צה"ל לא העריך נכונה את עוצמת הביקורת שספג בעקבות האישור שקיבל מהממשלה להעניק את "תוספת הרמטכ"ל" לפורשים משירות. בזה אחר זה הצליפו בו הפרשנים: הכלכליים הובילו באופן טבעי את הביקורת, אבל לצידם התייצבו גם הפוליטיים ואפילו הצבאיים. כן־כן, אפילו מי שמואשמים תדירות בהיותם "דוברי צה"ל" סברו שמדובר במהלך שגוי, ואפילו שערורייתי.
הרמטכ"ל אביב כוכבי לקח כדרכו את הביקורת באופן אישי. יותר מכל הוא נפגע משתי קריקטורות, שפורסמו במקביל ביום שני השבוע בשני עיתונים שונים. הראשונה, פרי עטו של שלמה כהן, פורסמה כאן ב"ישראל היום"; כוכבי נראה בה ביחד עם שר הביטחון בני גנץ, כשהם עונדים דרגות לקצין, אבל במקום הדרגות הם שמים לו על הכותפות שטרות של 200 שקלים. השנייה, פרי עטו של עמוס בידרמן, פורסמה ב"הארץ"; כוכבי וגנץ לוחצים בה ידיים כשהם ניצבים בתוך דליים של שמנת, והרמטכ"ל אומר לשר: "תענוג לעשות איתך עסקים".
כוכבי משוכנע ששלל גורמים שעוינים אותו אחראים לקמפיין הזה. שהכל אישי. הוא טועה בפרשנותו, ולא בפעם הראשונה. בשונה מהמטכ"ל תמים־הדעים־באופן־מסוכן שלו, התקשורת פלורליסטית. אנשים חושבים בה באופן עצמאי. ואם כל כך הרבה אנשים מז'אנרים שונים מגיעים לאותה המסקנה - כנראה יש בעיה.
גם לציונות יש גבול
"תוספת הרמטכ"ל" (או בשמה הנכון: "הגדלות הרמטכ"ל") קיימת כבר 60 שנה. ב־1961 היא אף עוגנה בחוק, שקבע כי "הרמטכ"ל רשאי, בתנאים שהממשלה קבעה, להורות כי לצורך קביעת כל זכות של חייל פלוני לפי חוק זה תחושב תקופת שירות הקבע ששירת אותו חייל בהיותו מעל לגיל 40, כולה או מקצתה, כתקופה גדולה משהיתה למעשה ובשיעור שקבעה הממשלה".
אלא שמה שאמור היה להיות עניין סלקטיבי - השלמת פנסיה למקרים פרטניים, שנבדקים ומאושרים בקפדנות - הפך לתעשייה אוטומטית. כ־97 אחוז מהפורשים נהנו מתוספת ממוצעת של 9.03 אחוז לפנסיה (לפי נתוני צה"ל), ורבים קיבלו תוספות שהגיעו לעיתים ל־20-15 אחוז. מדובר בהמצאה ישראלית: אנשים קיבלו פנסיה על שנים שהם לא שירתו בהן. העניין הזה עמד בליבה של העתירה לבג"ץ, שהובילה השבוע לדיון בממשלה.
צה"ל טוען, במידה רבה של צדק, כי המנגנון הזה נועד לפצות על השכר הנמוך מאוד של רוב המשרתים. בניגוד לתפיסה המקובלת, שלפיה אנשי הקבע נהנים מתנאים מפליגים, רובם עובדים קשה מאוד ומרוויחים שכר נמוך בהרבה לא רק ממקצועות מקבילים במשק, אלא גם מהמקבילים להם במוסד ובשב"כ, ואפילו במשטרת ישראל ובשירות בתי הסוהר.
בשיחות סגורות מספר כוכבי כי פגש לפני כמה שנים קבוצה של אנשי קבע שיצאו מיוזמתם לשוק החופשי. הוא ניסה לברר איתם מה היה משאיר אותם בשירות. הסיבה הראשונה היתה עניין ותחושת שליחות; הסיבה השנייה היתה הבית, האישה והילדים; אין אף מקום במשק שתובע כל כך הרבה מהעובדים שלו. הסיבה השלישית היתה השכר ותנאי השירות; יש גבול למה שאנשים מוכנים לעשות עבור ציונות.
האוצר, כדרכו, הביא לקרב הזה נתונים מוטים. הוא ימצא תמיד את הסגן אלוף האחד שהוא גם טייס, גם רופא, גם משפטן וגם בעל תעודת צלילה, ויציג את תלוש המשכורת שלו כאילו מדובר בעניין מייצג. האמת היא שמשכורת ממוצעת של מג"ד לוחם - שרואה את הבית פעם בשבועיים בממוצע ונדרש לסכן את חייו ולהשקיע בלי סוף - היא 21 אלף שקל ברוטו.
"אם תפגעו להם בתנאים, הבנים והנכדים שלכם ילכו בעתיד אחרי הגב של מפקדים פחות טובים", הטיח כוכבי באנשי האוצר. הוא צודק, אבל ספק אם "תוספת הרמטכ"ל" היא הפתרון, וממילא לא כל משרתי הקבע הם קצינים קרביים. אמנם כדי לצאת לגיחת קרב דרושים גם מכונאים, אנשי חימוש וטבחים, אבל גם במערכות אחרות - הבריאות, החינוך, הרווחה - יש לא מעט אנשים שעובדים קשים וראויים ליותר.
הפתרון שהציע האוצר היה העלאת שכר, ובמקביל עצירת התוספת הרטרואקטיבית לפנסיה. צה"ל מתנגד לכך בתוקף; גורם בכיר טען השבוע כי מדובר ב"כלי ניהולי, שנועד לאפשר לנו להשאיר את הטובים ביותר". זה הסבר לא מוצלח, מכיוון שיש היום מנגנוני שכר - כולל מנגנונים "שקופים" במשרד הביטחון, שמקבילים להם קיימים גם במוסד ובשב"כ - שמאפשרים להעסיק יחידי סגולה בתנאים עודפים.
אבל בצה"ל מסרבים להיכנע. הדיון השבוע בממשלה עלה לטונים גבוהים. גנץ וכוכבי הסתערו בו על כל כיס התנגדות, עד שהכריעו. לפניהם ניצבת עדיין המשוכה של הכנסת, שתהיה לא קלה. המשק הישראלי במצוקה, ויש לו צרכים רבים. הביטחון חשוב, אבל הוא לא בן יחיד. וממילא, השירות בצבא הוא לא רק הקרבה אינסופית כפי שמציג אותו צה"ל; יש בו גם יציבות ומשכורת בטוחה, שני עניינים שחצי מדינה לא זכתה להם בשנת הקורונה.
מי ידאג לחיילי החובה?
הממשלה אישרה השבוע 1.1 מיליארד שקלים כדי להסדיר את "תוספת הרמטכ"ל". היא גם קבעה את גובה התוספות, והגדירה מי ראוי להן. ולמרות זאת, הביקורת הגיעה מכל עבר; הגמלאות של פורשי צה"ל נמצאות בלב הביקורת הציבורית כבר שנים רבות (הן נוגסות כ־8.6 מיליארד שקלים מתקציב הביטחון), והן התנפחו השבוע שוב.
זה צרם בעיקר על רקע השכר הנמוך - עלוב תהיה הגדרה יותר מתאימה - של חיילי החובה. הרמטכ"ל אמנם מצהיר שהוא תומך בהעלאתו (וכמוהו שר האוצר), אבל זה לא קורה. ההסבר לכך: במשך שנתיים ויותר לא היתה ממשלה ולא היה תקציב, ולכן לא היה עם מי לדבר. עכשיו, כשיש ממשלה, נקדם את זה במרץ.
זה הסבר מדהים, ובעיקר מדאיג. אם ניתן היה לדאוג השבוע לאנשי הקבע, ניתן היה לדאוג גם לחיילי הסדיר. הרושם שנוצר הוא ששר הביטחון והרמטכ"ל דאגו קודם כל לפנסיות של אנשי הקבע (ובמשתמע לעצמם), ואת החפ"שים השאירו לסוף.
זה מקומם עוד יותר על רקע הירידה המדאיגה במוטיבציה לשרת בצה"ל, שטרם ניתן לה מענה הולם על ידי הצבא. בדיוק כמו אצל אנשי הקבע, גם החיילים בסדיר מחפשים משמעות, אבל גם יחס ותגמול סביר. לא מדובר במשכורות של היי־טק, אבל קצת יותר מ־2,000 שקלים בממוצע ללוחם, ו־1,000 לחייל עורפי, זאת משכורת רעב, שמשאירה בידי החיילים שלוש אפשרויות: להביא כסף מהבית, לרעוב, או לעזוב כדי לעבוד.
בצה"ל אומדים את העלאת שכר חיילי החובה בכ־200 מיליון שקלים בשנה. במקום לחכות לאישורי ממשלה וכנסת - שיכולים לארוך נצח - טוב יעשה הרמטכ"ל אם יורה להכניס את היד לכיס, ולהתניע את התהליך מתקציב הצבא. זה ערכי, זה מוסרי, וזה חשוב לא פחות מעוד מטוס קרב או טנק. אחרת, הקצין שהולך בראש יהיה אולי ראוי, אבל החיילים שיראו את גבו יהיו פחות טובים.