עיתונאי אמריקני שחזר משבי הטליבאן: "הם אידיאליסטים חסרי רחמים"

המחזה של כניסת אנשי הטליבאן המנצחים לרחובותיה של קאבול, בירת אפגניסטן, עורר במערב תגובות של זעזוע והלם. אבל כמעט באותה מהירות שבה הצליח הטליבאן לפורר את כוחות ממשלת הנשיא אשרף גאני - החלו עיתונאים ופרשנים להעיר על ה"המון הברברי" או "צבא האנאלפבתים" שהביס צבא שאומן על ידי מעצמת העל הגדולה בעולם ונהנה מנשק מודרני ותקציב אדיר.

אכן, רבים מלוחמי הטליבאן שייכים לאותה אפגניסטן כפרית ושבטית. אבל אם מסננים את הבדלי התרבות ואת ההתנשאות המערבית, וצוללים אל עומק הארגון, מתגלה רשת מתוחכמת שנבנתה במשך עשורים ונשענת על שילוב בין קנאות אידיאולוגית, סתגלנות, גמישות מחשבתית ויכולת לשלב בין רעיונות דתיים ופוליטיים קיצוניים וחדשים, לבין המסורת בת מאות השנים בחברה האפגנית.
הארגון שכבש השבוע את אפגניסטן בשנית החל את דרכו דווקא על ספסל הלימודים. "שמו של הארגון בשפה הערבית פירושו תלמידים או סטודנטים", מסביר אביב אורג, מומחה לאל־קאעידה ולטרור אסלאמיסטי במכון למחקרי ביטחון לאומי INSS, "השם בעצם מתייחס להיותם של מגויסי הטליבאן הראשונים אפגנים בני קבוצת הרוב הפשטונית, קבוצת האוכלוסייה הגדולה באפגניסטן, שנמלטו מהלחימה במדינה והתחנכו במדרסות אסלאמיות בפקיסטן השכנה.
"אותם תלמידים נאספו והוכשרו על ידי שירות הביון הפקיסטני, האיי.אס.אס, אחד הכוחות המשמעותיים ובעלי היכולת באזור, במטרה להגדיל את השליטה הפקיסטנית באפגניסטן". המגויסים הובלו על ידי ותיקי המלחמה הסובייטים ובראשם אדם בשם אחמד עומאר, או המולא עומאר, תואר דתי השמור לחכמי הלכה מוסלמים.

עומאר נולד סמוך לקנדהאר למשפחה דלת אמצעים ונשלח להתחנך במדרסה, מעין אוניברסיטה או מכללה דתית. הוא התגייס להילחם בסובייטים, אך כשאלו נסוגו וממשלת הבובות הקומוניסטית נפלה, חזר לתפקידו כמורה ללימודי דת בפקיסטן. כשהכאוס באפגניסטן התגבר, וכשכוחות המוג'אהדין השונים נלחמו ביניהם ולא הצליחו להגיע להסכמה על ממשלה אסלאמית רחבה, עומאר אסף סביבו קבוצה של 50 סטודנטים חמושים ויצא להקים ארגון שישליט סדר ויביא שלטון אסלאמי אמיתי.

הסיוט של האזרחים

כשחזר לעיר ילדותו קנדהאר, צירף מנהיגי ג'יהאד אחרים שנואשו מהלחימה הפנימית הבלתי פוסקת בין אילי המלחמה של סוף שנות ה־80, ובהם המפקד שהכריע את המלחמה בשבוע החולף באפגניסטן, עבדולה גאני ברדר. אנשיו הצעירים וחדורי האידיאולוגיה של עומאר הצליחו בתוך זמן קצר יחסית להדוף את יתר הקבוצות ואילי המלחמה במדינה המחולקת, והצליחו להשתלט על רובה בשנת 1996.

אנשי הטליבאן כינו את המשטר החדש שהקימו "האמירות האסלאמית של אפגניסטן", ומיהרו לייסד מנגנוני מדינה כמו משרדי ממשלה, בתי משפט, משטרה ושירותים חשאיים. החלום האסלאמי של הטליבאן התברר כסיוט עבור תושבי המדינה כשאנשי הארגון הנהיגו בקנאות ובאדיקות את הפרשנות הווהאבית, זרם מחמיר של האסלאם, בכל היבט של החיים.

האמירות האסלאמית של אפגניסטן החזיקה מעמד עד הפלישה האמריקנית בשנת 2001, והיתה למעשה הניסיון הראשון של הטליבאן בכוח ובשלטון. הטליבאן כשל בכמה תחומים חשובים, המשמעותי שבהם הוא יחסי החוץ. בעצימת העיניים מול מעשיו של ארגון אל־קאעידה, שאותו אירח בשטחה של המדינה, עורר עליו הארגון את חרונה של ארה"ב. בתחום הפנים - יחס אכזרי למיעוטים קומם עליו חלקים גדולים באוכלוסייה, ששמחו להיפרע מהטליבאן עם בואם של הכוחות האמריקניים. אך על אף התבוסה, עמוד השדרה החשוב ביותר של הטליבאן - המשנה האידיאולוגית והיכולת להשתמש ברשת בתי חינוך דתיים בפקיסטן השכנה על מנת להכשיר דורות חדשים של לוחמי ג'יהאד חדורי מוטיבציה - נותר שלם.

האוניברסיטה לג'יהאד

המדרסה האסלאמית של דאר־אל־אולום חאקניה יושבת בעמק רחב ידיים, לא רחוק מהעיר פשוואר, מרכז אוכלוסייה פשטונית ואפגנית גדולה, והיא דומה להרבה מוסדות דתיים דומים בעולם המוסלמי. אלא שהמכללה הדתית מהווה אבן שואבת לאנשי טליבאן ולמנהיגי הארגון, ובהם גם המולא עומאר ועבדולה גאני ברדר שלמדו ולימדו בה.

לכאורה, הזרם הדאובנדי שאליו שייכת המדרסה של חאקניה שייך לאסכולה החנפית באסלאם, ואינו חלק מתופעת האסלאם הפוליטי הקיצוני. אלא שהגעתם של המוג'אהדין לאזור בעקבות הלוחמה עם בריה"מ, והמעורבות העמוקה של שירות המודיעין הפקיסטני בנעשה במדרסה, הקצינו את עמדותיהם של הלומדים ושל אלו שמלמדים בה, והכניסו אלמנטים שלא היו מוכרים בה לפני שנות ה־80.
השינוי הדתי הקצין, גם במדרסות אחרות ברחבי פקיסטן, שם דור חדש של מתנדבים ומפקדים עבור הטליבאן הכין את עצמו, לפחות מבחינה רוחנית, לחזרתה של האמירות האסלאמית לשלטון באפגניסטן.

בכתבה שפרסם ערוץ טלוויזיה צרפתי מוכר לפני קצת יותר מחודש, וזכתה לשם ההולם "האוניברסיטה לג'יהאד", מובא סיפורו של עבדול ראשיד, צעיר פשטוני בעל שורשים אפגניים, שלמד בחאקניה ונקבר בפקיסטן לאחר שנהרג בקרב מול כוחות ממשלת אפגניסטן.
"ראשיד הקריב את חייו למען מטרה נעלה. אני רק מתפלל שאללה יקבל את הקורבן שהקריב למען האסלאם", סיפר דודו לטלוויזיה הצרפתית, והסביר את התפיסה התיאולוגית שהביאה את אחיינו לקבר מוקדם, "הוא הלך ברוח הג'יהאד, יחד עם צעירים רבים אחרים שרצו כמותו למות מות קדושים".
כבר אז, גם בקרב המשפחה האבלה, נשמעה האופטימיות ששלטונה של ממשלת קאבול קצר ימים. "מספר הלוחמים מפקיסטן נמוך יותר בעבר. הטליבאן כבר לא צריך מגויסים מפקיסטן, הוא קרוב לניצחון", סיכם אחד מקרובי המשפחה את המצב ברוח מתריסה. כמו באמצע שנות ה־90, גם כיום, הרוח שנזרעה במדרסות האסלאמיות בפקיסטן מנשבת כסופת טייפון באפגניסטן השכנה.
גם המומחים סבורים כי השינוי בין הטליבאן של שנות ה־90 לזה של היום הוא בעיקר בתחום היכולות הטכניות, בעוד האידיאולוגיה נותרה זהה, אם לא הקצינה. "אין הבדל אמיתי", אומר אורג, המתייחס לאפשרות שהארגון יהפוך שוב את אפגניסטן למקלט לארגוני טרור שונים, "נכון, מדובר באנשים אחרים, אך האידיאולוגיה דומה. ייתכן כי יהססו יותר לתת יד לארגונים חיצוניים כאל־קאעידה ודומיו, אבל גם זה לא בטוח".

ללא פשרות, ללא פחד

ג'רה ואן דייק, עיתונאי, אנליסט ואזרח אמריקני, מכיר את הטליבאן טוב יותר מכמעט כל אדם מערבי אחר. בסוף שנות ה־80 הצטרף כעיתונאי לכוחות המוג'אהדין שנלחמו בסובייטים ובכוחות הממשלה הקומוניסטית, השתלב היטב בקרב הלוחמים האסלאמיסטים, שקיבלו תמיכה מארה"ב ומהמערב, והתקרב אל קבוצת חקאני, קליקה שבטית ומשפחתית של לוחמי ג'יהאד הקרויים על שם אותה מדרסה שגידלה לוחמי טליבאן.

ב־2008, לאחר שהטליבאן הובס באפגניסטן והמצוד אחר מנהיג אל קאעידה התנהל זה שבע שנים, ואן דייק התבקש על ידי רשת החדשות סי.בי.אס להצטרף לאנשי הטליבאן בהרים של צפון פקיסטן ולנסות להבין מה עלה בגורלו של בן לאדן. "הייתי אופטימי, לא הבנתי נכון עד כמה המצב שם השתנה", מספר ואן דייק בראיון טלפוני. אחרי ששילם למדריכים מקומיים שיסייעו לו למצוא את אנשי ארגון הסתרים החמקמק, בגדו בו מדריכיו והסגירו אותו לידי חמושים, שלקחו אותו בשבי. "הוחזקתי על ידי החמושים במשך 45 יום. בזמנו לא הבנתי שאלו אנשי טליבאן, או לפחות חמושים המסונפים לארגון, אך בחלוף השנים הבנתי מי היו חוטפיי".

במהלך השבי עמד ואן דייק מקרוב על כמה מהמאפיינים האידיאולוגיים של אנשי הטליבאן בני הדור השני. "הם היו אידיאליסטים חסרי רחמים. בכל שיחה בנושאי אמונה טענו 'אנו ווהאבים והמורים שלנו ווהאבים', כלומר הציגו עצמם כשייכים לאחת האסכולות המחמירות באסלאם. הם מכירים את השבטיות של החברה האפגנית בכלל ואת הפשטונית בפרט ורוצים למחוק אותה לטובת נאמנות לשבט אחד - האומה האסלאמית".
העיתונאי מספק דוגמה מצמררת למידה שבה שוביו היו נאמנים לרעיון. "יום אחד ראיתי שהשובים שלי חוגגים, נראים מרוצים ושמחים. התברר שאחד מהם הרג את אחיו משום שסירב להצטרף לארגון. האח העדיף להישאר נאמן לשבט ולמשפחתו, וזה נתפס על ידיהם בגידה כה עמוקה, שהריגתו הפכה למעשה מבורך".

באנקדוטה נוספת מנסה ואן דייק להסביר את ההבדל בין לוחמי המוג'אהדין שהכיר בסוף שנות ה־80 לבין אנשי הטליבאן: "כשהייתי בצפון אפגניסטן עם המוג'אהדין, מסוק רוסי עבר מעל ראשנו והלוחמים רעדו מפחד. אנשי הטליבאן היו מסתובבים כאילו הכל רגיל כאשר מעלינו חלפו מל"טים אמריקניים. הם אפילו עצרו להצטלם איתי, כשמעל ראשנו מזמזם מל"ט, כזה שיכול לשגר טיל בכל שנייה. הם חונכו במשך שנים כי מות קדושים זו המטרה הנעלה".

ואן דייק שוחרר בזכות עסקה בין שוביו לבין ארה"ב. הוא הוחזר לבסיס הצבא האמריקני בעיר ג'לאלאבאד באפגניסטן, כשהוא בריא ושלם. "הטליבאן לעולם לא ישלים עם ממשלה חילונית שמנגנוניה חילוניים ושואבים מהתרבות המערבית, גם אם כל חבריה יהיו דתיים", הוא אומר, "בעיני האנשים הללו השלטון הלגיטימי היחיד הוא ממשלת ג'יהאד. הם אולי יתפשרו על דברים כאלה ואחרים בשביל לשפר קשרים עם מדינות מסוימות, אך לעולם לא יוותרו על העקרונות הללו".

"כשהייתי בשבי, אחד החמושים אמר לי 'כשננצח, נגיע עד אזרבייג'ן'. תהיתי אם האיש יודע איפה המדינה שציין ומי מתגורר בה. אבל האמירה הריקה הבהירה את העובדה שהטליבאן תופס את המאבק כגלובלי. זו תפיסה אסלאמיסטית חובקת עולם, ורעיון כזה יביא לנהירה של תומכי הג'יהאד לכל מדינה שיקימו אנשי הטליבאן, מה שירדוף את המערב עוד שנים".