המזרח התיכון כולו, וישראל בתוכו, הסתכל השבוע בתדהמה בתמונות שהגיעו מאפגניסטן. המהירות שבה קרס השלטון האפגני, העוצמה שבה השתלט הטליבאן על המדינה, ובעיקר הרפיון וחוסר האונים של ארה"ב - גרמו לדאגה עמוקה באזור, והרבה מעבר לו.
האירועים באפגניסטן טרם הסתיימו. השלטון החדש עוד לא התעצב, וכרגע הוא מנסה להציג פנים ידידותיות - מזויפות, מן הסתם - כדי שלא יוקע ויוחרם מיומו הראשון. כחלק מכך הוא טען שלשום כי יגלה סובלנות לנשים. זאת נשמעה כמו בדיחה, על רקע כוונתו המוצהרת להשליט באפגניסטן מחדש את החוקים הנוקשים של השריעה.
ההשלכה הראשונה לנעשה באפגניסטן היא מקומית, באפגניסטן עצמה. המדינה תחזור, מן הסתם, לתקופת האבן שבה היתה עד שארה"ב שחררה אותה ב־2001. היא תתבודד, תקצין ותשוב להיות תזכורת קבועה למה שקורה כשאסלאם קיצוני ושלטון נפגשים.
ההשלכה השנייה תהיה על הטרור. היסטורית, אפגניסטן היתה, ומן הסתם תשוב להיות, בית חם ואוהב לכל משוגעי העולם והאזור. ארגוני הג'יהאד העולמי אמנם ספגו מכות קשות בשנים האחרונות, אבל צריך יהיה לעקוב אחר מה שיקרה בשנים הקרובות באפגניסטן, כי ממנה תצמח גם הבשורה הבאה שתחליף את אל־קעידה ודאע"ש, שדעכו ונסוגו בעקבות המלחמה העולמית נגד הטרור.
בהקשר הישראלי, העניין הזה מטריד כרגע פחות. מבחינתם של ארגוני הגי'האד העולמי לישראל אין זכות קיום, אבל היא בתחתית סדר העדיפויות. הם פעלו בעבר (ומן הסתם יפעלו בעתיד) נגד ארה"ב והמערב, ולהפלת המשטרים הסוניים שמשתפים איתם פעולה באזור. זה לא אומר שישראל יכולה לשבת בשקט. זה כן אומר שהאמריקנים ישימו את אפגניסטן ואת ארגוני הטרור שישובו אליה בראש סדר העדיפויות המודיעיני, וישתפו גם את ישראל בתוצרים.
ההשלכה השלישית תהיה על המשטרים באזור. כולם ייכנסו כעת למגננה, מחשש למתקפות דומות שיאתגרו אותם מבפנים. הם יגבירו אמצעי אבטחה וינקטו יד קשה עוד יותר כנגד כל מה שיריח אפילו כסכנה עתידית. אפשר יהיה להבין אותם: כל מי שחלמו כי שילוב של כסף מערבי ורעיונות רומנטיים יכולים להסיט אומות מדרכן, קיבלו השבוע סטירת לחי מצלצלת. זה אולי לא פוליטיקלי קורקט לומר, אבל נראה שיש מקומות בעולם שהשיטה הדמוקרטית מתאימה להם פחות.
ההשלכה הרביעית תהיה על מעמדה של ארה"ב. אין דרך יפה לומר זאת: לא נעים לראות מעצמה ממצמצת וחסרת אונים. הנשיא ביידן ספג השבוע ביקורת פנימית חסרת תקדים, כולל מכלי התקשורת האוהדים לו ביותר. היא לא נבעה מהחלטתו לסגת מאפגניסטן, אלא מהדרך המביכה שבה הנסיגה נעשתה, ומאובדן השליטה שנלווה אליה.
אחרי שאפגניסטן נפלה, האמריקנים התעשתו מעט. זה קרה כאשר סנטקום - פיקוד המרכז של צבא ארה"ב שאחראי למזרח התיכון - נטל את האחריות על מה שקורה בקאבול מהכוח המקומי שפעל באפגניסטן, ושיגר אלפי חיילים נוספים כדי לאפשר את השלמת הנסיגה בבטחה. ועדיין, הנזק נגרם. ספק אם יש אמריקני אחד שזקף השבוע את גבו לנוכח התמונות מעוררות ההשתאות שזרמו מקאבול, והמחישו כיצד ירדו לטמיון 20 שנים שבהן הושקעו שני טריליון דולר ודמם של אלפי חיילים.
ההנחה הסבירה היא שאויביה של ארה"ב באזור - ובראשם איראן והמיליציות שסרות למרותה, בעיקר בעיראק - ינסו לזנב כעת באמריקנים בכל מקום. הממשל הנוכחי מתגלה בינתיים כחובב קטן של הפעלת כוח, ונראה כי יידרשו אירועים דרמטיים במיוחד כדי שישנה את מדיניותו. מנגד, יש מי שסבורים כי דווקא כעת האריה הפצוע יתעורר, ויגיב בתקיפות כלפי מי שינסה לאתגר אותו מחדש. אפשר להניח שזה יעמוד למבחן מיידי כבר בקרוב - בעיראק, או מול פרובוקציה עתידית (ימית או אחרת) של איראן.
ההשלכה החמישית היא על ישראל. מי שניסה השבוע למצוא קווי דמיון בין ישראל לאפגניסטן, ולטעון שכמו שנטשו את קאבול ינטשו האמריקנים גם את ירושלים, טועה, מטעה ובעיקר נמצא במקצוע הלא הנכון. ישראל אינה אפגניסטן משום בחינה, והממשל הנוכחי מחויב לביטחונה על מלא, עניין שעומד במבחן כמעט יומיומי.
ועדיין, היחלשותה של ארה"ב היא חדשות רעות מאוד עבור בנות בריתה, ובראשן ישראל. המסר שעבר מאפגניסטן הוא שגם כוחות חלשים יחסית יכולים למעצמות גדולות, ובוודאי לממשלים חלשים בהרבה שהמזרח התיכון משופע בהם. זה רע כמעט מכל היבט אפשרי, אבל יש בכך גם לפחות צד חיובי אחד: הדאגה המשותפת מההשלכות של נפילת אפגניסטן תוביל בהכרח להידוק הקשרים בין ישראל לבין ארה"ב (ומן הסתם גם ללא מעט מדינות באירופה), ויותר מכך - למדינות נוספות באזור.
זה ייעשה בעיקר דרך סנטקום, שקלטה בראשית השנה גם את ישראל לאחריותה. תחת כנפיה, תוכל ישראל לתקשר צבאית עם לא מעט גורמים באזור ולהיערך לאיומים משותפים - מהסונה הקיצונית שמרימה כעת ראש מחדש, ועד לשיעה של איראן שמדירה שינה מעיני כל האזור. אלה (ומעליהם הנעשה בעזה) יעמדו בוודאי גם במוקד ביקורו הקרוב של ראש הממשלה בנט בקהיר; גם קודמיו ביקרו במצרים לא פעם, אבל העובדה שהנשיא סיסי בחר להזמינו לביקור גלוי, מעידה על נכונות המצרים לנפנף בברית שלהם עם ישראל מול שלל הגורמים העוינים לשתי המדינות.
מעקב בשבע עיניים
האתגר העיקרי של ישראל יהיה לרתום את האנרגיה והעצבים שהצטברו השבוע בוושינגטון גם למהלכים משמעותיים יותר. בראש סדר היום: איראן והסכם הגרעין. האיראנים השלימו השבוע את הרכבתו של צוות המו"מ החדש, שיפעל תחת הנשיא החדש ראיסי, וסביר שהם ינקטו קו נוקשה במו"מ בציפייה להתקפלות אמריקנית.
הנטייה, עד לאירועים האחרונים באפגניסטן, היתה להעריך שארה"ב אכן תמצמץ ראשונה. ייתכן שזה השתנה כעת; האמריקנים לא ירצו לצאת פראיירים שוב, מחשש שיהפכו לשק חבטות גלובלי. על ישראל לשתף עימם פעולה במאמץ להגיע להסכם גרעין נוקשה יותר וארוך יותר, ובעיקר כדי לגבש ביחד חלופות למקרה שהסכם כזה לא יושג, או שאיראן תפר אותו.
האיראנים עצמם צריכים להיות מעודדים מהאירועים באפגניסטן, אבל לא זחוחים. אויבתם נפגעה קשות, אבל לא קרסה. האמריקנים יחפשו עדיין להיות רלוונטיים, ואולי גם לשקם את כבודם. לכן, סביר שנראה את האיראנים (כדרכם) ממשיכים בריקוד המוכר של שני צעדים קדימה, צעד אחורה. הם יתקדמו בפרויקט הגרעין, אבל יקפידו לנקוט רק צעדים הפיכים, וישמרו את ציר המו"מ במאמץ להגן על עצמם מתקיפה ומסנקציות נוספות.
ישראל תידרש לעקוב אחר המהלכים האלה בשבע עיניים, כדי לוודא שאיראן לא תשעט אל הפצצה. זה יחייב, שוב, שיתוף פעולה הדוק עם וושינגטון, שחולשתה המסוכנת שנחשפה השבוע עשויה גם לטמון בחובה כמה יתרונות עבור ישראל.