"יודאיקה? אין כאן יודאיקה", הגיב ישראל פישביין (90) כששאלנו אם הגענו למקום הנכון. הוא עמד בפתח הרפת הגדולה במושב בעמק חפר, שבה יש יותר מ־200 פרות שמניבות 2.3 מיליון ליטר חלב בשנה עבור תנובה. רק אחרי משא ומתן בן כמה דקות הוא הסכים לפתוח את הדלת הצדדית ולחשוף בפנינו אוצר נסתר, פשוטו כמשמעו.
כבר חמישים שנה שישראל פישביין עובד כאן עם בנו אריה ונכדיו ללא הפסקה. בחוש ההומור הסדוק שנבנה בעשרות שנים של עבודה קשה הוא מספר בשוויון נפש שעשה עסקה עם אלוהים על מנת שזה ישאיר אותו בחיים. "יש לי עסקה עם אלוהים. כל יום אני קם בארבע וחצי ויוצא לעבודה. ביום שאני לא אקום לעבודה - אני לא אקום בכלל".
פישביין נולד בגבול רוסיה־פולין, והוריו עסקו בסחר במטעים, אך הכל התהפך עם תחילת מלחמת העולם השנייה. "כשפרצה המלחמה הגרמנים כבשו את פולין, ואנחנו עלינו לרכבת ונסענו במשך חודשים עד לסיביר. היינו רואים במשך ימים רק יערות. גם אחרי שהגענו לסיביר המסע לא תם - שטנו בספינה בנהר במשך כמה שבועות עד שהגענו ליעד. אמרו לנו שאנחנו חופשיים, אבל איך חופשיים? לא היו שם כבישים, כלום".
במשך שש שנים קשות שרדו הוא והוריו בסיביר. בקור של עשרות מעלות מתחת לאפס, עם משאבים מעטים בלבד, הם עברו את השואה. "במשך שנים הייתי סנדלר מתלמד, עד גיל 12". לאחר מכן, ב־1948, עלה ישראל בן ה־15 לישראל והצטרף לתנועה הקיבוצית. "עבדתי במסגרות בקיבוץ מעוז חיים, גרתי בקיבוץ דורות, קיבוץ האון".
קלף מנצח
בשנות ה־70 הגיע למושב, סוחב אחריו שתי פרות, והחל לפתח משק משלו. העסקים פרחו, אך יחד איתם הגיע סכסוך עם חבריו למושב. הסכסוך הזה הוביל לאוסף יודאיקה מרשים ששוכן בחדרון קטן בצד של הרפת ההומה. "היה במושב מתחם לרכישת דלק, אבל הסתכסכו איתי ולא רצו למכור לי דלק. אז אמרתי לאשתי שניסע לנתניה לקנות דלק, ובדרך עברנו בשוק בנתניה. היו שם אנשים שישבו על הרצפה ומכרו כל מיני דברים, ענתיקות. היה אדם שם שמכר טלפון עם שעון, וזה מצא חן בעיני וקניתי ב־25 שקלים. אני הייתי מבסוט וגם הוא, ולכן הוא נתן לי במתנה עט נובע. כמה שבועות מאוחר יותר נסעתי למקום אחר וראיתי עט כמו שלי. שאלתי כמה זה עולה וענו לי 4,000 שקלים, זה העט הכי יוקרתי שיש. ככה זה התחיל. אני אוסף 50 שנה".
החדרון הקטן נראה מבחוץ כמעט כמו חלק מהרפת כולה, ואדם מן השורה לא היה מאמין מה נמצא בפנים. משני צידי הדלת החומה ניצבים תחריטים של שני אריות, זה לצד זה, שבבירור הגיעו מבית כנסת כלשהו. "זה הגיע מבית כנסת באיטליה, כנראה אחד מהמבנים שנחרבו בשואה. על הקישוטים כתוב שהם יוצרו ב־1883". ישראל נלחם לרגע עם הדלת, נכנס פנימה, ואנחנו אחריו.
המבט הראשון בחדר הקטן נותן תחושה של אוצר שנגלה לעיני סוחרי עתיקות בסדרה של נשיונל ג'יאוגרפיק. העתיקות נמצאות אלו על גבי אלו ללא סדר או מטרה. פסל של מריה, אמו של ישו, ניצב ליד גלימות ישנות שנהגו רבנים ברוסיה ללבוש בתפילה, גרמופון עתיק שעדיין עובד על כיסא בצד החדר מוקף בבגדים ובפמוטות לנרות. במרכז החדר שולחן ענק, שעליו ניצבים עשרות מוצרים שייתכן שהינם יקרי ערך, לצד צבר שקיות של רמי לוי שעולות יחד שקל או שניים.
"ידיים" ושופרות
רוב כלי היודאיקה נמצאים בתוך ביתו של ישראל, והם כוללים פריטים רבים ששוויים הרגשי והפיזי רב. בין היתר מספר פיישביין כי הם מחזיקים בחנוכיות, במנורות, בפמוטות, בשופרות וב"ידי" קריאה בתורה. "אבא שלי אוסף מכל הבא ליד, אבל הוא יודע לזהות. נכון שהוא רוכש דבר על סמך כך שהוא מוצא חן בעיניו, אבל נראה שיש לו חוש והוא יודע לכוון לדברים שהם גם יפים וגם בעלי ערך.
"אני אוסף עתיקות כבר 50 שנה. יש לי דגם של ארון הברית, גלימות של רבנים, פרוכות. תסתכל כאן - זה ספר תורה, עשרת הדיברות. גם העץ כאן נוצר במקור עבור ספר תורה. הכל כאן מאירופה", הוא מזמין פנימה. אנו מתחילים לסדר את העתיקות, מפרידים בין העיקר לטפל, ומגלים אוצרות: עשרות "ידיים", כלי שבאמצעותו קוראים בספר התורה מבלי לגעת בקלף, ניצבים במכתבייה עתיקה; פרוכת עם כיתוב מהוה פרוס מעל מנורה מהמאה ה־19.
"למה אני אוסף?", הוא עונה לשאלה המתבקשת. "אני לא יודע. יש תחושה של משהו פלאי בדברים האלו. אני עובר בשווקים וקונה את העתיקות. אני ממשיך לאסוף כמו האמירה של הנשיא קנדי - 'אל תגיד מה אמריקה עושה בשבילך, אלא מה אתה יכול לעשות בשביל אמריקה'. אני לא חושב מה אלוהים עושה בשבילי, אלא מה אני עושה בשביל אלוהים".
ישראל אינו דתי, רחוק מכך, אך הוא צם ביום כיפור, ומעיד על עצמו שהוא מתפלל על בסיס קבוע, גם אם לא מתוך סידור או בבית כנסת. "בכל בוקר שאני קם אני מתפלל - שהרפת תהיה טובה, שהילדים יהיו טובים. אני קם בכל בוקר בארבע לפנות בוקר - בשבתות, בחגים, הכל. גם ביום כיפור אני צם ומתפלל".
הדת, על פי ישראל, סטתה ממסלולה, ולכן הוא אינו מאמין בה בדרך שבה אורתודוקסים מקיימים אותה. "כל מילה בדת שלנו היא קודש אבל באים אנשים, מוציאים מילה וכותבים ספר. הנוצרים והמוסלמים לקחו מהדת שלנו מלא דברים, אבל אנחנו מפרקים אותה לחתיכות".
עיקר אוסף היודאיקה נמצא בתוך ביתו של ישראל, אך רעייתו מסרבת לאפשר את הכניסה מכיוון שהמקום אינו מסודר דיו לטעמה. היא מסכימה להוציא שני שופרות תימניים ואנחנו עושים מאמץ להפיק מהם קולות, מבהילים כמה עגלים שעומדים בסמוך אלינו. "יש לי המון שופרות. נתתי אחד לבית הכנסת, ותוקעים בו בראש השנה וביום כיפור. נתתי להם הרבה דברים - פמוטות מיוחדים, 'ידיים' לספר התורה, חנוכייה", מספר פליישמן. "בעבר אבא שלי הלך לבית הכנסת לשמוע את התקיעות בשופר שהוא תרם. היום זה כבר פחות קורה".
אוסף היודאיקה של פישביין מעורר עניין, וכבר הוצע לו להקים מוזיאון, אך מבחינתו הדבר לא מעניין. את האוסף הוא מחזיק בשבילו, לא בשביל אף אחד אחר. מסיבה זו הוא גם מעולם לא בדק את שוויין של העתיקות הרבות שבתוך החדרון בקצה הרפת.
"בשבילי הכל נדיר. לא משנה לי מה שווה כל דבר, זה לא מעניין אותי. אני עושה את זה בשביל הנפש".
אפרי רייקין, מנהל אגף חלב גולמי מסר בתנובה: "רפת פישביין הוקמה בשנות ה-50 ומאז ישראל ממשיך לקום כל בוקר על מנת לייצר את החלב שכולנו מכירים ואוהבים בנאמנות גמורה. לאורך השנים, הוא אחד הרפתנים המוכרים והוותיקים בתנובה. גם היום בגיל 90, הוא עובד עם תנובה יחד עם ילדיו ונכדיו ולא נח לרגע ועוד מספיק לאסוף את אחד מאוספי היודאיקה הגדולים בארץ.
מדהים בעינינו שיש חיבור שכזה בין עבודתו ברפת למסורת ויודאיקה".