כישלון לא בא בחשבון

השנה החולפת, שנת קורונה מראשיתה ועד סופה, היתה קשה לישראלים כולם. לחרדים וליחסיהם עם החברה הישראלית היא היתה שנת שפל ומשבר ענק. השנה הזו חידדה לישראלים ולחרדים שהאפשרות לחיות על אותה פיסת אדמה צרה יחד - אבל מאחורי חומות ולפי מערכות חוק שונות - לא קיימת. כדי להמשיך ולשגשג, החברה הישראלית חייבת לשלב את החרדים בתוכה, והחרדים צריכים לעשות מאמץ להשתלב. הפרויקט הזה הוא ארוך טווח, אבל כישלון בו לא בא בחשבון.

גזרת שמיים?

שנת הקורונה, על גליה העולים והיורדים, גבתה מהקהילה החרדית מחיר גבוה לאין שיעור בחיי אדם מאשר מהאוכלוסייה הכללית. בסופה, התמותה העודפת בקרב החרדים היא בערך פי שלושה מאשר התמותה בשאר האוכלוסייה. גם שיעור הנדבקים מקורונה בקרב החרדים גבוה מאוד. בבדיקות הסרולוגיות של החזרה ללימודים נמצא כי כ־20% מהילדים החרדים נדבקו מקורונה. שיעור דומה החלים ממנה, הרבה יותר מאשר בכלל האוכלוסייה. הנתונים הללו הם תוצאת התחלואה הגבוהה בקורונה בקרב החרדים במרוצת השנה.
בגל השני, אי שם בראשית השנה, חרדים הגיעו לכדי 40% מחולי הקורונה בישראל, ושיעור החולים החרדים היה גבוה פי 8. התמותה בקרב חרדים מעל גיל 60 היתה אסון. אחד מכל מאה חרדים מבוגרים נפטר מקורונה. וכמו כדי לסגור מעגל, גם בסוף השנה החרדים שוב בראש טבלת הקורונה. הפעם ככל הנראה בגלל פתיחתה המוקדמת של מערכת החינוך החרדית. גם מבחינה כלכלית הקורונה פגעה בחרדים באופן קשה יותר. אופי התעסוקה של רבים מהגברים החרדים (שרק כמחצית מהם עובדים) וחלק מהנשים במשרות בשכר נמוך שהיו רגישות יותר לקיצוץ, וההסתמכות על מפעלי גמילות החסד (גמ"חים) שהכנסותיהם מתרומות נפגעו - פגעו בחרדים משמעותית. במגזר שרובו חי מתחת לקו העוני, פגיעה כזו אנושה.
אסון מירון פגע גם הוא בעיקר בחרדים. רוב מבין 45 ההרוגים ו־120 הפצועים היו חרדים. בשיא ל"ג בעומר, המשמעותי למאות אלפי מאמינים, השמיים נפלו על ראשם ועשרות מאלו שביקשו להידבק בקדושתו של רשב"י לא שבו הביתה. והכל, כתוצאה מרשלנות ידי אדם. עוד זה מדבר וזה בא, התרחש בחסידות קרלין־סטולין אסון הטריבונה, שבו נהרגו שניים ונפצעו כ־180 חסידים.

אפשר להניח שחרדים ומאמינים אחרים רואים בשרשרת האסונות הזו גזרת שמיים, אבל קל להצביע גם על המסובב האנושי שלהם. הקורונה והאסונות במירון ובגבעת זאב, השונים בהיקפם ובמהותם, הם תוצאה של זלזול בחוקי המדינה באסונות, ובחירה ערכית שלא לציית לחוק בהקשר של הקורונה. אלו מבטאים תפיסת חיים, שלפיה אפשר לחיות לפי חוקים קהילתיים ולשרוד את זה בשלום.

מרגע שפרצה הקורונה לחיינו, חלקים גדולים בקהילה החרדית לא הסכינו עם חוקי המדינה. החל מסירוב הרב קנייבסקי לסגור את תלמודי התורה בראשית ימי המגיפה, וכלה בתפילות ההמוניות בחגים. בעוד חלק מבני הקהילה החרדית, בעיקר הספרדים, צייתו לחוקי הקורונה, רבים אחרים רמסו אותם ברגל גסה. זאת גם כאשר החרדים היו חלק מהממשלה, ונציגם, ליצמן, היה מופקד על מערכת הבריאות.

התנהלות החרדים הביאה למשבר חריף מאי פעם בינם לבין המדינה ולשאר חלקי החברה. החרדים - שראו את התחלואה המאמירה אצלם, וזועזעו מאסון מירון - הטילו את האשמה על המדינה דווקא, ואמונם במוסדותיה הידרדר לשפל חסר תקדים. החברה הישראלית הגיבה בכעס כלפי החרדים, כפי שניבט בסקרים שנערכו לאורך השנה. כך, בסקר של הליגה נגד השמצה (פברואר), 70% מהישראלים אמרו שהם לא רואים בחרדים חלק מהחברה הישראלית; בסקר של "המדד" (פברואר), 37% מהישראלים אמרו שהם "מרגישים שנאה" כלפי החרדים בגלל התנהלותם בקורונה; ב"מדד השנאה" של "פנימה" (יולי), 24% מהישראלים ו־38% מהחילונים אמרו שהם שונאים חרדים. על רקע המחלוקות הקשות שהיו עוד קודם לכן, הקורונה פערה תהום של שנאה כלפי החרדים.

אשליית האוטונומיות

זה לא שההבדלים בין החברה החרדית לשאר החברה הישראלית באורחות החיים, האמונות, והנכונות לציית לחוקי המדינה ולהיות חלק ממנה לא היו ידועים לפני כן. אבל שנת הקורונה על מוראותיה הציבה מראה חדה בפני הישראלים. היא חידדה את השונות בכל ההיבטים הללו בין החרדים לרוב הישראלים האחרים, והמחישה שמאחורי החומות המתגבהות שבנו החרדים החיים מתנהלים לפי חוקים אחרים לגמרי. לנוכח ה"גילוי" הזה עלו במהלך השנה בחברה הישראלית, אבל גם בקרב החרדים, קולות הקוראים להפרדה. אם אנחנו ממילא חיים לפי חוקים אחרים, למה שלא נגביה את החומות עוד יותר, ונאפשר לכל קהילה לחיות את חייה על פי אמונותיה וחוקיה?
אבל דווקא שנת הקורונה - כמו גם מרקם החיים בישראל - מחדדים שמדובר בלא יותר מהזיה. על הספינה הצרה שנקראת מדינת ישראל, שיתוף פעולה בין כל המפליגים הוא צורך קיומי. כמו בקורונה, כך גם בהקשרים אחרים, מי שקודח חור בקיטון שלו בספינה, יטביע את כולה. אין לנו את הפריבילגיה לקנטוניזציה של ישראל.

מבט לעתיד

אין אדם שהקורונה לא הזיזה בו משהו. אין קהילה שהקורונה לא השפיעה עליה. המגפה העולמית שממשיכה להכות גם בנו, ממחישה שוב את תלותנו זה בזה. כיחידים וכקהילות. אף שהממשלה הנוכחית נטולת חרדים, היא לא מובילה מדיניות דורסנית כלפיהם. להפך, הפטור משירות צבאי, השנוי במחלוקת היסטורית, שעליו החליטה לאחרונה, הוא צעד דרמטי ופתח לשילוב חרדים בכלכלה. גם בקהילה החרדית הקורונה הזיזה משהו. אף שכלפי חוץ החרדים מטילים את האחריות למצבם הרע על המדינה, כלפי פנים מתקיים במגזר החרדי חשבון נפש. בפורומים ברשת, בקבוצות ווטסאפ, בשיחות שלא לציטוט ופה ושם גם בפומבי, חרדים קוראים לשינוי פנימי. מתוך הבנה שהם כבר לא מיעוט קטן ונרדף אלא מגזר גדול ומשפיע, החרדים נכונים לקבל אחריות גדולה יותר על חייהם, אבל גם על גורלה של המדינה.
חומות הגטו החרדי נבנו במרוצת העשורים האחרונים לבנה על גבי לבנה, וככל ש"איום" הישראליות גדל, המנהיגים החרדים התאמצו להגביהן. אבל הקורונה חפרה מחילות מתחת לחומות, והאסונות פערו בה סדקים. אם המנהיגות החרדית האחראית תפעל לתיקון, המדינה תפעיל מדיניות נחושה, והישראלים האחרים יתגייסו למאמץ - השנה הבאה עלינו לטובה תהיה שנת שיתוף פעולה ועשייה משותפת. 

ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה ונשיא המכון למדיניות העם היהודי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס