השבוע שררה בפולין - בדרך כלל מדינה מקוטבת ולמודת מחלוקות פוליטיות וערכיות - תמימות דעים מפתיעה. פוליטיקאים, אנשי אקדמיה, משפטנים, עיתונאים ואפילו אנשי הקהילה היהודית, תומכי מפלגת השלטון ומתנגדיה המרים, תהו מה גרם לשר החוץ של ישראל להתגולל על מדינתם, לכנות אותה אנטישמית ואנטי־דמוקרטית ולגרום לפיצוץ ביחסים עימה.
יש להניח שתיקוני חקיקה לקודקס סדרי הדין המנהלי של פולין מעולם לא זכו להדים רועמים ונפיצים כל כך. במרבית הפרסומים בישראל הוצגו התיקונים ככאלו השוללים מניצולי השואה, או מיורשיהם, את האפשרות להשיב לעצמם את הרכוש שנגזל מהם על ידי הנאצים, והדברים עוררו בפולין גלים של זעם. זעם מוצדק, יש לומר, משום שהמציאות רחוקה מאוד מן האופן הפשטני של תיאור החקיקה בידי יאיר לפיד. וכשלפיד בחר לתאר אותה כעוד ניסיון של פולין לפגוע באמת ההיסטורית ובזכר קורבנות השואה, ההתרעמות של הפולנים, ובהם ידידי ישראל רבים, עלתה על גדותיה.
"תיקוני החקיקה כלל לא עוסקים באבחנה בין יהודים ללא־יהודים, לא מפלים אף אחד ולא מונעים את עשיית הצדק ביחס לקורבנות השואה", אומר בשיחה עם "ישראל השבוע" יאקוב קומוך, מזכיר מדינה במשרד נשיאות פולין ומנהל לשכת הנשיא אנדז'יי דודה ליחסים בינלאומיים. "מי שמעוות אותם ומציג אותם באופן שקרי מוּנע מדעה קדומה או מחוסר ידע, ודומה בעיניי לאותם אנטישמים שתמיד מחפשים את אשמת היהודים. הזיהוי של החוק עם טרגדיית השואה נולד במוחו של לפיד - החוק בכלל לא מתייחס אליהם".
שני משטרים רודניים החרימו רכוש מאזרחי פולין, בין שאלה היו בני לאום פולני, יהודי או בני מיעוטים אחרים, באמצע המאה ה־20 - משטר הכיבוש הגרמני והמשטר הקומוניסטי. מבחינת היקף הרכוש המוחרם, השלטון הקומוניסטי ככל הנראה אף עלה על הנאצים, כשהחרים נדל"ן מכולם (גם מן היהודים המעטים ששרדו את התופת הנאצית), בלי להתעניין בשיוך הלאומי של בעל הנכס.
כשהמחנה הסובייטי התמוטט ופולין התנערה מן האחיזה הקומוניסטית, נפתח תהליך של השבת הרכוש הנגזל לידיים פרטיות. הבעלים הקודמים או יורשיהם לא נדרשו להליכים בפני בית משפט. הם יכלו להציג בפני ערכאה מנהלית, המקבילה ללשכת רישום מקרקעין (טאבו) בישראל, את הראיות לכך שהנאצים או הקומוניסטים החרימו מהם דירה, בית או קרקעות, ולקבלם בחזרה. רוב הפונים דווקא לא היו יהודים - כ־3 מיליון יהודי פולין נטבחו בידי הנאצים ועוזריהם, ומרבית המשפחות היהודיות נמחו מעל פני האדמה, בלי להשאיר ולו שריד אחד שיכול היה לבוא ולתבוע את הבעלות על מה שנלקח על ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה או על ידי השלטון הקומוניסטי הפולני לאחר המלחמה.
המאפיה של ההפרטה
"התהליך הזה של ההפרטה מחדש לווה בכאוס ובאי־סדרים שהגיעו לא אחת לכדי שחיתות", מסביר קומוך. פונים שהיתה להם "יד ידידותית" בערכאה המנהלית, קיבלו את מבוקשם; אחרים נענו ב"לך ושוב". דווקא ניצולים ויורשים יהודים נתקלו בקושי מיוחד: במרבית המקרים הם התגוררו מחוץ לפולין ונאלצו להיעזר במאכערים בלתי אמינים ובחברות תיווך מפוקפקות. החברות האלה היו קונות מיורשים חסרי אונים את זכויות הירושה בגרושים - לעיתים ב־5% מערך הנכס - והופכות לבעלי הרכוש במקומם.
מי שבכל זאת הצליח לקבל את השבת הזכויות על הנכס המשפחתי נתקל בבעיה נוספת. אמנם הזכויות היו נרשמות על שמו, אבל לא היתה לו זכות להוציא ממנו את הדיירים, שקיבלו מן השלטון הקומוניסטי את החזקה עליו ואת הזכות החוקית להתגורר בו. לדברי קומוך, הדבר הביא לפריחת ענף שלם של פשע: אותן חברות תיווך, חלקן פולניות וחלקן זרות, שרכשו את הזכויות מן היורשים האמיתיים, פנו לכנופיות ואלו איימו על הדיירים והטילו עליהם מורא במטרה להוציאם מהבית. התופעה היתה כה נפוצה, שלפושעים מן הסוג הזה נוצר כינוי מיוחד - "מטהרי הדירות".
"חשוב לי להדגיש שאף אחד לא מאשים בחוליים האלה את היהודים, חס וחלילה, או את כלל דורשי ההשבה שמרביתם לא היו יהודים, כולל בני משפחתי," מוסיף קומוך, "אלה היו מחלות ילדות של המעבר מן הקומוניזם לשוק חופשי, אבל הן יצרו התנגשות בין שני צדדים של בעלי זכויות. אלה ואלה צדקו. מי שהשיב לעצמו את הרכוש הנגזל צדק. וגם מי שהושם על ידי השלטון הקומוניסטי בבית שנגזל מבעליו הקודמים, והתגורר שם עשרות שנים בזכות - צדק, שהרי במשטר קומוניסטי אזרחים לא יכלו לבחור היכן להתגורר. לפעמים, אגב, מי שהתגורר כך בבית שנלקח מבעליו הקודמים היו יהודים ששרדו את השואה".
הליקויים של תהליך ההפרטה מחדש גרמו לאינספור ערעורים על ההחלטות של הערכאה המנהלית, ומעולם לא ניתן היה לדעת אם ההחלטה על השבת הרכוש סופית, או שמא כעבור שנים היא תבוטל. ומכיוון שאחרי המלחמה מיליונים יושבו מחדש, מעריך קומוך שמאות אלפי אזרחים, במיוחד בערים הגדולות, חיו בפחד ובאי־ ודאות, שמא מחר יצוץ איזה מאכער ובידו נייר שמכריז כי הקצאת הדירה על ידי השלטון הקומוניסטי בטלה ומבוטלת. מטבע הדברים, הדבר בלם פיתוח והתחדשות עירונית. איזה יזם ישקיע בסביבה, שמצב זכויות הבעלות בה אינו ודאי וברור?
כל הבעיות האלו הצמיחו תנועה ציבורית שלמה שדרשה להפסיק את תהליך ההשבה. "לתנועה הזאת לא היה שום קשר למפלגת הימין השמרנית שנמצאת בשלטון היום", מציין קומוך, "רוב פעיליה באו מחוגי התנועה האורבנית, ומנהיגה יאן ספייבק היה יהודי, נכד ללוחם מרד גטו ביאליסטוק, היסטוריון השואה המפורסם שמעון דטנר. הוא זה שחשף את מה שכונה 'המאפיה של ההפרטה מחדש' בוורשה, והראשון שתמך עכשיו בהחלטת הנשיא דודה לחתום על תיקוני החקיקה.
"בסופו של דבר, אחרי שבין 40 ל־55 אלף אנשים איבדו את דירותיהם (לא לניצולים יהודים או ליורשיהם, אלא לחברות משפטיות ממולחות ולמאפיה), הובא העניין בפני בית המשפט לחוקה של פולין, ובשנת 2015 הוא הוציא מתחת ידיו החלטה שדרשה מן הפרלמנט לקבוע תקופת התיישנות לתקיפה של החלטות מנהליות, ובפועל להגביל את הזמן שבו ניתן לדרוש לבטל את הקצאת הדירות מהתקופה הקומוניסטית. ההנחה היתה שעשרות השנים שחלפו מאז היעלמות הקומוניזם העמידו מספיק זמן לתביעות השבת הנכסים, וכעת אפשר להעניק ודאות וביטחון למשפחות, שיושבו בהם אחרי המלחמה. וזה בדיוק מה שקרה עכשיו - הפרלמנט יישם את הפסיקה של בית המשפט לחוקה".
לא בורחים מאחריות
טענתו של קומוך מוצאת תימוכין בתוצאות ההצבעה על החוק בפרלמנט הפולני. מבקריו בישראל, התולים את האשם במפלגת "חוק וצדק" הימנית של דודה והמכוונים אליה את התקפותיהם, יופתעו לגלות שלחוק לא היה אף מתנגד. מפלגות האופוזיציה, שתמיד שמחות להאשים את "חוק וצדק" בסטייה מעקרונות הדמוקרטיה, לא חשבו הפעם שמוצדק להצביע נגד.
"ההאשמה הבלתי צודקת באנטישמיות מכאיבה במיוחד גם לי, נכד לפולני שנלחם נגד הנאצים, נעצר ועונה בידי הגסטאפו, וגם לאחרים אצלנו", מלין קומוך. "לפיד מציג כאילו יש עשרות אלפי משפחות של ניצולי שואה, שבידיהן מסמכים המעידים על הרכוש שנגזל ופולין אומרת להן לא, אך זאת טענה שקרית. חשוב אף יותר: החוק אינו סוגר את הדלת בפני מי שרכושו נגזל או בפני יורשיו, יהא השיוך הלאומי שלו אשר יהא. הוא יכול לפנות לבית משפט אזרחי רגיל ויקבל מן המדינה הפולנית פיצוי שווה כסף על הנכס. איננו בורחים מאחריות, לא בעניין הזה ולא בעניין של אחריות למעשים נלוזים שבוצעו על ידי פולנים בתקופת השואה או בסמוך אליה, כמו הפוגרום הנורא בידוובנה".
בעיני אחדים, תפקידו של קומוך, המקביל ליועץ לביטחון לאומי במדינות אחרות, יחייב להקשיב לדבריו היטב; בעיני אחרים, היותו נציג השלטונות עלול דווקא להחשיד אותו בחוסר אובייקטיביות. משום כך יש משמעות מיוחדת לדעות הנשמעות ממחנות פוליטיים אחרים וממגזרים אחרים של החברה הפולנית, ואלה, בניגוד למצופה, תומכים לרוב בעמדתו.
פרופ' אווה לטובסקה, משפטנית בכירה המזוהה עם חוגי השמאל בפולין ומי שכיהנה בבית המשפט לחוקה במשך תשע שנים, שוללת מכל וכל את הטענות לרקע האנטישמי מאחורי החקיקה, אך בטוחה שניתן היה לפעול בדרך רגישה יותר.
"החוק לא כוון נגד יהודים", היא מבהירה, "ובניגוד לדברי התעמולה המושמעים כעת הוא לא פוגע בקורבנות השואה. העיקרון שמונח בבסיס החוק החדש נכון. ביטול החלטות מנהליות ישנות של המשטר הקומוניסטי היה מכשיר להשבת הרכוש לבעליו הקודמים. כל הבעלים, לא רק יהודים. ההחלטה להגביל את התהליך בזמן ל־30 שנים טובה, אבל הביצוע טוב פחות, הן במובן של אמנות החקיקה והן מנקודת הראות של הצגת הנעשה ברגישות המחויבת. למרבה הצער, פולין לא דאגה להסביר זאת באופן ברור ומכבד בזמן, והנוסח הלא ברור של החוק מנוצל למשחקים פוליטיים".
גם מיכאל שודריך, הרב הראשי של פולין, אינו רואה בחוק הפולני החדש ממד אנטישמי, אבל מציין שהוא ער להיבט ההצהרתי השלילי בהפסקת השבת הנכסים לבעליהם הקודמים - פולנים, יהודים או אחרים: "בנאום שנשאתי בפני הסנאט, הבית העליון של הפרלמנט הפולני, הזכרתי את חשיבות הדיבר 'לא תגנוב', והרי גזילת הרכוש בידי הכובש הנאצי, ואחר כך בידי השלטון הקומוניסטי, היתה גניבה, ואותה יש לתקן".
ומה באשר לתגובת שר החוץ של מדינת ישראל? "נניח שיש שני ידידים, וביניהם מחלוקת על נושא מסוים", מסביר הרב, "האם בגלל המחלוקת צריך לחסל את כל הידידות ביניהם? קל וחומר, יחסים בין מדינות. ישראל ופולין בנו ב־30 השנים האחרונות ידידות קרובה וטובה. פולין תומכת בישראל, מתנגדת לאיראן ולתנועת החרם נגד המדינה היהודית. האם בגלל ששתי הממשלות אינן רואות עין בעין את סוגיית ההשבה נכון לשרוף את הידידות הזאת?".
נכסים לא, כסף כן
לדאגה שנשמעת בקולו של הרב שודריך נוספו השבוע הדים פוליטיים ממשיים. גורם בכיר במשרד החוץ הפולני העריך שהשר לפיד אינו מעוניין ביחסים טובים עם פולין ומוותר עליהם ביודעין, כדי לשנות את המורשת המדינית של בנימין נתניהו.
בשונה מסערת הרוחות שאפיינה את התגובות בזירה הציבורית, המשפטנים שעוסקים בהשבה מסרבים להתרגש מתיקוני החקיקה. חוות הדעת המשפטית, שהוגשה לאחד הארגונים היהודיים בפולין, הרחיקה לכת וקבעה שהלכה למעשה הם כלל לא ישפיעו על סיכויי התובעים לקבל את המגיע להם בגין הרכוש שנגזל. ראשית, נוסח התיקונים, בלי לציין זאת, מחיל אותם רק על הנכסים בוורשה, כי רק בה ההלאמה של נכסים פרטיים נעשתה בהחלטה מנהלית. שנית, בספטמבר 2020 הפרלמנט הפולני אסר בחוק אחר את ההפרטה מחדש של נכסים עם דיירים, כך שהדרך להשבת הנכסים לכלל הבעלים הקודמים ממילא חסומה זה כשנה. את הפיצוי הכספי בגינם, לעומת זאת, ניתן לדרוש ולקבל.
פרופ' לטובסקה, ששימשה בין 1988 ל־1992 נציבת זכויות האדם הראשונה של פולין, סבורה שאת ההסדרה הכוללת של מנגנון הפיצוי לשורדי השואה מקרב יהודי פולין צריך היה לגבש כבר מזמן: "בשנות ה־60, בחסות ממשלות של מדינות המערב, כולל ארה"ב, סוכמו ושולמו הפיצויים לאזרחי המדינות האלה בגין הרכוש שהושאר בפולין, והטעות של הרשויות הפולניות היתה שהן מעולם לא הציעו תוכנית אסטרטגית של השבה".
קשה להפריד את החוק מן ההקשר הכללי של השבת הרכוש היהודי ויחסה של פולין כלפי עברה.
"ענייני תיקון עוולות העבר ו'צדק מעברי' עוררו וממשיכים לעורר בפולין רגשות עזים. רגישות הסוגיה של קורבנות השואה מתעצמת נוכח חוסר הרגישות, הטינה והאנטישמיות (זו האמיתית וזו שמנוצלת לצרכים תעמולתיים), ולכך מתווסף האיחור בטיפול בבעיה, שהיתה צריכה להיות מטופלת הרבה קודם. מדיניות של בת יענה תמיד מחמירה את המצב".
כיצד את רואה את הפתרון המיטבי לבעיית השבת הרכוש?
"פולין אינה יכולה ואינה צריכה להיות אחראית לפשעי גרמניה הנאצית. השלכות מלחמת העולם השנייה, לרבות שאלת הרכוש היהודי, היו חלק גדול מעבודתי כנציבת זכויות האדם. כבר אז טענתי וכתבתי שצריך להתחיל מהערכה מדויקת ושומה של כלל הרכוש. ככל שחלף הזמן, האפשרות להשיב לבעלים הקודמים את הנכסים עצמם הפכה לאשליה, והעובדה שזה נוגע באותה מידה לפולנים וליהודים ודאי אינה מנחמת. עדיף היה הסדר חלקי - אבל סופי ומוחלט - והטעות הגדולה היתה נעוצה בהיעדר הנכונות לשקול כיצד לסיים את העניין באופן חוקי".