אין הרבה מהמשותף בין משפחת ת׳אני מדוחא שבקטאר למשפחת גלזר מפלורידה שבארה"ב - מלבד העובדה שאלו וגם אלו עשירים. אבל גם זאת יש לומר בהסתייגות, שכן בני ת׳אני עשירים בכמה סדרי גודל יותר. משפחת ת׳אני התעשרה בזכות ניווט נבון בגיאו־פוליטיקה. היא שולטת בגיבוי אנגלו־אמריקני בקטאר מאז עצמאותה. מלקולם גלזר, בן למהגרים יהודים מליטא, החל לעבוד בגיל 8 בעסק תיקון השעונים של אביו. סיפור יהודי־אמריקני קלאסי, מעוני למיליארדריות בתוך דור.
סליחה - יש עוד דבר משותף למשפחות ת׳אני ומשפחת גלזר. שתיהן החתימו בקיץ האחרון את מי שקיבל את המעמד של (לכל הפחות) "הכדורגלן הגדול ביותר של המאה ה־21". ליונל מסי עבר מברצלונה לפריז סן ז׳רמן שבבעלות קטאר. כריסטיאנו רונאלדו חזר בסוף השבוע שעבר מיובנטוס למנצ׳סטר יונייטד שבבעלות משפחת גלזר, שלפני 12 שנים דווקא מכרה אותו לריאל מדריד כשמלקולם גלזר עדיין היה בחיים. כיום בניו מנהלים את המועדון.
שני הבעלים מייצגים באופן מובהק את שני המודלים הכלכליים של הכדורגל. הגלזרים השתלטו ב־2003, בעסקת מינוף מעוררת מחלוקת, על המועדון הפופולרי והגדול ביותר כלכלית של הכדורגל האנגלי. הם מנווטים את עסקיהם בציניות, אבל בדיוק רב. בתחילה הוציאו את המועדון מהבורסה כדי להשתלט עליו לחלוטין, ואז החזירו אותו כדי לממש במשורה עליית ערך.
ישנן שנים, כמו השנה, שבהן הגלזרים מאפשרים השקעה גדולה בקבוצה ברכש שחקנים, אבל בעונות אחרות הם סוגרים את הברז. הם באופן כללי שנואים על אוהדי הקבוצה. התדמית שלהם היא כמעט של נוכלים.
משפחת ת׳אני, באמצעות זרוע ההשקעה של קטאר, השתלטה על המועדון הפריזאי הצנוע בהישגיו לפני עשר שנים. הם רושמים צ'קים באופן חופשי כדי להחתים כל כדורגלן גדול שמוכן לחתום בקבוצה. במקביל, המשפחה שיחדה את דרכה לאירוח המונדיאל בקטאר בסוף 2022. עד כדי כך, שכדי לאפשר את הטורניר במדבר הלוהט - המונדיאל עבר לנובמבר-דצמבר. כל השקעתם של בני ת'אני בכדורגל היא תדמיתית. מטרתה להכשיר שלטון בעייתי עד חשוך - מזכויות נשים דרך זכויות עובדים זרים ועד לתמיכה בטרור.
שתי המשפחות - גלזר ותא'ני - מייצגות תופעות נרחבת יותר. כמו משפחת ת׳אני, יש עוד גורמים הנמצאים בכדורגל לענייני תדמית. סילביו ברלוסקוני, מיליארדר איטלקי, רכב על הצלחת מילאן עד לכיסא ראש הממשלה. רומן אברמוביץ׳ - כיום ישראלי - היה הבולט מבין כמה "אוליגרכים" רוסים שהתעשרו אחרי נפילת ברית המועצות, וביקשו לקנות להם מעמד במערב. שליטי אבו דאבי שולטים במנצ׳סטר סיטי.
כמו הגלזרים, משקיעים אמריקנים השתלטו על ליברפול וארסנל באנגליה. משקיעים סינים מחזיקים בבעלות על קבוצות באנגליה ובאיטליה.
לעשות אקזיט לתדמית
כדורגל הוא מטאפורה לחיים. משבר הקורונה, שרוקן את האצטדיונים, הותיר את העשירים ביותר בעמדת יתרון על אלו שמנסים לקיים תעשיית כדורגל בת־קיימא. למועדונים שחיים בכלכלה האמיתית אין את הכסף לשלם משכורות כמו לפריז סן ז'רמן, ולעומתם המועדונים הכלכליים היו על הקרשים.
ברצלונה נאלצה למכור את מסי כי הנהלת הליגה פסלה את חוזהו. בספרד יש הגבלה על היחס בין הכנסות למשכורות, והליגה לא אישרה את ההסכם. החשש מחוקי השכר גרמה לריאל מדריד להיות זהירה בצעדיה.
ההחתמה של רונאלדו אמורה לשקף את הצד ההפוך. הנה מועדון שעושה את החישובים הכלכליים ומחליט גם הוא להחתים מגה־סטאר. אלא שזה ניצחון מוגבל מאוד, כיוון שמסי כבר חתם בפריז, ריאל זהירה, והמאבק היה רק בין שתי הקבוצות ממנצ׳סטר.
כאן יונייטד היתה בעמדת כוח. אפשר לדון על מידת הנאמנות שרונאלדו חש ליונייטד, אבל אם נישאר בפריזמה הכלכלית: רונאלדו עצמו הוא עסק עצום. הוא אחד המיליארדרים הבודדים מבין הספורטאים הפעילים כיום, וגם תדמיתו שווה המון כסף: מעבר למנצ'סטר סיטי היה מחריב את התדמית הזו. מעבר ליונייטד, כרגע לפני שהתוצאות הספורטיביות יתבהרו, מעצים את התדמית הזו.
שרשרת של קריסות
קצת היסטוריה מודרנית: 11 שחקנים נמכרו ביותר כסף מאשר הסכום שבו נמכר רונאלדו לפני 12 שנים לריאל מדריד. ארבעה מהם עברו למועדוני תדמית - פריז סן ז׳רמן, צ׳לסי ומנצ׳סטר סיטי. היתר עברו ליונייטד, ריאל ואתלטיקו מדריד, יובנטוס וברצלונה. גורל המועדונים המעורבים ממחיש את הפער המתהווה בין מועדונים כלכליים לצעצועי תדמית.
זה מחזיר אותנו לאמצע העונה הקודמת. 12 ממועדוני־העל של אירופה חשבו להקים מפעל עצמאי - סופרליג - כדי להגדיל את הכנסותיהם. המהלך קרס במהירות עוצרת נשימה. הליגה האנגלית, עם רוח גבית אדירה של האוהדים האנגלים והפוליטיקה האנגלית, גרמה לקבוצות האנגליות לפרוש בתוך 48 שעות. אתלטיקו מדריד הוציאה עצמה במהירות מהמשחק. במיזם נותרו באופן רשמי שלושה מועדונים שמחויבים לרעיון - ברצלונה, ריאל מדריד ויובנטוס. התנהגותם בשוק השחקנים ממחישה כמה היו נואשים למהלך.
בחלון ההעברות, ריאל מדריד מכרה שחקנים ביותר כסף מאשר קנתה. היא נתנה לקפטן האגדי שלה - סרחיו ראמוס - לעבור בחינם לפריז. רק ביום ההעברות האחרון היא הוציאה סכום קטן במושגי ימינו - 31 מיליון יורו - על רכישת צעיר צרפתי מבטיח, אדוארדו קמווינגה.
בברצלונה המשיכה הקריסה הכלכלית: אחרי שמסי עזב בחינם, הקבוצה נאלצה למכור את אנטואן גריזמן - אחד מאותם 11 שחקנים היקרים בהיסטוריה - בחזרה לאתלטיקו מדריד, בכשליש מהסכום שבו קנתה אותו. יובנטוס נאלצה להיפרד מרונאלדו בסכום לא גדול - פחות מ־20 מיליון יורו - פשוט כי לא יכלה לעמוד במשכורתו. היא קיוותה לקבל עליו סכום משמעותי, אבל משהתברר כי רק מנצ׳סטר יונייטד נמצאת בתמונה להחתמתו - לא היתה לה שום עמדת כוח במשא ומתן.
הסופרליג היה גלגל ההצלה של המועדונים. הגלגל נזרק אל המים, אבל לא הגיע אל האיש הטובע.
זה לא נשמע תסריט אופטימי, אבל לפחות כותב שורות אלו ראה מספיק כדורגל בחייו כדי להגיע דווקא למסקנה אופטימית: אחרי עשור שבו התאהבו בכוחם הכלכלי, המועדונים הגדולים יחזרו אל מקורות הכוח האמיתיים שלהם - הידע והמסורת בכדורגל עצמו; היכולת לזהות, לגדל ולהשביח שחקנים; והיכולת להמציא וליישם שינויים טקטיים. אלה כל הדברים שצריך לעשות כשאין לך בארות נפט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו