בשנת 1992 קמה מפלגת מרצ, וכולם הצביעו לה. גם אני. היה ברור לי ששולמית אלוני, שעמדה בראש הרשימה, תהיה ראש הממשלה. אמנם השנה הראשונה לקיומה של המפלגה היתה המוצלחת ביותר בכל תולדותיה - 12 מנדטים, אבל אלה הספיקו רק כדי להיכנס לממשלת רבין. אלוני כיהנה כשרת החינוך עד שמפלגת ש"ס הטרייה, מבחינתי ייצוג של זרים גמורים, דרשה את פיטוריה. בבחירות הבאות שוב כולם הצביעו מרצ, וכך גם בבחירות לכנסת ה־15. אמנם הופתעתי כאשר מרצ - שוב - לא הרכיבה ממשלה, כיוון שהיו לה רק 10 מנדטים, אך שום דבר לא השתווה להפתעה שנתקלתי בה כאשר מפלגת המי־הם־בכלל ש"ס זכתה ב־17 מושבים בכנסת. אף אחד שהכרתי לא הצביע ש"ס, ואני למדתי שיעור חשוב: "כולם" זה לא מה שחשבתי.
לכל אחד יש את ה"כולם" שלו, ונדמה לי שהרצון להיות כמו כולם משותף לרוב האנושות, אם כי לא תמיד נעים להודות ברגש הזה. שהרי כל אחד ואחד מאיתנו הוא סחלב־חממה נדיר, לפחות בעיני עצמו, ורק במקרה הוא מקיף את עצמו בסחלבי חממה נדירים כמותו. גם הסחלב המיוחד ביותר לא אוהב להרגיש לבד. גם סחלב חד־פעמי צריך עציץ ושורשים בקרקע. לא כל שכן אזובי הקיר, והיהדות היא חתיכת קיר. לבד מהעובדה שהיא אבן הראשה של תרבות המערב וערכיו - היא גם משפחה. היא דנ"א והיא סיפור משותף והיסטוריה משותפת. וגם כשאנחנו חלוקים בקולי קולות על סוגיית לאן אנחנו הולכים, ידוע לנו היטב מאיפה באנו.
כמו כולם, באתי מהתנ"ך ויצאתי ממצרים וגליתי אחרי חורבן בית שני וחזרתי לכאן, ולעולם לא אהיה אזרחית העולם הגדול. מקסימום אזרחית הכולם הקטן. יהודייה פשוטה, שכמו כל יהודי פשוט צריכה, נוסף על חיי היומיום במדינה מערבית מפותחת, לשאת על גבה את הגורל היהודי ואת הסיפור היהודי. אני לא נמנית עם אלה שסבורים שאפשר להתקיים בלעדיהם. גם איתם המשא לא קל, אבל בעיניי עדיף הסיפור הקשה, הישן, הנצחי, על פני התחליפים.
לא כל אחד רוצה באמת להיות כמו כולם. מי שרוצה, צריך קודם לזהות את גודל המעגל שאותו הוא מכנה "כולם", וגם היכן נמצא המעגל הזה. לי תמיד היתה ברורה העובדה שה"כולם" שלי הוא ישראל והיהודים. לא הטרחתי את עצמי בשאלה מיהו ישראלי ומיהו יהודי, כיוון שהתשובה היתה ברורה לי: אני. השירים שאהבתי, הבגדים שלבשתי, הדעות הפוליטיות שלי. אני הייתי "כולם", עד שהכרתי ישראלים אחרים והתברר לי שישראל הרבה יותר יהודייה ממני. וכיוון שאני ישראלית, רציתי להיות יהודייה כמו ישראל. כמו הכולם שלי.
מי שה"כולם" שלו הוא העולם הגדול יחיה בשלום גם עם יהדות מדוללת כמו שלי. אחרי הכל, האם לא ראינו "סיינפלד" וצחקנו מהבדיחות כמו כל האמריקנים? לא התרגשנו מחתונת צ'ארלס ודיאנה כמו כל נתיני האימפריה הבריטית? אנשים כמוני הבינו סרטים אמריקניים גם בלי תרגום. שנת הלימודים שלנו נפתחת בספטמבר, לא בתשרי, ונולדתי ב־18 באוקטובר, לא בט' בחשוון. אני תוצר של מערכת חינוך וסביבה שהאמינה שהישראליות יכולה להתקיים גם בלי קשר מעשי ויומיומי ליהדות במובנה הדתי, ושאפשר להתעלם מקיומם של יהודים שעבורם "יהדות" היא לא מושג מופשט או דקורטיבי. מולם העמדנו את האמונה שאפשר לבחור בשייכות לרעיון יפה, או בתיאוריה חברתית מעניינת, או לא לבחור בכלל - להיטמע במה שיש ולקוות שהסיפור היהודי במלוא עוצמתו לא יחול עליך. שמדינת ישראל מהווה מסגרת חזקה כל כך שיש בכוחה לאפשר חילוניות מוחלטת, ולפטור את אזרחיה מהדתיות. במידה מסוימת זה נכון, שכן מדינת ישראל היא גם בית כנסת, אבל אין בית כנסת בלי ארון קודש.
יש כאלה שמבחינתם ישראל היתה יכולה להיות עוד מדינה מני רבות במערב, אבל לכו תגידו את זה למי שהיא במזרח וליבה במזרח, רק שאין לה מושג איך מתנהגים במזרח, אין לה מושג איך להיות יהודייה, אבל כן יודעת שהיא יהודייה בשבתה בביתה ובלכתה בדרך ובשוכבה ובקומה. וכשאת מרגישה שאת שייכת לעציץ שלך, ייתכן שיגיע הרגע שבו תרגישי צורך גם להתנהג שייכת, גם אם אף אחד לא לימד אותך איך. מגיע הרגע שבו אדם צריך ללמד את עצמו.
אני לא תלמידת חכמים וגם לא בעלת נפש אמונית שמכוונת לנשגב, אפילו לא למיסטי. ייתכן שגם עצלנית. אבל אולי העצלנות הזו מנעה ממני להמציא יהדות חדשה שמותאמת למידותיי, או לטעון שאני לא פחות יהודייה מאלה ששומרים מצוות יותר ממני. למעשה אני כל כך עצלנית, עד שלא התחלתי לשמור כשרות. אבל בערך כן. לא ברמה שדתיים יאכלו אצלי, אבל ברמה שיהודייה כמוני תאכל אצלי.
לפני שנתיים הבחנתי שאף פעם לא צמתי ביום כיפור ושכבר לא נעים לי לומר "אף פעם לא צמתי ביום כיפור". כמו הרבה חילונים מסוגי, יום כיפור היה חג האופניים והאין־טלוויזיה ולפעמים מפגשים חברתיים בשכונה, אבל בצנעה, כי בכל זאת צריך לכבד את האחר, שהוא לא באמת אני. אז צמתי ביום כיפור, כי יהודים צמים ביום כיפור, והתקנתי סוף־סוף מזוזה במקום זו שנפלה, כי ליהודים יש מזוזה על הדלת, ובעיקר כי באופן אישי ופרטי אני מרגישה קרובה יותר ליהורם גאון שר סליחות מאשר לגל גדות בתפקיד וונדר וומן.
איני הולכת בגדולות. ככה זה כשמנסים בסך הכל להתקרב אל הממוצע. וייתכן שכמו אז, כשחשבתי בטעות שאני הממוצע, אני טועה גם עכשיו. אבל גם אם אני טועה, אני קרובה יותר למרחב שלי, לסיפור שלי, עם שרשרת הדורות שלי ועם חוכמת הדורות שקדמו לי, שדבקו בסיפור היהודי והביעו במעשיהם את רצונם להמשיך ולהשתתף בו. לו יהי חלקי עימם, בשנה הזו ובאלה שיבואו אחריה.
שנה טובה, יהודים אהובים.