ביברס נאתכו: "אני מביא מנהיגות אחרת,שקטה יותר"

בגיל 33, ביברס נאתכו, קפטן נבחרת ישראל הראשון שאינו יהודי, נשמע מפוכח. לא רק בכל הקשור לכדורגל או לספורט בכלל. הוא מביא עימו נקודת מבט של כדורגלן ישראלי שהגיע מהכפר הצ'רקסי כפר כמא עד לפסגות הכדורגל האירופי, ובימים אלו סוגר יותר מעשר שנים בליגות מעבר לים. מחר הוא יעלה עם הנבחרת למשחק חוץ מול היריבה החזקה ביותר בבית הישראלי למוקדמות המונדיאל, וכל תוצאה מלבד ניצחון של הנבחרת הביתית תהיה הפתעה אדירה.

מלבד שני הניצחונות המרשימים של הנבחרת בשבוע שעבר על איי פארו הגמדית (0:4) ועל אוסטריה החזקה (2:5). מה שמשך את תשומת הלב היה כמובן הסערה סביב שחקנה הערבי של הנבחרת, מונאס דאבור, שספג קריאות בוז צורמות באצטדיון סמי עופר, גם לאחר שכבש את אחד השערים.

"זה לא הפריע לנו אבל גם לא השאיר אותנו אדישים", אומר נאתכו, "אני מסתכל על הדברים מקצועית. באנו, ניצחנו והמשכנו הלאה. ידענו שדבר כזה יכול להיות והכנו את עצמנו לכל תרחיש ולכן לא הופתענו. לי הכי חשוב שהגענו מוכנים. אני חושב שכולם בנבחרת באים מאהבה. כולם ראו נבחרת מוכנה ומבחינתי הסיפור הזה נגמר והוא מאחורינו".

פתאום התחילו לדבר על האפשרות שנעפיל לפלייאוף למשחקי ההעפלה למונדיאל, זה ריאלי?
"אנחנו יוצאים עם תחושה מצוינת לדנמרק, התוצאות נותנות לנו דרייב ואני מרגיש שאנחנו באים מוכנים למשחק הזה. ועם זאת אנחנו יודעים את מקומנו גם אחרי שני הניצחונות ושש הנקודות".
נאתכו הוא מה שקרוי בשפת מדורי הספורט "לגיונר" - כינוי למי שהצליח להתברג לליגה מחוץ לישראל - ומשחק כיום בפרטיזן בלגרד, אימפריית הכדורגל הסרבית. לפני כן שיחק ברובין קאזאן ובצסק"א מוסקבה, שתי אימפריות כדורגל רוסיות, ועבר גם בפאוק סלוניקי ובאולימפיאקוס המוכרות מיוון. יותר מעשור הוא חי באירופה, לאחר שאת הקריירה המקצועית החל בשנת 2006 בהפועל תל אביב.

כבר בנבחרת הנוער פרץ דרך כשהיה הקפטן המוסלמי הראשון, ממש כפי שעשה זאת בנבחרת הבוגרת. בשיחה עימו הוא מזהיר מראש שאם אחד משלושת ילדיו יזדקק לשירותיו, הוא ייאלץ להמשיך את הראיון אחר כך, כי בכל זאת מדובר באב צעיר. שנת הקורונה מנעה ממנו להכיר את כל החלקים של בלגרד, אבל עם הקהל חולה הכדורגל של הקבוצה הוא כבר מנהל רומן. "חלק מזהים אותי ברחוב, כי הכדורגל כאן זה באמת משהו משוגע, אפילו האוהדים של הכוכב האדום, היריבה שלנו, אומרים לי ברחוב 'תשמע, אתה שחקן טוב אבל לא ברמה שלנו'. מצחיק איך הם חיים כאן את הכדורגל, אבל עבור המשפחה שלי זו קודם כל עיר נעימה, וזה מה שחשוב".

זה לא ראיון סיכום קריירה חלילה, אבל אתה כבר בן 33, השגת הרבה דברים בכדורגל. מה עוד נשאר?
"אני נהנה מכדורגל. בגיל 5 הלכתי לישון במיטה עם כדורגל וקמתי איתו; ובגיל 36 אני מבטיח לך שעדיין אני אחפש כדור לבעוט בו, וזה לא משנה אם עדיין אשחק כדורגל או לא. הכדורגל היה חלום ילדות שלי, מעולם לא חשבתי ולא רציתי שיהיה משהו אחר בחיי, ואני שמח שהצלחתי להגשים את זה".

עזבת לחו"ל בשנת 2010, ואת מרבית הקריירה שלך אתה מבלה בחו"ל. איך זה משפיע על המשפחה?
"הילדים שלי מקבלים הזדמנות שלי כמובן לא היתה. כשעברתי מכפר כמא למודיעין בתחילת הקריירה חשבתי שאני רואה עולם, לא ישנתי מרוב התרגשות. הילדים שלי זוכים היום לחינוך ברמה הגבוהה ביותר, אבל אנחנו מזכירים להם כל הזמן שישראל היא הבית. כשהם באים לכפר כמא לבקר את המשפחה, הפרידה תמיד קשה. גם כי עבורם מדובר בחופשה, אבל גם כי הם מבינים כמונו שבסוף זה הבית שאנחנו נחזור אליו ביום מן הימים".

תפקיד קפטן הנבחרת הוא הגשמת חלום?
"לאורך קריירה של כדורגלן יש הרבה חלומות. יש כאלו שחולמים בתחילת הדרך, ויש כאלו שמגיעים אליהם תוך כדי הקריירה. אחד החלומות האלה היה להיות קפטן נבחרת ישראל, כמי שצמח בכל הנבחרות הלאומיות זה היה תהליך טבעי עבורי, אבל אפשר לומר שזו באמת היתה שאיפה שלי".

אחת הביקורות עליך היא שבניגוד לשחקנים אחרים בנבחרת, כשיש מצלמה - אתה בורח, בחדר ההלבשה אתה לא מתנהג בצורה מוחצנת, לא נראה אותך נואם בפאתוס.
"נו, אז אני לא צועק. אני מביא מנהיגות אחרת, שקטה יותר, ובטח ובטח רחוקה מהמצלמות. אני חושב שאם אתה רוצה לתת עצה טובה לשחקן צעיר, להטריף מישהו במובן החיובי, עדיף לקחת אותו לשיחה בצד, הרחק מההמולה של התקשורת. אני חושב שככה גם השחקן מעריך ומבין את הדברים בצורה עמוקה יותר. אני מעדיף את האינטימיות בתוך חדר ההלבשה של קבוצה, או למשל להעיר מה שצריך להעיר בצורה שקטה על המגרש. להגיד שאני בורח מלהיות קפטן? אחרי שמאז נבחרת הנערים אני קפטן, זה לא ממש נכון".

בסוף, אבא צדק

הגעתו של נאתכו מהפריפריה, עובדת היותו הצ'רקסי הראשון שמשחק בנבחרות הלאומיות והפיכתו לכוכב בהפועל תל אביב בשעה שזו כבשה את אירופה, בהחלט הופכות אותו לפורץ דרך בכדורגל הישראלי. אל אלו הצטרפו המעבר לליגה קשה ולא מוכרת לקהל הישראלי כמו הליגה הרוסית, ההצטיינות שם בגיל צעיר יחסית, ובאמצע הדרך - טרגדיות אישיות אדירות שכמעט פירקו אותו לרסיסים.

נאתכו הוא בן דודה של הכדורסלנית הישראלית־צ'רקסית נילי נאתכו, אף היא פורצת דרך בענף שלה, שנהרגה בתאונת דרכים בשנת 2004. ביברס נוהג לשחק עם הספרה מספר 6, כמובן לזכרה. הדמות שליוותה אותו לאורך כל תחילת הקריירה היתה אביו, אכראם, שנפטר במפתיע מדום לב כשנאתכו היה בן 20. באותה שנה שבה נפטר האב, נדמה היה שהקריירה שלו עומדת בפני תפנית והדרך לצמרת תיעצר, אך הוא הוכיח אופי והצליח להתגבר על הטרגדיה. היחסים שלו עם אביו, איש מג"ב במשך 30 שנה, הם בזעיר אנפין היחסים של נאתכו עם המדינה והכדורגל. לבנו הבכור קרא על שם אביו.

אביך הקנה לך את האמונה וליווה אותך לכל מקום. אוהדי הכדורגל זוכרים שהגיעה אליך הצעה מאייאקס, ואבא שלך אמר "קודם כל צבא" ולא נסעת. או שפעם הבקעת שישייה במשחק נערים, ואביך אמר לך שיש מקום לשיפור.
"אני חושב שתמיד הסתכלו על אבא שלי כמו על משוגע. לא רק הסתכלו, גם אמרו - מה הוא מתאמץ, נוסע וחוזר בכל הארץ בשביל שהבן שלו ייצא כדורגלן צ'רקסי ראשון בליגת העל? מה הסיכויים, חבל על הזמן, זה רק הטירוף שלו ולא ייצא מזה כלום. ובסוף הוא צדק כמובן. והיום אני בא לכפר כמא, ורואה עשרות ילדים משחקים כדורגל וילדים לוקחים מאמנים אישיים, עם המון רצון לחלום ולהצליח. במובנים האלה הרבה יותר קל לדור הצעיר בכפר שלנו, ובכלל, מאשר לי היה. כל המדינה השתנתה כמובן".

העניין של הצבא הוא נקודה קריטית, ההתעקשות הזאת שספורטאים יעשו צבא. עד הנוער אנחנו באותה רמה פחות או יותר עם נבחרות משאר העולם, ואז הם פותחים עלינו פער והנבחרת הבוגרת לא מצליחה.
"אני בהחלט יכול להצביע על הגיוס כנקודה שממנה מתחיל ההבדל. פה אתה מחסיר אימון, שם אתה פחות משחק. באירופה בזמן הזה כדורגלנים כבר משחקים בקבוצות בוגרות וצוברים ניסיון ודקות משחק שאחר כך יוצרים פער שאי אפשר לגשר עליו. וזה לא משנה שכדורגלנים לא באמת עושים צבא קשה או עם משמעות. ואגב, גם זה נושא שאני חושב שצריך לטפל בו. אם כבר התגייסנו לצבא, אולי תמצאו שירות שמתאים לספורטאים שייתן להם בכל זאת כלים כאלה ואחרים לחיים".

כשאתה צופה בדור של השחקנים הצעירים שרוצים לצאת לאירופה, מה אתה רואה שם?
"בדיוק את זה - שהם מבינים שחייבים לצאת כמה שיותר מוקדם ולא לחכות, כדי שהצבא ומה שיקרה אחרי לא יתקע אותך. העולם היום השתנה. הרשתות החברתיות, האפשרות לעקוב אחרי כל שחקן ושחקן, כל זה מעניק הזדמנויות שפעם לא היו. היום נער יכול לחיות כדורגל 24 שעות ביממה: אימונים אישיים, מעקב מקצועי אחריו וגם מעקב שלו אחרי כוכבים ברחבי העולם, כדי לראות איך הם עובדים מקצועית וללמוד".

איזו עצה אתה יכול לתת לחבר'ה הצעירים האלה שיוצאים לאירופה?
"הסיפור הוא סבלנות. אם אין לך סבלנות - אל תצא, תוותר על זה. בהתחלה לא ייתנו לך לשחק, אחר כך יש קשיי שפה, אחר כך למשפחה לוקח זמן להתאקלם. האימונים לא דומים למה שאתה מכיר בארץ, אבל אם אתה עובד בסבלנות ומבין שזה הדבר הכי־הכי חשוב, בסוף תהיה לך קריירה אירופית".

כשיצאת לקאזאן רבים הרימו גבה, לא האמינו שבאמת קיבלת הצעות מאירופה, ועוד מקבוצה בכירה מהליגה הרוסית.
"המשפט הראשון שהמאמן שלי בקאזאן אמר לי אחרי שחתמתי בקבוצה, היה 'תשמע - אתה טוב, אבל לא החתמתי אותך בשביל היכולת שלך כרגע, היא לא מספיקה. החתמתי אותך כי אני רואה את הפוטנציאל ומה אני יכול להוציא ממך'. המשפט הזה נחרט אצלי ולעולם לא אשכח אותו. הבנתי שזה מה שאני רוצה ממאמן כדורגל שמאמן אותי, שיידע איך להפוך אותי לשחקן טוב יותר בכל שלב".

הרגעים הכי יפים בחיים

התקשורת הישראלית והקהל שמילאו (בהגבלות הקורונה) את אצטדיון סמי עופר בחיפה בשבת, מעידים שהנבחרת היתה ונשארה כזאת שמסוגלת עם ניצחון או שניים להזניק את הציפיות של כולם, גם אם ניסיון העבר לימד שכדאי להיערך למציאות הכואבת.

"תמיד לפני כל קמפיין וכל משחק, בתקשורת יש איזו תחושה שהפעם אנחנו יכולים לעשות את זה, ואז אנחנו רואים שהדברים לא בדיוק תואמים למה שכתבו בעיתון. הקהל ממלא את האצטדיון ורוצה שננצח, וככה צריך. גם אנחנו כספורטאים מחויבים לחשוב ככה, אתה תמיד בא בתחושה שאפשר לנצח כל אחד".

אז דיברנו על הצבא וההבדלים, אבל מה בכל זאת לא עובד בכדורגל הישראלי, ולא רק נקודתית בגילי הנוער?
"אני חושב שמה שמוביל את הכדורגל שלנו הוא בעיקר אינטרסים והצלחה רגעית. אלו שני דברים שאופייניים לכדורגל שלנו. יש כמובן את הבעיות המוכרות בכל הקשור לעבודה עם ילדים וההשקעה בהם. כל עוד מאמן ילדים לא יכול להתפרנס מהעבודה הזו וצריך עוד עבודה, אז כבר מההתחלה ברור שזה מתחיל עקום. "הכדורגל הישראלי השתפר ב־30 השנים האחרונות בצורה בולטת, אבל עדיין אנחנו עובדים עקום ולא כמו שזה צריך להיות. אתה לא רואה כאן עבודה מסודרת לטווח ארוך: הנה מאמן, הנה מנהל מקצועי, קדימה, תנו להם לעבוד חמש־שש שנים ונראה לאן הדברים מובילים. ואני מדבר כמובן גם על הקבוצות הישראליות, לא רק על הנבחרת".

אז מחר בערב נאתכו וחבריו ינסו לעשות היסטוריה מול אחת הנבחרות הטובות באירופה. הוא יודע שזה אולי הקמפיין האחרון שלו, בטח בהרכב הראשון וכקפטן. הוא גם רמז לכך במסיבת העיתונאים לאחר הניצחון מול אוסטריה.
תהיה זו הופעתו ה־81 של נאתכו בנבחרת, ובכך ייכנס לחמישיית כל הזמנים, כשהוא עובר שחקנים כמו אייל ברקוביץ' והשוער דודו אוואט. עם שלושה שערים ו־15 בישולים לאורך הקריירה שלו בנבחרת (כאשר את האחרון רשם במשחק נגד איי פארו לערן זהבי), הוא עדיין נחשב באנקר, גם בגילו. המאמן הנוכחי, וילי רוטנשטיינר, מגדיר אותו "מאמן על המגרש". נאתכו, שלא מסתיר את העובדה שהוא חושב כבר על היום שאחרי, רוצה כמובן להישאר על הדשא הירוק, וגם במסיבת העיתונאים לאחר הניצחון על אוסטריה עקץ את העיתונאים הישראלים ואמר להם: "אז כנראה שלשחק עם שלושה בלמים זה לא כל כך הגנתי...", תוך שהוא מגן על המאמן האוסטרי של הנבחרת.

אימון זה לא משהו שאתה חושב עליו אחרי הכדורגל?
"בתחילת הדרך המקצועית שלי, אימון עניין אותי לא פחות מהמשחק ואולי יותר. עניין אותי לראות את המשחק מעיניים של מאמן ולהתפתח בנושא הזה. אבל תסתכל איך נראית קבוצה בליגה הישראלית - מביאים מאמן, הוא מביא חמישה־שישה שחקנים, פתאום הוא לא מצליח ומפטרים אותו. המאמן החדש מגיע ומביא חמישה־שישה שחקנים שלו ומתחיל איזה סלט שממנו אמור לצמוח משהו. אני לא צריך את זה. תן לי לאמן ילדים, לעבוד איתם מההתחלה, זה משהו שאני בהחלט חושב עליו ברצינות. להקים אקדמיה שבה אוכל לעבוד ולהקנות את הדרך שלי, ואת זה אפשר לעשות רק עם ילדים".

אתה מתכנן עונת פרישה בישראל כפי שרבים עשו לפניך?
"גם כאן, אם היית שואל אותי את זה לפני כמה שנים, הייתי אומר לך שברור שאני רוצה לחזור להפועל תל אביב לעונת פרישה. אבל זה מאבק בין הלב שרוצה לפרוש בהפועל לבין הראש שאומר לך - תסתכל מה קרה ללגיונרים אחרים שחזרו. קצת לא הלך להם, הקהל קילל אותם, התקשורת היתה נגדם. אתה רוצה לבוא לסגור מעגל במקום שהתחלת בו, ובסוף אתה רואה שאצל רוב השחקנים זה הופך לסבל".

תשמח אם הילדים שלך יבחרו בקריירה כמו שלך?
"לא אדחף את הילדים שלי לכדורגל. אם מישהו מהם ירצה את זה, מובן שאתמוך בו ואעזור לו כמה שאני יכול. הכדורגל נתן לי את הרגעים הכי יפים בחיים שלי והצלחתי להגיע רחוק. אבל כשאתה בתוך הכדורגל, אתה רואה איזו עבודה קשה זו, אילו חיים מקצועים לא קלים יש לך. אנחנו בחודש ספטמבר ואני כבר עם מספר דו־ספרתי של משחקים רשמיים, אני מרגיש כבר עמוק באמצע העונה אף על פי שהיא בקושי התחילה.
"אנשים לא רואים את זה מבחוץ ולא מבינים איך נראים החיים שלי: בלילה לפני משחק אנחנו כבר לא ישנים בבית, בגביע אירופה אנחנו יומיים לא ישנים בבית, במסעות נבחרת אנחנו תקופה ארוכה בחוץ, וככה זה כל שנה, כל הקריירה, וזה לצד התמודדויות אחרות. ובסוף, הרי מדובר בקריירה קצרה מאוד שחולפת מהר מאוד. מצד שני, זה הדבר היחיד שאי פעם רציתי לעשות בחיים שלי".