תחקיר האירוע שבו נורה לפני שבועיים לוחם מג"ב בר־אל חדריה שמואלי הוצג שלשום בלילה לרמטכ"ל. לא היו בו הפתעות: כל הפרטים היו ברורים וידועים מהרגע הראשון.
צה"ל הכיר את ההפגנה שתוכננה, ונערך לה. השטח תוגבר, בעיקר בצלפים מהצנחנים, ממג"ב ומיחידת מגלן. יממה קודם לכן ערך מפקד האוגדה מודל מלא אצל הכוחות, כדי לוודא שהם מוכנים. מעקב צמוד התנהל גם אחר ההכנות בצד הפלשתיני, כדי לוודא שחמאס עומד בהתחייבותו למנוע הגעה של מתפרעים אל הגדר.
צומת מלאקה, סמוך למחסום קרני, כבר ידע הפגנות רבות. בגלל קרבתו לקיבוץ נחל עוז הוחלט שלא להסתפק בו בגדר, אלא להקים קיר אטום שימנע פריצה של מתפרעים לשטח ישראל. זה העניק לכוחות יתרון אסטרטגי - הסרת האיום לפגיעה בקיבוץ ובתושביו - אבל יצר תורפה טקטית של שטחים מתים כתוצאה ממבנה הקיר. הפתרון שנמצא: חרכים בקיר, שיאפשרו לצלפים לירות ולבלום את מי שינסה להתקרב.
צלפים אכן הוצבו לאורך הקיר לפני שבועיים. הטענות שהם הוגבלו בהפעלת הכוח שקריות. במהלך האירוע ירו צלפים 43 כדורים לעבר מתפרעים. בר־אל עצמו ירה חמישה כדורים מרובה הצלפים הארוך שלו, לפני שנורה. זה לא הספיק לעצירת ההמון שהסתער לעבר הקיר, למרות ניסיונות הבלימה של אנשי חמאס. אחד המתפרעים שלף אקדח שהסתיר במכנסיו וירה שלושה כדורים לחרך שבו שהה בר־אל ביחד עם מפקד נוסף, ופצע אותו אנושות. השגיאה הטקטית העיקרית שעלתה בתחקיר נוגעת לרגע שבו המתפרעים פרצו לעבר הגדר. היה צריך להורות אז על היערכות חדשה. לעזוב את החרכים שהפכו מיתרון לתורפה, ולהתייצב במקומות אחרים שהוכנו מראש. זה קרה באיחור, רק לאחר שבר־אל נורה.
בישראל התהפכו היוצרות
מי שפיקד על הכוחות בשטח היה אל"מ יואב ברונר, עד אמצע השבוע מפקד החטיבה הצפונית באוגדת עזה, ובקרוב מפקד חטיבת הצנחנים. ברונר הוא קצין קרבי יוזם ועתיר ניסיון: במבצע חומת מגן הוא היה מפקד מחלקה, במלחמת לבנון השנייה מפקד פלוגה, ובמבצע צוק איתן - מפקד גדוד.
אחרי האירוע עלתה דרישה רחבה לנקוט נגדו מסקנות אישיות, וגם נגד מפקדיו. הם הואשמו ברשלנות, בחובבנות, בהפקרה. כאשר אלוף פיקוד הדרום, אליעזר טולדנו, הגיע לבקר את משפחתו של בר־אל בבית החולים, היה מי שהטיח בו שהוא דואג לפנסיה שלו, ושולח את החיילים לקו המגע במקום להגיע לשם בעצמו.
אלה טענות מקוממות. המפקדים בצה"ל נמצאים מקדימה, ביחד עם הלוחמים. ברונר עמד כמה מטרים מבר־אל בזמן האירוע. הוא שגה, כאמור, בהחלטה שלא להורות על היערכות שונה, אבל מדובר בשגיאה טקטית במהלך קרב, ולא ברשלנות.
אין מפקד בצה"ל שלא ביצע אינסוף שגיאות כאלה. שמואל זכאי, לשעבר מח"ט גולני ומפקד אוגדת עזה, נהג לומר שבתי העלמין הצבאיים מלאים בשגיאות שלו. מנגד, יש לא מעט ישראלים שחיים בגלל החלטות נכונות שקיבלו מפקדים באותן סיטואציות. זו מהות שדה הקרב: הוא ממלכת אי־הוודאות.
הדרישה האינסטינקטיבית להדיח ולהעניש כל קצין שטעה היא מקוממת ומסוכנת. אם כל מפקד כזה ייזרק הביתה, יישארו בצבא רק מפקדים בינוניים עם ראש קטן. גם האיום של הורים שלא לשלוח את הבנים שלהם לצבא הוא הרה אסון: צה"ל אינו תוכנית כבקשתך. תפקידו להגן על העם ועל המולדת, ותפקידם של החיילים לעשות זאת לעיתים בגופם.
אלא שבישראל התהפכו היוצרות. אין דרך יפה לומר זאת, אבל דמם של החיילים הפך סמוק יותר מדמם של האזרחים שהם אמורים לשמור עליהם. במבצע שומר החומות נהרגו 11 אזרחים (מהם שלושה זרים) וחייל אחד. איש לא טען שהם הופקרו. איש לא יצא לרחובות. איש לא דרש להדיח את הממשלה או להעמיד לדין את המפקדים.
זה שיאו של תהליך שמתנהל כבר 25 שנה. ראשיתו בשלהי שהיית צה"ל בדרום לבנון, שבה הוצגו החיילים כ"בנים" ו"ילדים". במקום גברים לוחמים שמגינים עלינו, הם הפכו לנערים רכים וחסרי ישע שאנחנו צריכים להגן עליהם. גלעד שליט ואלאור אזריה, כל אחד עם סיפורו וענייניו, הקצינו את התהליך הזה כשהוצגו כ"ילד של כולנו". מכאן ועד לטירוף שאוחז כעת ברשתות החברתיות - הדרך היתה קצרה.
התוצאה היא אמירות שערורייתיות שנאמרו במהלך הלווייתו של בר־אל. לא מצד משפחתו - כאבה מובן - אלא מצד גורמים שונים, חלקם מתוזמרים פוליטית, שפעלו ודיברו בצורה מבישה. המשך לכך היה הקמפיין שליווה את סיום תפקידו שלשום של הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף שרון אפק, שהואשם בלא פחות מסירוס יכולתו של צה"ל להילחם.
זה קשקוש מוחלט ומחוצף. אפק, משפטן ואדם יוצא דופן, הוא אחד הפצ"רים המתירנים בתולדות צה"ל. בשומר החומות הוא אישר לצה"ל לקיחת סיכונים מפליגים בתקיפת מטרות בעזה, תוך שהבהיר כי יוכל להגן עליהם משפטית. מאחר שהחשש בכל מבצע כזה הוא מוועדות חקירה בינלאומיות ומניסיונות להעמיד קצינים לדין, אפק היה שכפ"צ מרכזי של מפקדי וחיילי צה"ל.
באירוע שבו נורה בר־אל לא היה צורך בפרקליטים מלווים. זאת סיטואציה טקטית, שהוראות הפתיחה באש בה ברורות. כאמור, הבעיה לא היתה בירי, אלא בקבלה מאוחרת של החלטות. אם יש בעיה שצה"ל צריך לתת עליה את הדעת, היא דווקא בהימצאות של מצלמות בכל נקודה, שהופכות כל אירוע לסרט ועלולות להשפיע על קבלת ההחלטות הנכונות.
"אין ביטוח ליוצאים לקרב"
הדאגה העיקרית שעולה מהפרשה היא לא מבצעית, אלא ציבורית. צה"ל ומפקדיו (וגם הממשלה) הופכים בקלות מדי לשק חבטות. ההתבטאויות כלפיהם חסרות תקדים. זה מדרון חלקלק, שעלול להוביל לחשש מהפעלת כוח בעתיד, לפגיעה נוספת במוטיבציה להתגייס ולשרת, ולכרסום פנימי מסוכן בצבא.
"בר־אל היה ארץ ישראל היפה. רבים מצאו אליו קשר מתוך נתיבות חייו. כולנו התפללנו להחלמתו, וליבנו נשבר נוכח ההבנה כי הסיכוי קלוש והמאבק תם", כתב נעם לניר, שאביו, טייס הקרב אבי לניר, נרצח בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים. "למדתי על אודות מקרים רבים של לוחמים אשר נפלו כתוצאה משגיאות מפקדים או הנהגה. ביניהם גם אבי כמפקד טייסת, ודודי כמפקד טנק. את הכאב אנחנו נושאים מאז ועד היום, וגם את זכרם. אבל איננו יוצאים נגד הממשלה והפיקוד כאילו פשעו.
"עם ישראל נידון לחיות על חרבו. האלטרנטיבה היא גלות ושואה... השייכות למשפחת השכול שנכפתה על הנותרים אינה מקנה זכות עמידה בוטה מול הנהגה צבאית ואזרחית. התנהלות גסה שכזאת מחלישה את הכוח, מובילה לרפיון ומורא... הנופלים אינם צאן לטבח. נהפוך הוא. בעמידתם הצבאית ונפילתם מנעו אופציה כזאת... צבא זה עסק מסוכן, ואין ביטוח ליוצאים לקרב".