"אני לא הייתי אמור להיות פה בכלל, אתה מדבר עם הולוגרמה", מחייך חיוך רחב שמעון לנקרי, ראש עיריית עכו. הוא עבר פציעות במסגרת שירותו הצבאי כקצין בגולני ושרד ניסיון חיסול בשנת 2013, באירוע שבו כדורי העופרת שנורו לגופו היו אמורים לסיים את דרכו בעולם הזה. הוא לא אוהב לדבר על הפציעות כי הוא טוען שזה "יכול לתת רעיונות לאלו שלא אוהבים אותי או לחשוב שזה משדר חולשה, אבל להפך - אלו שרצו לפגוע בי קיבלו אותי בחזרה חזק יותר".
רגע לפני גיל 60, לנקרי ממשיך לשעוט. גם אם הגוף כבר נותן אותותיו, התוכניות עדיין מרובות עבור עכו שלו. לנקרי התמודד בראש רשימה עצמאית וניצח בבחירות המקומיות ב־2003 בהפרש זעום ("עבור התושבים נחשבתי כמישהו שבא מבחוץ, אבל ניפצתי פרדיגמות שאפיינו אז את המקום הזה בכל הקשור ליחסי ערבים ויהודים"). בפעם השנייה, בבחירות 2008, זכה בכ־70 אחוזים מקולות הבוחרים. בבחירות 2013 זכה ב־80 אחוזים מקולות הבוחרים והפך, כמו רבים מחבריו בגזרה הצפונית, לשריף הבלתי מעורער של עיר הנמל. בבחירות ב־2018, נבחר לנקרי לקדנציה רביעית לאחר שזכה ב־85 אחוזים מהקולות. נותרו לו עוד שנתיים, שאחריהן יחליט אם הוא ממשיך במסגרת הפוליטית המקומית או יטבול במים העכורים של הפוליטיקה הארצית.
עכו מוגדרת על ידיו כ"מפעל חיי" ו"התשוקה שגורמת לי להמשיך לקום בכל בוקר ולעבוד גם ברגעים קשים", אבל המהומות שפרצו בעיר לפני ארבעה חודשים הזיזו משהו בנפשו של ראש העיר, "שפסימיות היא לא אופציה" כהגדרתו. ב־11 במאי 2021 הוצתו על ידי ערבים בעכו מסעדת הדגים "אורי בורי" ומלון "האפנדי". במלון שהה אבי הר־אבן, מבכירי התעשייה האווירית, שנפצע מההצתה וכעבור שלושה שבועות נפטר מפצעיו. יום למחרת ביצעו פורעים ערבים לינץ' בשלושה אזרחים יהודים ופצעו אחד מהם אנושות. את האירועים ליוו גם מעשי ביזה ושריפה של תחנת המשטרה המקומית.
"קיבלתי סכין ללב"
לנקרי מדבר על הנושא כמי שיודע שכל מה שיגיד, לא יצליח להסביר את מה שהתרחש. אולי כי הוא בעצמו לא מוצא לכך הסבר משכנע.
מהיכרות קצרה עימך אני מרגיש שניסיון החיסול האישי שלך פחות כאב לך מניסיון החיסול של הדו־קיום בעכו במאי האחרון.
"בהחלט ככה, זה מדויק. אז זה היה משהו אישי נגדי, והפעם זה היה משהו נגד החזון המשותף של העיר הזאת. מבחינתי התושבים לא תקעו לי סכין בגב, אלא קיבלתי סכין ישירות ללב".
לא ראית את זה בא.
"אם היית אומר לי דקה לפני שהמהומות האלו עומדות לפרוץ - לא הייתי מאמין לך. כן, היו לנו מהומות ב־2008, ושם שני הצדדים של העיר היו מעורבים באלימות, אבל מאז עכו השתנתה: תראה את התשתיות, תראה איך הטיילת נראית, תראה מה מקבלים פה כל הילדים בכל אזורי העיר. ופתאום בא האירוע הזה, ששילב בתוכו דת, לאומנות ועבריינות, ואתה רואה שלא רק שאנחנו לא ראינו את זה בא, אלא גם משטרת ישראל. כוח המשטרה שטיפל פה באירועים היה מועט. גם אם בתחילת האירוע לא היה ברור מה מתרחש, אחר כך כבר היה ברור שצריך פה תגבורת רצינית. שרפו פה תחנת משטרה ותיאטרון. המשטרה והשב"כ לא ראו את העוצמה של מה שמתרחש. ולגבי העבריינות, עסקים של יהודים שלא שילמו דמי חסות נשרפו ורכבו כאן על הגל הלאומני. שווה לבדוק אצל היהודים אילו עסקים נשרפו ואילו לא".
כשניסו לחסל אותך התרעת מראש שעוקבים אחריך והמשטרה לא התייחסה ברצינות. במהומות בעכו אמרת שצריך עוד כוחות משטרה - וגם לא הקשיבו לך.
"אני לצערי פורץ הדרך, ומי שמשלם את המחיר של להיות ראשון במשהו (צוחק). ניסיון החיסול שלי עשה היסטוריה, שלאחריה שינו את האופן שבו מטפלים באיומים על ראשי ערים ואת האופן שבו מאבטחים אותם. אבל הבעיה העיקרית היא שהמשטרה שלנו היא בגודל ובצורת מחשבה של מדינה בת ארבעה מיליון תושבים, כשלמעשה אנחנו כבר יותר מכפול מזה. אין מספיק כוח אדם - לא רק בעכו אלא בכל המקומות, ואנחנו רואים את רמת הביטחון האישי של האזרחים. אני מדבר על זה בכל מקום ומרגיש שיש הבנה, אבל דברים לא זזים".
מבין את התל־אביבים
האמת טופחת בפרצוף המזיע של סוף אוגוסט, כאשר מגיעים לטיילת היפהפייה בצד העתיק של העיר. החופים הם חוץ לארץ, אבל המסעדות, השוק והסמטאות הססגוניות ריקים מאדם. התיירים המקומיים שאמורים להגיע מכל קצוות הארץ לפנינה הצפונית, מדירים רגליהם מאז אירועי מאי. גם אם המלונות והצימרים בסביבה כבר מלאים לקראת החגים, קשה לקלוט אופטימיות ברחבי העיר. את תיירות החוץ חיסלה הקורונה, ואת תיירות הפנים חיסלו המהומות.
לנקרי לא מכחיש שזה המצב: "עכשיו, ארבעה חודשים אחרי, הציבור הישראלי מפנים ומוכן לחזור לעכו. הישראלים יודעים להתגבר מהר, אבל הפעם זה ייקח אולי קצת יותר זמן. יומיים אחרי שהסתיימו המהומות החיים חזרו כאן למסלולם, זה מדהים בעיניי. אני מאוד מאמין בכך שמול האכזבה צריך להגיב בפרקטיקה: לשבת שוב, יהודים וערבים, ולהחזיר את החיים בעכו למסלולם, אני לא מכיר שום דרך אחרת. מאידך, אני יכול להבין תל־אביבי ששואל את עצמו אם הוא רוצה לבוא לעכו, ומחליט שלא".
הלכת לפגוש את האימאם של עכו, אתה יושב עם אנשי חינוך, הסגן שלך ערבי ואתה לא יכול להבטיח שהמהומות הבאות לא יתרחשו, אולי אפילו הפוך - הן רק עניין של זמן.
"עכשיו אני לא יכול להתחייב לכלום אחרי מה שקרה, זה נכון אבל אני גם לא יושב ומרים ידיים אלא ממשיך לעבוד בצוותא עם כולם כדי שבפעם הבאה הם יבינו שזה האינטרס שלהם. לנהל עיר בישראל זה קשה. לנהל עיר בפריפריה זה קצת יותר קשה, ולנהל עיר מעורבת בפריפריה זה כבר אתגר ברמת קושי גבוהה מאוד".
כמביט מבחוץ, עכו נראתה עיר פתורה. שכנים ערבים ויהודים מתגוררים באותו בניין, לצד צמיחה והרבה תיירות, והנה הכל חזר אחורה.
"בסוף רק חלק קטן מהתושבים לקח חלק במהומות. אני לא מזלזל בזה לרגע, אבל עדיין חיים פה בשותפות ויחיו פה בשותפות כי לאף אחד אין ברירה אחרת, בטח לא בעיר שאני מנהל. אני יכול לומר לך שמבחינתי עכו היא 'קו מאז'ינו' של יחסי ערבים־יהודים בישראל - ולא רק בערים מעורבות. אם עכו תיפול והדו־קיום בה יפסיד, לא יהיה מקום אחד בישראל שלא יהיה באותה בעיה. כי אם פה זה לא עובד, בשום מקום זה לא יעבוד, ואני אומר את זה בכאב רב".
אתה נלחם על כך שעכו תחזור להיות בית עבור מי שנולד בה ונמלט לנהריה והסביבה. עד כמה אתה חושב שמה שהתרחש בעיר יפגע בה?
"העיר כבר הלכה קדימה. אני אישרתי בנייה גבוהה רק בשוליים של העיר עבור משפרי דיור ואנשים שרוצים לחזור לגור בעיר שהם נולדו בה, ועובדה שכל מה שיוצא לשוק נמכר, והכל נמכר. לפעמים אני מסתכל על הקבלנים ואומר מי יקנה את כל הדירות הללו, יש כל כך הרבה בנייה, והנה, עובדה שקשה להשיג דירות".
לנקרי אוהב לזרוק סכומים לחלל המכונית שבה אנחנו נוסעים. עלות פארק האקסטרים, מחיר מגרש הכדורגל של קבוצת הכדורגל מליגת המשנה, וגם כמה עלה הקונסרבטוריון היפה. גולת הכותרת של עשרות המיליונים שהושקעו בעיר היא היכל התרבות החדש בעיר, ללא ספק המבנה המודרני המרשים ביותר שאני נתקלתי בו בשנים האחרונות בפריפריה הישראלית. לנקרי מתעקש לעבוד פחות מול הממשלה בכל הקשור לגיוסי כספים ומקבל בדרך כלל את המינימום. את שאר הכסף הוא יודע להביא מספונסרים, תורמים וגופים מסחריים גדולים. הוא דוגל בשינוי חברתי שיבוא לטענתו דרך הספורט והתרבות.
"אם אני נותן לילדים כלים לחלום, אני בעצם אומר להם שהשמיים הם הגבול. ערבים, יהודים, עולים חדשים ממדינות בריה"מ לשעבר - כולם מקבלים אותו דבר. כל ילד בעכו צריך להיות בחוג ואני דואג לכך אישית. אם הפסנתר באולם בראשון לציון עולה 950 אלף שקלים, אז הילדים בעכו ילמדו על אותו פסנתר, כי הם לא צריכים להרגיש שונים מילדים במקומות אחרים".
לשדר חוזקה
"פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר", אירוע תרבותי וסמל גדול של העיר, כזה שהופך אותה מדי סוכות לאטרקציה תיירותית, ייפתח ב־24-21 בספטמבר. לפני שנתיים עוד עסקו כאן בתכנים הפרובוקטיביים של חלק מההצגות, לפני שנה כבר היכתה הקורונה ביתר שאת וההצגות עברו לזום. השנה אל חשש הקורונה התלווה החשש מהמצב בעיר. כאשר אנחנו צועדים אל אזור הפסטיבל, ריח השריפה שנושב מתיאטרון עכו, שספג אף הוא מהלומה במהומות, עדיין מורגש, גם אם השיפוץ הזריז החזיר אותו לקדמותו.
אירועי החוצות ההמוניים, לצד רפרטואר ההצגות המרשים, גורמים לכל המעורבים בעניין לפתח לראשונה סוג של אופטימיות, שהצלחת הפסטיבל תהיה בעצם החותמת שמכשירה את החזרה לשגרה בעיר. לנקרי מבין את הסמליות שיש בהצלחת הפסטיבל דווקא במקום ששימש כמוקד הפרעות: "מכירים את עכו גם בזכות הפסטיבל הזה. הוא לא נעצר ולא ייעצר כל עוד הדברים תלויים בי". עלייה מאסיבית של תיירנים מרחבי ישראל תסמן סוג של ניצחון קטן על הקורונה, אבל קודם לכן - ניצחון על הסכנה הגדולה האמיתית של החברה הישראלית: מתן הלגיטימציה לשנאה ולשוני לנצח.
כשאנחנו אוכלים צהריים יחד, לנקרי כבר מרשה לעצמו להפליג בסיפורים אישיים. בכל מקום שבו הסתובבנו בעיר אפשר היה לגלות לבד את סוד ההצלחה של מי שמנסה לסחוב על גבו עיר שמתעקשת להציג תמונה אחרת של פריפריה, גם אם כולם מודים כאן ש"ברגע שחיפה חלשה, כל הצפון נחלש", כרמיזה פוליטית לאחות הגדולה. בעיר שמחצית ממנה מצביעה ליכוד ובחלקים אחרים יש מי שלא מכיר במדינת ישראל, לנקרי, איש ימין ("בשום פנים ואופן לא שמאל"), יודע להראות לנו היכן ממוקמת דירת הקיט של גדעון סער וגאולה אבן. ודי לחכימא ברמיזא.
כשהאוכל כבר נח בבטן, לנקרי פוצח לפתע ב"אני מאמין" שלו: "אני מיישם בעכו את מה שלמדתי בבית, וזה שהפרקטיקה היא הצורה הטובה ביותר להתמודד עם הקשיים. אבא שלי עלה ממרוקו ונשלח לקיבוץ, ומשם הוא קיבל את העניין הזה שהכל בחיים זה משמעת וחינוך".
קולו הסמכותי משנה אוקטבה וניואנס לפתע: "הייתי הולך לסבתא שלי בכל לילה כדי להיות איתה כי אני בן בכור בין שמונה ילדים, והייתי כבר בן 9. אחר כך בחמש וחצי בבוקר קמתי להתפלל ומשם הלכתי לטאטא רחובות. אני לא ראיתי בזה אות למצוקה. אבא שלי החזיק אותנו קצר, והבנתי שמהשיכון שגדלתי בו - יוצאים ילדים מחושלים. אני לא מתחבר לשיח על ישראל הראשונה והשנייה. מי שלומד, מצליח. מי שמטיל אחריות על אנשים אחרים או על עניין עדתי, מסיר מעצמו אחריות".
אנחנו נפרדים ואני עולה על הרכבת חזרה למרכז. "תסתכל, פה גרנו. בניין שבו מחצית הדירות היו של ערבים ומחצית של יהודים. למי זה שינה אז מי מוסלמי ומי יהודי? אני תמיד רציתי שהילדים של עכו ישדרו חוזקה ואני תמיד מחפש מה הסממן שמשדר חוזקה. אותי לא לימדו שחמט, אבל ראיתי שילדים מרקע סוציו־אקונומי גבוה משחקים שחמט, אז אמרתי שהילדים בעכו כולם ילמדו שחמט כי הם יהיו ילדים חזקים. כשאני נפגש עם ילדי העיר אני אומר להם: 'אני לא יודע לשחק שחמט, אבל הנה, הפכתי לראש עיר. אתם, לעומת זאת, יודעים לשחק שחמט, אז תחשבו לאן תוכלו להגיע".