונות מוזיקליים מגיל נורא צעיר, ואפשר לומר שאבי, מנצח בעצמו, הכיר לי את העולם הזה. בבית היו לנו המון קלטות וידאו של אופרות, קונצרטים, יחד עם סרטים של דיסני. אז יום אחד הייתי רואה חליל הקסם, ויום אחד מלך האריות. זה היה חלק מהיומיום, לגמרי".
השמועה אומרת שהתעצלת ללמוד תווים.
"לא בדיוק. באותה תקופה התבססתי על שמיעה יותר מאשר על קריאת תווים, אבל לאורך זמן אי אפשר בלי לדעת לקרוא תווים, ולכן המורה שלי לקחה את האתגר הזה כפרויקט כבר בהתחלה - לאתגר אותי כל הזמן עם קריאת תווים. ההמשך היה כרוך בקריאת פרטיטורות של תזמורת. זה היה הכרחי".
"הוריי עשו בחירה נועזת"
שני, בן 32, נולד וגדל בתל אביב. הוא הבכור מבין שני אחים. אביו הוא המנצח מיכאל שני, שניצח על תזמורות רבות בישראל, ובהן הפילהרמונית הישראלית, ובעבר שימש ראש המחלקה לניצוח מקהלות של בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן־מהטה שבאוניברסיטת תל אביב.
מאחורי שמו, הנדיר למדי, מתברר שאין סיפור מיוחד. "ההורים שלי שמעו על אדם עם השם הזה, או אפילו עם שם משפחה כזה, ונדלקו. מבחינתי השם קשור להתלהבות, להבה. זו בחירה נועזת של הוריי, ואני מאוד אוהב אותה".
אחרי שסיים את לימודיו בתיכון תלמה ילין, שירת בצה"ל כמוזיקאי מצטיין והמשיך את לימודיו בבית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן־מהטה באוניברסיטת תל אביב. בהמשך, למד ניצוח בבית הספר הגבוה למוזיקה ע"ש הנס אייזלר בברלין, שם הוא מתגורר בעשור האחרון עם אשתו מירי.
בשנים האחרונות הוא מכהן כמנצחה הראשי של התזמורת הפילהרמונית של רוטרדם, ובשנים 2020-2017 כיהן כמנצח אורח ראשי בתזמורת הסימפונית של וינה. נוסף על כך, בין היתר, הוא מנצח גם על תזמורות בווינה, בפריז, בברלין ובלונדון. גולת הכותרת, יש שיאמרו, היא כמובן בחירתו בינואר 2018 למנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אחרי שהחליף את זובין מהטה ששימש בתפקיד במשך כ־50 שנים.
נראה שאם שני לא היה מנצח, הוא היה פסנתרן. ואם לא פסנתרן אז נגן קונטרבס. או כותב עיבודים. בכל אופן, הוא אומר, "הייתי עוסק בתחום המוזיקה. זה משהו שלא פקפקתי בו אף פעם". אבל דווקא בעצמו, הוא פקפק לא פעם. "פקפקתי בעתיד שלי, כל אחד צריך פקפוק מינימלי בחיים, זה מאוד בריא".
אותו פקפוק, מסביר שני, היה סביב המסר שיש לו להעביר לעולם. "שאלתי את עצמי אם מה שיש לי להגיד או לעשות מדבר למישהו אחר, אם זה מספיק טוב, משמעותי, אם אני נכון לעשות את זה. כל אחד צריך לשאול את עצמו את השאלות האלה. לשמחתי, אחרי שנבחרתי לפילהרמונית היה כבר פחות פקפוק, כי עבורי זו היתה הבעת אמון רצינית ביותר, בוודאי אחרי זובין מהטה".
שני אמנם נכנס לנעליו הגדולות של מהטה המנוסה, אבל לדבריו "לגיל אין פונקציה של ממש במקצוע הזה. ברפואה זה אולי עניין, כי עם הזמן אתה יודע יותר דברים. מובן שעם הגיל אתה עשוי להכיר רפרטואר גדול יותר, אבל בכל מה שקשור לעבודה המשותפת של תזמורת ומנצח - מדובר בקשר מוזיקלי נטו שמתבסס על ההיכרות בין הצדדים", מסביר שני.
"מדובר בחמש דקות של רושם ראשוני בין המנצח לתזמורת, וזה תקף לאדם צעיר ומבוגר כאחד. יכול לבוא מנצח ותיק מאוד עם שם גדול, והתזמורת תחשוב שהיא ניצבת לפני חוויה מדהימה, אבל אחרי חמש דקות הצדדים יבינו שזה לא עובד טוב, או שאין כימיה.
"ומצד שני, יכול לבוא מנצח צעיר, שתחילה עשויים לזלזל בו, אבל מצליח לשבות את לב התזמורת. זה מתחיל כבר בהליכה של המנצח, באופן שבו הוא אומר בוקר טוב, אם הוא אומר בוקר טוב. אלה הדברים הקטנים, האנושיים, שעושים את ההבדל. מעבר לכך, אני חושב שתזמורת יכולה להוציא ממנצח צד אחר באישיותו, בדיוק כפי שאדם מסוים יכול להוציא מאדם אחר צדדים שונים - אחד יגרום לך להיות קשוב יותר, האחר משחקי יותר, פלרטטן".
להיכנס למטריקס
הפילהרמונית הישראלית אכן נשבתה בקסמיו של שני, ולא קשה להבין מדוע. בפן המוזיקלי, כשהחליף ב־2013 את המנצח הגרמני קורט מאזור שחלה, החלה תכונה סביב שמו ברשתות, בביקורות וגם בקרב המינויים. בפן האישי הוא איש שיחה, חייכן, וגם בשיחתנו משדר נינוחות שמקרינה על הסביבה, ואולי מפריכה במידה מסוימת את הסטיגמה הקיימת על מנצחים.
"יש סטיגמות, ויש גם תפיסות מוטעות לגבי מנצחים. יש מנצחים שמנסים באמצעות העוצמה של המוזיקה להאדיר את כוחם. אפשר לייחס את הכוח הזה, את העוצמה, למעין כישוף; אבל בסופו של דבר זה משהו אנושי, אמיתי, נוכח, שהמוזיקה היא המקור שלו. במוזיקה, קשה להבין למה דברים מסוימים גורמים לנו להרגיש בדרך מסוימת. זה חלק מהמסתורין האנושי, אבל אין פה כשפים".
ראיתי אותך מנצח. למתבונן מהצד זה נראה כמו כישוף, איזו אקסטזה.
"זה נראה, אבל גם כישוף הוא לא כישוף. כשאתה הולך ורואה מופע קסמים, יש שם אחיזת עיניים אבל גם קיים קוד שלפיו כולם יודעים שזו אחיזת עיניים. במוזיקה לא הייתי אומר שמדובר באחיזת עיניים, אבל אנחנו מתעסקים כאן ברגשות אנושיים, בחוויה, וזה משהו שמאוד קשה להסביר. וזה גם הכוח של הדבר".
באיזה הלך רוח אתה נמצא בזמן ניצוח?
"ריכוז מאוד גבוה, אני בתוך המוזיקה".
בתוך המוזיקה?
"זה קצת כמו במטריקס. בסוף הסרט הראשון ניאו מסתכל מסביב ורואה קוד ירוק. הכל נהיה ירוק בזווית הראייה שלו, והוא גם מפסיק לראות אנשים. אז במקרה שלי, אני לא חושב על הצלילים, או על הקהל, ובטח לא על הסיטואציה - שיש כאן תזמורת שצריך להוביל. אז אתה פשוט במוזיקה - בצליל, בזרימה, בקשרים ההרמוניים. זה משהו מאוד מיוחד".
אבל לצד הריכוז והזרימה, מודה שני שלעיתים סיטואציות אנושיות שגרתיות ניצבות במוקד. "במצב אידיאלי קונצרט שלם יכול לעבור בתוך דקות בתפיסת הזמן שלי, אבל כמובן שיש גם הסחות דעת. כולנו בני אדם. לרגע נדמה לך שהדלת פתוחה ואור מבצבץ, וזה לוקח את תשומת הלב. או שמישהו פתאום משתעל בצורה מאוד קולנית. אלה דברים שזורקים אותך מהרגע ומחרבים את הקסם של המוזיקה הקלאסית - שחלק גדול ממנו טמון בשקט. ברוב הסגנונות זה לא קיים, אבל במוזיקה הקלאסית לעוצמה החלשה, לשקט המוחלט - יש פונקציה, ולפעמים זה יותר עוצמתי מהרעש הכי חזק שתשמע".
את האנושיות הזאת, סביב הרגעים הפרוזאיים, שני לא מנסה להסתיר. הוא גם לא חושב שיש סביבו קסם מיוחד. "באמת שאין קסם", הוא מתעקש, "ואני שמח גם לפרק את זה כשמישהו חושב שיש. המוזיקה היא הקסם. ואני מתווך בין המוזיקה לבין הקהל. הקהל צריך לחוות חוויה של קסם, אבל זה פועל יוצא של כוח המוזיקה, לא הכוח של המנצח או של הנגנים בתזמורת. המוזיקה יכולה להיות גאונית, אבל עם מבצע בינוני היא הופכת לבינונית, וההפך. וזה אולי הקסם. כי בסוף, כולנו בני אדם עם העניינים שלנו".
כדי לחזק את הנקודה, ואולי לנער במקצת את תדמית "הקוסם", מספר לנו שני בגילוי לב שהוא אוהב לעשות "מה שכל אדם אוהב לעשות: לבשל, ללכת לים, לשחק שש בש, לשבת עם חברים. אני אדם די פשוט בסך הכל. בין הקונצרטים לחזרות אני הולך לשוק הכרמל לאכול סנדוויץ' עם דג. בזמן הפנוי אני מאזין לא מעט למוזיקה ישראלית: אריק איינשטיין ושלום חנוך, וגם למוזיקת ג'אז ורוק. אבל כשאני בברלין, הרדיו תמיד פתוח על מוזיקה ישראלית. אני לא עושה אפליה, אני מקשיב למה שטוב. ביסודי, למשל, הייתי מקשיב המון ל'רד הוט צ'ילי פפרז".
אבא שלך זרם עם זה?
"הוא לא אמר לי כלום בנושא", הוא צוחק. "חלק מהתפתחות של מוזיקאי זה לשמוע הרבה דברים".
נטפליקס יצא לך לראות בסגר?
"בקורונה עשינו בינג'ים, כמו כולם. הכתר, למשל".
"עשינו" זה הוא ואשתו, מירי, נגנית קלרינט, שאת תקופת הקורונה העביר ביחד איתה בביתם שבברלין. החיים המשותפים שלהם אמנם לא בהכרח סובבים סביב מוזיקה, אולם בקורונה מצאו את עצמם מנגנים בבית, "בשביל הכיף, וכדי להעביר את הזמן". שני, איך לא, אף כתב להם כמה עיבודים מתאימים.
שבירת הקיר הרביעי
מחלון חדרו בפילהרמונית, בקצה הצפוני של מבנה היכל התרבות הת"א, נשקפת תנועת המכוניות האיטית ברחוב דיזנגוף. במהלך הראיון, שאון מכוניות וצפצופים נכנס מדי פעם לשיחתנו, כמו מזכיר שלמרות הניחוח האירופי, והעובדה שאנחנו יושבים עם מנצח שמוביל תזמורת כה נחשבת - אנחנו עדיין בתל אביב, לא באירופה.
ליד חדרו, שקרוי על שם המנצח האגדי ארטורו טוסקניני, אולי אחד המנצחים הגדולים בכל הזמנים, ניצבת כאנדרטה תמונתו של טוסקניני בים המלח עם אשתו ועם המנהל הראשון של התזמורת. טוסקניני, לבוש בפפיון, גם במעמד הנינוח בים המלח, היה לדעת רבים ה־דיקטטור של עולם הניצוח במאה ה־20, והפך ברבות השנים לגיבור תרבות.
אולם כיום, מספר לנו שני, אין עוד מקום למנצחים מהסוג ההוא. "זה לא יכול לעבוד יותר היום, וטוב שכך. היום התנהלות מהסוג ההוא לא היתה עוברת בשום תזמורת. אצלנו האווירה היא כזאת שאם מדי פעם מישהו זורק בדיחה - אז אנחנו באווירה משוחררת. מצד שני, חשוב לשמור על אווירה יעילה שמאפשרת התקדמות והשגת תוצאות".
האווירה היעילה שמזכיר שני אין משמעה קיבעון מוזיקלי, נהפוך הוא: הוא מספר כי היעדר אלתורים הוא אחת הסטיגמות על עולם המוזיקה הקלאסית. "זה לא שמנגנים מהתווים ובזה זה נגמר. יש מי ששואל איפה החופש במוזיקה קלאסית, וזו שאלה גדולה וחשובה. החופש מתחיל אחרי שכבר ארגנת לעצמך הכל בראש, עשית לעצמך אנליזה של היצירה, אתה יודע איך כל דבר קשור לדבר האחר - ואז מתחיל הכיף האמיתי, אתה מתחיל להשתחרר ולמצוא את הניואנסים.
"תחשוב על שחקן שמשחק את המלט. הוא עושה את זה עשרות פעמים, כל ערב. בלתי אפשרי לומר את אותו טקסט ערב־ערב בדיוק באותה אינטונציה, באותו טיימינג. אז בדיוק כפי ששחקן טוב ישחק בכל פעם בדרך קצת אחרת, כך גם בתזמורת, וזה תלוי כמובן באווירה שיש באולם. אם היצירה מתחילה בסטייטמנט חזק, אולי אעצים אותו עוד יותר במקרה של שקט מיוחד בקהל. כך או כך, אוי אבוי אם נחזור על אותו דבר בכל קונצרט. אני אשתגע".
אתה מזהה הבדלים מהותיים בין הקהל הישראלי לאירופי?
"גם בתוך אירופה יש לקהל מנטליות אחרת בכל מקום. הקהל האיטלקי הכי שונה מהקהל הגרמני, והקהל הגרמני שונה מזה האוסטרי, למשל. במיוחד רואים את זה כשנגמר הקונצרט. יש מקומות שבהם תגובת הקהל תהיה זהה, בין שהיה לך קונצרט בינוני ובין שהוא היה מדהים. יש מקומות שהקהל תמיד קם על הרגליים ומוחא כפיים, מתוך כבוד.
בישראל זה קורה רק אם התרחש משהו באמת יוצא דופן. טווח ההנאה כאן הוא מאוד גדול. הפידבק הזה מאוד חשוב".
כמנצח צעיר אתה מצליח למשוך קהל צעיר יותר לאולמות?
"אני מזהה קהל צעיר, אבל אני לא יודע אם זה דרסטי, כי מדובר בתהליך. זו מוזיקה שדורשת סבלנות, זמן, וכמעט בכל מקום בעולם הקהל הוא מבוגר יותר. מנגד, הייתי שמח שכל אדם, בכל גיל, שמרגיש סקרן ואולי חושש להגיע - שיגיע לקונצרטים. שייתן צ'אנס. מי שיבוא - ייהנה".
המחירים נגישים בעיניך?
"צעירים עד גיל 35 זכאים לכרטיסים במחיר 65 שקלים. מצד שני, הייתי שמח שזה היה המחיר לכולם. אני לא חושב שהמוזיקה הזאת מיועדת רק לאנשים ממעמד כלכלי מסוים. אלא שהדברים בישראל מורכבים בצורה כזאת שלעשות מוזיקה עם תזמורת גדולה בהיכל התרבות עולה הרבה מאוד כסף".
כדי להנגיש עוד יותר את הפילהרמונית לקהל, ולא רק מבחינת עלויות, החל בתקופה האחרונה שני להגביר את האינטראקציה שלו עם הקהל, במהלך אוונגרדי למדי. "כשמדברים על רפרטואר קצת יותר מתקדם ממוצרט, צ'ייקובסקי ודבוז'אק, אז כן יש מקום ליצור אינטראקציה עם הקהל. אני נותן איזשהו רקע קצר לפני ניגון היצירה, בדיוק כפי שבכל מוזיאון בעולם ניתן לקבל רקע וקונטקסט רחב יותר על היצירה.
"אצלנו, כשהקהל יודע יותר על התקופה שבה נוצרה היצירה, על החיים של היוצר - זה פותח את עולם הדמיון ומסייע להתמצאות במרחב, בחוויה. אפשר לקרוא לזה שבירת הקיר הרביעי, מעין שבירת דיסטנס. אני לא מאמין בדיסטנס".
מה שעוד מסייע לשבירת הדיסטנס בין הפילהרמונית לקהל, בהנחה שמרחק כזה אכן קיים, הם מהלכים בזירה הדיגיטלית שאותם דואג שני לקדם. כך, למשל, בשנים האחרונות משדרת התזמורת הפילהרמונית קונצרטים בפלטפורמות דיגיטליות כמו יוטיוב, פייסבוק ושירותי הסטרימינג וה־VOD של medici.tv.
כשאני שואל את שני אם המהלכים הללו נבלעים היטב בגרונם של אנשי התזמורת, הוא עונה באופן ברור כי "התזמורת מאוד מעודדת את זה. אל תשכח שהתזמורת שלנו מאוד חריגה כי היא מנהלת את עצמה, זה לא משהו שקורה בכל תזמורת בעולם".
שני יודע שכדי ליישם מהלכים מהסוג שהוזכר, וכדי לשמר את מוחות המוזיקה הקלאסית בארץ, נדרש גם תקציב. "באירופה, בחלק מהמקומות, למשל בתזמורת שלי ברוטרדם, הממשלה תומכת ומחירי הכרטיסים שווים לכל כיס.
"נפגשתי עם שר התרבות והספורט חילי טרופר, ואני מאוד מעריך אותו", מספר לנו שני. "הוא תומך, נוכח, וגם היה פה בקונצרטים. הוא מבין את החשיבות של תרבות מהסוג הזה במדינה שלנו. יש לנו את אחת התזמורות הכי טובות בעולם, יש לנו המון כישרונות בארץ, וחשוב שנטפח אותם כאן בארץ. בסוף התזמורת הזאת מסיירת ברחבי העולם והיא שגרירה של מדינת ישראל".
מהדברים שלך עולה שקיימת בריחת מוחות בתחום המוזיקה הקלאסית. גם אתה עצמך לא מתגורר כדרך קבע בישראל.
"יש בריחת מוחות. ונכון, מצאתי את עצמי בברלין, מכל מיני סיבות. ללמוד ניצוח זה לא רק למצוא מורה טוב, כי באירופה אתה מנגן עם כמה תזמורות טובות, מתחבר לעוד מנצחים טובים, לתזמורות שבאות לסיורים, מתאפשר לך לבקר בחזרות של המנצחים הגדולים - וזה בית הספר האמיתי. זו גם העצה שקיבלתי מזובין מהטה.
"אף על פי שיש לו בית ספר כאן בתל אביב - הוא אמר לי: 'אם אתה באמת רוצה ניצוח, סע לווינה, לברלין'. ואכן נסעתי, ואני עדיין שם כי עם השנים מרכז החיים שלי התבסס שם. זה המשיך באופן טבעי. אין בעיה שנגנים, סולנים ומנצחים ילמדו בחו"ל, אבל שיחזרו לפה אחר כך; וצריך שיהיה להם למה לחזור".
שוחחת על הדברים עם שר התרבות?
"כן, יש לנו קו פתוח ואני מזהה התקדמות. בסופו של דבר זה עניין של תקציבים. אני יודע שבישראל יש סדרי עדיפויות, אבל תמיד אפשר לעשות יותר אם התרבות אכן חשובה לנו ונרצה לטפח את מאגר הכישרונות שלנו ולהשאירו בארץ".
"50 שנה על הבמה? אולי"
העונה החדשה של הפילהרמונית הישראלית, 85 במספר, צפויה להיפתח בחודש הבא, ולהיות עונת הבכורה המלאה של שני. העונה תיפתח בקונצרט בניצוחו, בתוכנית שתכלול את "פולחן האביב" מאת סטרווינסקי, את הקונצ'רטו לכינור מאת צ'ייקובסקי, וביצוע ראשון בפילהרמונית ליצירתו של נועם שריף, המלחין הישראלי הראשון שיצירתו נוגנה בהיכל התרבות.
העונה תהיה מיוחדת במינה ויתארחו בה מיטב המנצחים והסולנים בעולם, ובהם מאסטרו זובין מהטה וכריסטוף אשנבאך, המנצח הראשי של תזמורת הקונצרטהאוס של ברלין. העונה גם תכלול שיתופי פעולה יוצאי דופן, ובהם גרסה מיוחדת לרומיאו ויוליה יחד עם התיאטרון הלאומי הבימה, ובהשתתפות גילה אלמגור אגמון, רוני דלומי, יגאל שדה ושחקני "הבימה", בניצוחו של שני ובבימויו של משה קפטן.
שני מספר כי מדובר בשילוב תקדימי, שנולד גם בעקבות הקורונה. "חשבנו על דברים יצירתיים במגיפה, ואז עלה הרעיון לשיתוף פעולה עם הבימה. ראינו איך המוזיקה תורמת לטקסט, הטקסט מוביל למוזיקה, ואמרנו - 'למה שלא נעשה את זה על הבמה?"
באשר לאופרה הישראלית, שהעלתה לאחרונה את רומיאו ויוליה בגרסה שבמרכזה אהבת נשים, אומר שני כי מדובר בחלק מהמציאות שלנו. כשאני שואל אותו אם עדיין מדובר בעניין חריג, הוא מודה כי "אנחנו חיים בחברה שבה זה מקובל, זה לא משהו חריג ואבוי אם זה עדיין 'אישיו'. אני לא פוסל עיבודים אוונגרדיים, אם אמנותית זה טוב - זה יהיה על הבמה".
ועד מתי אתה תהיה על הבמה? בעבר אמרת שאתה לא רואה את עצמך נשאר כמו מהטה, עד גיל 80.
"אני אמרתי את זה?" הוא מחייך. "אם היית שואל את זובין בגיל 30 אם הוא חושב שהוא יישאר עד גיל 80 - אני לא יודע איזו תשובה הוא היה נותן לך. המציאות מתגלגלת באיזושהי צורה. התזמורת היא משפחה שלי, זו לא קלישאה. רבים מהנגנים פה זה חבר'ה שלמדו איתי ביחד. חלקם, המבוגרים יותר, היו מורים שלי בעבר. אנשים שממש הביאו אותי לתזמורת וגרמו לי להרגיש בבית. אז זה קשר לכל החיים. מבחינת תפקיד המנהל המוזיקלי, כל עוד אני והתזמורת נרגיש שזה קשר שמפרה אותנו - אני פה. אם זה יהיה 50 שנה - למה לא?"