שורשי החולשה

בימים אלה מתרחשת תופעה נדירה בתקשורת האמריקנית. משמאל ועד ימין יש קונצנזוס שהנשיא ג'ו ביידן המיט אסון אסטרטגי על ארה"ב ובעלות בריתה, וכניעתו לטליבאן נכנסה לפנתיאון של המיתוסים השליליים בהיסטוריה של אמריקה.
ביידן מוכן לנטוש אזרחים אמריקנים הלכודים מאחורי קווי הטליבאן ביחד עם האפגנים שסייעו להם. אבל למעשה, המציאות שבה אחרי 20 שנה הטליבאן עוד קיים והצליח בקלות להשתלט מחדש על אפגניסטן, היא תולדת השגיאות האסטרטגיות בעקבות 11 בספטמבר 2001.

הנשיא דאז, ג'ורג' וו. בוש, גיבש עם צוותו את הנחות היסוד של המלחמה נגד הטרור. לאורך השנים מאז, חלק מהנחות היסוד עודכנו בהתאם לתמורות בינלאומיות. אבל שלוש מהן שהתקבעו - לא ננטשו, ולמעט במהלך השנתיים האחרונות של ממשל טראמפ גם לא עודכנו. שלוש ההנחות האלה עומדות גם בבסיס כישלון המאבק האמריקני נגד הטרור העולמי. ההנחה הראשונה מתייחסת לפקיסטן, השנייה לאיראן והשלישית לישראל.

פקיסטן הוכיחה מי החזק

כבר ב־11 בספטמבר היה ברור ששירותי המודיעין הפקיסטניים, ה־ISI, עומדים מאחורי הטליבאן כמו גם מאחורי אל־קאעידה. ניתן היה לצפות שהאמריקנים יפעלו בראש ובראשונה נגד אסלאמאבאד. אבל זולת כמה איומים סמוך לפלישה האמריקנית לאפגניסטן באוקטובר 2001, האמריקנים לא פעלו נגד פקיסטן וזאת מסיבה פשוטה. בשנת 1998 פקיסטן ביצעה כמה ניסויים גרעינים, וב־2001 היתה בעלת ארסנל גרעיני משמעותי. אם היה למישהו ספק שהפקיסטנים, תומכי הטרור, מוכנים להשתמש בנשק גרעיני - הכמעט־מלחמה בינם לבין הודו ב־2002-2001 היא ההוכחה.

בדצמבר 2001, מחבלים קאשמירים שנתמכו בידי פקיסטן ביצעו פיגוע רצחני בפרלמנט ההודי. ההודים הגיבו בפריסת כוחות בגבול פקיסטן, והפקיסטנים בתגובה העבירו את גייסותיהם לגבול. במאי 2002, הסבירות למלחמה בין שתי הענקיות האסיאתיות היתה גבוהה ביותר. בלחץ אמריקני, ההודים אמרו כי לא יהיו הראשונים להשתמש בנשק גרעיני. נשיא פקיסטן דאז, פרבז מושארף, סירב לעשות כך. במקום לתת גיבוי מוחלט להודו, ארה"ב לחצה עליה לרדת ראשונה מהעץ.

ההתנהלות האמריקנית חשפה לעולם שבאמצעות הארסנל הגרעיני שלה, פקיסטן הצליחה להרתיע ולכופף את מעצמת העל. בתוך חצי שנה, צפון קוריאה גירשה את פקחי האו"ם ממתקן הגרעין שלה ביונגביון ויצאה מהאמנה הבינלאומית לאי־הפצת נשק גרעיני. איראן באותם ימים הגבירה את הפעילות הגרעינית הסודית שלה באספהאן ובנתנז. ההימנעות האמריקנית מלהתעמת עם פקיסטן אפשרה ל־ISI להמשיך לתמוך ולשמר את הטליבאן גם לאחר שהאמריקנים הפילו אותו בסוף 2001.

אשר לאיראן, בוש ואנשיו קיבלו החלטה שלא להתמודד עימה. לא מדובר בהחלטה חדשה. מאז ממשל רייגן, שולטת בוושינגטון האמונה שאפשר להגיע להסכמות עם המשטר שיחזירו את הברית האסטרטגית מתקופת השאה. ממשל בוש לא התרשם מהתמיכה שאיראן העניקה לחוטפי המטוסים בחודשים שקדמו ל־11.9. הוא לא התרשם מהעובדה שמועצת השורא של אל־קאעידה עברה מאפגניסטן לאיראן לאחר נפילת הטליבאן, וגם לא מכך שגם אל־קאעידה בעיראק וגם המיליציות השיעיות - שביחד ניהלו את המלחמה נגד האמריקנים במדינה - קיבלו את ההנחיות שלהם ממפקדות שהיו ממוקמות באיראן.
האמונה שאפשר להגיע להסכמות ועל כן אין לפעול נגד איראן שרדה והתחזקה בממשל אובאמה. טראמפ נטש אותה חלקית בשנתיים האחרונות שלו בבית הלבן. ביידן, מן הסתם, חזר אליה במלוא הכוח עם תחילת כהונתו בינואר.

הנחת היסוד השלישית התייחסה לישראל. כבר בימים הראשונים לאחר הפיגועים, בהובלת מזכיר המדינה דאז קולין פאוול, ממשל בוש קבע שהם יילחמו נגד ארגוני טרור אבל לא נגד מדינות תומכות טרור (חוץ מעיראק). זאת משום שלטענת פאוול, טרור מאיים על כולם, ועל כן, כל מדינה היא בעלת ברית פוטנציאלית. כפי שמסביר לי ד"ר דיוויד וורמסר, שבאותם ימים כיהן כיועצו של סגן הנשיא דיק צ'ייני למזרח התיכון, פאוול שכנע את בוש שהדרך לגייס בעלות ברית בעולם הערבי היתה ללחוץ על ישראל לשוב לקווי הפסקת האש של 1949. ארה"ב רצתה לגייס את משטר אסד באמצעות מכירת רמת הגולן, ואת הסעודים ושאר הסונים, לרבות הפלשתינים, באמצעות הקמת מדינה פלשתינית.

"נאום צ'כוסלובקיה" התפוגג

לקראת הפלישה האמריקנית לעיראק ב־2003, ניסה ראש הממשלה דאז אריאל שרון להתמרד נגד הנחת היסוד ביחס לאיראן; הוא הסביר לאמריקנים שעיראק לא היוותה איום אסטרטגי מאז מלחמת המפרץ ב־1991. הניסיון מן הסתם העלה חרס.
אשר לפלשתינים, כאשר שרון ראה את הקיבעון על כינון מדינה פלשתינית, הוא ניסה לפתוח במאבק. באוקטובר 2001 נשא את "נאום צ'כוסלובקיה" שהרעיד את אמות הסיפים למשך כחמש דקות. "אני פונה לדמוקרטיות המערביות ובראש ובראשונה למנהיגת העולם החופשי ארה"ב - אל תחזרו על הטעות הנוראה של שנת 1938. אז החליטו דמוקרטיות נאורות באירופה להקריב את צ'כוסלובקיה למען פתרון זמני נוח. אל תנסו לפייס את הערבים על חשבוננו, לא נוכל לקבל זאת, ישראל לא תהיה צ'כוסלובקיה. ישראל תילחם בטרור", הכריז שרון.

הממשל הגיב בזעם לדברים. שרון התקפל. חודש לאחר מכן, פאוול היה לבכיר האמריקני הראשון שהודיע על תמיכת ארה"ב בהקמת מדינה פלשתינית. כישלונו של שרון היה נעוץ בחולשתו מול האמריקנים. לא היו לו הכלים למאבק. הוא לא הכיר את המערכת. בנימין נתניהו לעומתו נחל הצלחות משמעותיות בניסיונותיו לכרסם בהנחות היסוד האמריקניות.

המאבק של נתניהו נגד ההתקרבות האמריקנית לאיראן הביא לפירוק החזית הערבית נגד ישראל. הציר הישראלי־ערבי מול איראן וגרורותיה הביא להחלטת ממשל טראמפ לנטוש את הסכם הגרעין. על פי גורמים בכירים בממשל טראמפ, כוונתו היתה להוביל מערכה ישראלית־ערבית בכהונתו השנייה שתכליתה היתה פירוק תוכנית הגרעין של איראן.
אשר לפלשתינים, נתניהו פעל לכרסם בהנחת היסוד האמריקנית גם באמצעות הברית שרקם עם מדינות ערב וגם באמצעות פעילות מול דעת הקהל האמריקנית ומול תומכי ישראל בקונגרס. מאמציו חסמו את המאמץ של אובאמה להביא את ישראל לוויתורים מרחיקי לכת. תחת טראמפ הם הובילו לתוכנית הריבונות. הישגים אלה מגולגלים עכשיו כמו שטיח פרסי בעקבות מהלך ההדחה הכפול נגד טראמפ ונתניהו.

יש תחושה קשה היום, שהבור שנפער באפגניסטן שואב אותנו עשרים שנה אחורה. אבל האמת יותר חמורה. ב־2001 ארה"ב היתה חזקה הרבה יותר ביחס לאויביה. המצב הזה לא ישתפר. תהליך ההיחלשות יואץ כל עוד ארה"ב לא נוטשת את ההנחות השגויות שאימצה לפני עשרים שנה.