תירה, אל תדבר

"הוא היה רע. הוא ידע את זה. הוא היה רע והשתין על המיטה ובסוף לא היה דבר שמישהו יכול היה לעשות עם זה. היא צעקה עליו. צרחה דברים נוראיים כמו שנשים עושות כשמישהו שובר להן את האמון, רומס להן את הלב ומשתין להן על הכר. 'כלב רע', היא אמרה. הוא נזכר בזה עכשיו. 'כלב רע'. והוא היה כלב רע. כלב זקן ורע עם אופי עצבני ושלפוחית חלשה" (קתרין בולד, הזוכה לשנת 2002 בתחרות החיקוי הרע של כתיבה בסגנון המינגווי).
לכתוב על הכתיבה של המינגווי זה כמו לנגן על מסרק את החמישית של בטהובן. עם זאת, הקטע המשעשע והמבריק של קתרין בולד מזכיר לי את יאיר לפיד. המינגווי נטול המינגווי. המינגווי זירו.
לפיד אוהב את המינגווי. היו לו רגעים של פאפא, ספרים, טורים, שכתובים במקצב סטקטו ומשפטים קצרים. אבל בסוף אם משווים, לפיד נשאר חקיין מפלסטיק של האוריגינל עם השערות על החזה. גם בפוליטיקה לפיד משחק תפקיד; מהיום הראשון, הוא לקח על עצמו לגלם את הנשיא הבדיוני, ג'וזיה ברטלט הדמוקרטי (מרטין שין) מהסדרה הבית הלבן.

לך תתייחס ברצינות לאדם שנכנס לפוליטיקה עם סיסמאות של שוויון בנטל והשבוע מתגאה בהורדת גיל הפטור לחרדים. אדם שמחזיק בפועל במשרד של רה"מ חליפי כולל מנכ"לית, אבל בעקבות ביקורת טלוויזיונית, מוחק את התואר מהטוויטר וחושב שזהו, הוא סוגר פינה. ראש ממשלה חליפי שביום שלישי בילה בבית קפה (עם תמונה שהעלה אבי בניהו בטוויטר) במקום למשל לבקר בסורוקה את משפחת הלוחם בראל חדריה שמואלי. לפיד הוא מפעל של אוויר חם ואמירות חלולות.
ב־1989 יצא אלבום הבכורה של צמד היורופופ "מילי ונילי" ומכר שבעה מיליון עותקים. שם האלבום היה: "ילדה, את יודעת שזה אמיתי". אבל למעשה, ילדה, זה לא היה כל כך אמיתי.

המפיק הגרמני פרנק פריאן, שעשור קודם לכן המציא את בוני אם, תפר מזוג שרירנים שחורים, רוב פילטוס הגרמני ופבריס מורואן הצרפתי, את "מילי ונילי" שאף זכו בפרס הגראמי כתגלית השנה. בראיון חגיגי לאחר הזכייה בגראמי הצהיר פילטוס כי "מוזיקלית אנחנו מוכשרים יותר מבוב דילן, אנחנו כישרוניים לפחות כמו פול מקרטני ומיק ג'אגר. אני אלביס החדש".

חודש מאוחר יותר, בזמן הופעה של "מילי ונילי" בפני עשרת אלפים צופים, הפלייבק של השירה הפסיק. התרמית החלה להתגלות. צ'ארלס שו, אחד הזמרים האמיתיים בשירי הלהקה הוציא את הסיפור. "מילי ונילי" לא שרו כלום.
המפיק הודה בראיון כי קולות הזמרים באלבום הוקלטו בידי צוות זמרי צללים. השניים נשכרו לג'וב, הסביר, אך ורק בגלל המראה שלהם שאמור היה להוסיף למוזיקה אמינות של נערי רחוב (עד כמה שכריות מנופחות על הכתפיים מוסיפות אמינות לנערי רחוב. אולי רחוב סומסום).
לאחר הווידוי, בצעד חסר תקדים נשלל מהם פרס הגראמי וחברת התקליטים שלהם הודיעה כי כל רוכשי האלבום יזכו בכספם חזרה. פילטוס כבר לא חשב יותר שהוא אלביס. "אני מרגיש כמו יתוש מחוץ". הנמשל מיותר. פייק זה פייק. כמו הצמד שמוביל אותנו. מילי ונילי, צילי וגילי, בנט ולפיד, רק שאנחנו לא נקבל את מחיר האלבום בחזרה.
ממשלה שהתנהלותה מהרגע הראשון מוכיחה את עליבותה הביצועית. בקורונה, בעזה, בפתיחת שנת הלימודים. כמו מילי ונילי שנתפסו על חם בלי פלייבק, כך התפרצות הגל הרביעי לבנט ולפיד. נותר להם להתפלל לחסדי שמים. לכולנו.

בראשית הציב לפיד את תיאוריית ה־80/20, שלפיה, על 80 אחוזים מהנושאים - השמאל והימין בממשלה מסכימים (ובראש ובראשונה כמובן חיסולו הפוליטי של נתניהו), ואת עשרים האחוזים של המחלוקות יכניסו לפריזר לארבע שנים. זו כמובן היתה תיאוריה מטופשת במיוחד נוכח התנהלות המציאות האנושית המוכרת.

"פגישה בסמארה" היא סיפור מסופוטמי עתיק שפרסם הסופר האנגלי סומרסט מוהם. סוחר עשיר שולח את המשרת שלו לעשות קניות בשוק של בגדד. המשרת חוזר כעבור זמן קצר, כולו חיוור ומבוהל. הוא מספר לאדונו שבשוק התנגש באישה. כשסובב פניו לראות מיהי, גילה שהיא המוות.
"היא הביטה בי ועשתה לעברי תנועה מאיימת" גמגם המשרת וביקש מהאדון להשאיל את סוסו, "אני אדהר לסמארה, שם המוות לא ימצא אותי". הסוחר עושה כבקשתו ומאוחר יותר הולך לשוק ופוגש את גברת מוות. הוא שואל אותה מדוע הבהילה את משרתו בתנועה מאיימת. "לא איימתי" השיבה מוות, "הופתעתי. התפלאתי לראות אותו בבגדד. יש לי פגישה איתו הלילה בסמארה".

בזמן המתקפה המקדונית על ערי המדינה של יוון, פיליפוס השני מלך מוקדון (אביו של אלכסנדר הגדול) שלח מסר מאיים לספרטה - "היכנעו עכשיו. אם אפלוש לאדמתכם, אחריב בתיכם, אשסע ילדיכם, את נשותיכם אקח לשפחות ואמחק את עירכם". הספרטניים השיבו לו במסר בן מילה, "אם".

אולי בגלל התשובה, ואולי לא, פיליפוס השני וגם אלכסנדר נמנעו מלתקוף את ספרטה. התשובה הספרטנית לפיליפוס היא דוגמה קלאסית לדיבור לקוני ולהומור הספרטני היבש. המושג עצמו, "דיבור לקוני", לקוח מהשם לקוניה, חבל הארץ שבו שכנה ספרטה. דיבור לקוני משום שהספרטנים דיברו קצר (אגב, על אריסטו האתונאי ועל ד"ר שאשא ביטון תוכלו לקרוא אצל עירית לינור).

לפני צאתם לקרב היו האימהות והנשים הספרטניות מעניקות ללוחמים מגן שעליו היו חרוטות המילים: "איתו או עליו". או שתחזור עם המגן כמנצח או שתחזור עליו מת. בשום פנים ואופן אל תשוב בלעדיו.
חוגים הרואים עצמם נאורים, מצביעים על דמיון בין ישראל "כל העם צבא", לספרטה. השוואה מופרכת כמובן, ולא רק בגלל הרגישות המוכרת והמבורכת לחיי אדם, אלא משום שאין דבר רחוק יותר מלקוני ומספרטה מאשר שפת האיומים הארוכה והמתפתלת שלנו מול אויבינו, כמו השבוע מול חמאס.

אני מניח שרפול היה האחרון לדבר לקוני (לשאלת כתב הבי.בי.סי כיצד הוא רואה את הבעיה הסורית, השיב רפול מבלי לסובב את הראש "דרך המשקפת").

קצת אירוני שדווקא אני מדבר בשבח הדיבור הלקוני. לצערי איני מהמינימליסטים, לא סשימי מדויק אלא יותר עיסת צ'ולנט מהבילה. אני טרחן חסר תקנה, פטפטן מלהג. משכשך בשלולית תודעה נטולת סדר והיגיון. ועם זאת יודע את השיעור הראשון של טוקו: אם אתה רוצה לירות, תירה, אל תדבר.