"קח אותנו לספינה ונעשה היסטוריה": מאחורי הקלעים של הסכמי אברהם

ב־15 בפברואר 2017 נערכה בבית הלבן הפגישה הראשונה בין ראש ממשלת ישראל דאז, בנימין נתניהו, לבין נשיא ארה"ב באותה עת, דונלד טראמפ. הם הכירו אישית זה את זה שנים רבות, אך כעת היו שניהם לראשי המדינות.

שנתיים קודם לכן, בעיצומה של תקופת אובאמה, הגיעו נתניהו ויועציו למסקנה שהאזור בשל לכינון יחסי שלום בין ישראל לבין מדינות המפרץ. בניגוד לתזה ששלטה בשיח המדיני גם בישראל וגם במערב עשרות שנים, הם האמינו שהתפתחות כזו אפשרית עוד קודם להסכם כולל בין ישראל לפלשתינים.

בעקבות זעזועי "האביב הערבי", עליית דאעש, יציאת ארה"ב מהמזרח התיכון, הפחתת התלות העולמית בנפט, התחזקות איראן מכאן והתעצמות ישראל מכאן ונאום נתניהו בקונגרס נגד הסכם הגרעין - הגיעו לירושלים מסרים ברורים מהמפרציות על אודות הרצון בהתקרבות. גם שיתופי הפעולה מתחת השולחן הלכו והתרחבו.
אך האמריקנים דחו את התזה של נתניהו. אובאמה ושר החוץ שלו, ג'ון קרי, פעלו באופן אקטיבי למנוע את פריצת הדרך, בין היתר משום שלא רצו שישראל תקבל תמורות ממדינות ערב בלי לשלם במטבע פלשתיני.

גם טראמפ ויועציו, אף שאהדו מאוד את ישראל, הטילו ספק. באותה פגישה ראשונה עם טראמפ הזכיר נתניהו את המפגש הסודי על ספינה בתעלת סואץ, בין הנשיא רוזוולט לבין אבן סעוד, מייסד סעודיה. בפגישה ההיא נולדה למעשה הברית בין סעודיה לבין ארה"ב (אף כי אבן סעוד דחה בה בקשה של רוזוולט לאפשר ל־10,000 יהודים להיכנס לארץ ישראל). ברוח זו אמר נתניהו למארחו, "קח אותנו (הכוונה היתה אליו עצמו, למוחמד בן סלמאן יורש העצר הסעודי, ולמוחמד בן זאיד יורש העצר והשליט בפועל של איחוד האמירויות) לספינה בים סוף, והושב אותנו יחד איתך. זה אפשרי. אתה תעשה היסטוריה".

טראמפ וסביבתו פקפקו. הם היו חסרי ניסיון מדיני, ומה שהכירו היה הדעה הרווחת שאין הסדר בלי הפלשתינים. היו גם נשמות טובות, כמו ידידו של הנשיא, רונלד לאודר, שביקר כמה פעמים בבית הלבן וטפטף באוזניו כי הסכם עם הפלשתינים בר־השגה, וכי נתניהו פשוט מתחמק.
טראמפ, כפי שהתבטא בפומבי, רצה מאוד להשיג את מה שהגדיר "עסקת המאה", שעליה החל לעבוד צוות השלום שלו, בראשות ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלאט. במהלך שנתיים של גיבוש התוכנית הם פגשו רבים באזור. בשיחות האלה, ככל שגבר האמון וירדו המסיכות, כך התברר להם לאן באמת חותרות מדינות המפרץ.

בכיר ישראלי שהיה מעורב במגעים אומר כי "נדרשו להם שנתיים תמימות כדי להשתכנע שהרטוריקה הערבית בסוגיה הפלשתינית היא ברובה מס שפתיים". הסרבנות הפלשתינית העיקשת להידבר עם ממשל טראמפ תרמה להתפכחות האמריקנית. "שלא כמו אנשי אובאמה, שהיו נעולים בגישתם, קושנר ושותפיו היו עם ראש פתוח. הם הסכימו לשמוע ואחר כך גם לבדוק את הכיוון שהצענו", אומר הבכיר הישראלי.

רף ההסכמה המשותפת

אך טראמפ היה נחוש לקדם מהלך מול הפלשתינים, וכדי להקל על מדינות המפרץ להוציא לאור את קשריהן עם ישראל, גם לצד שלנו היה ברור שצריך לעשות משהו בחזית הפלשתינית - גם אם הסכם אינו בר־השגה. 
רון דרמר, השגריר בוושינגטון והאדם הקרוב ביותר לנתניהו בנושאים האלה, הציג את התפיסה הישראלית בהקשר הזה כמה פעמים בשנים 2019-2018. בוועידת הוועד היהודי אמריקני ביוני 2019 אמר דרמר כי "יש רגע של הזדמנות. אני אופטימי לגבי פיוס בין ישראל לערבים יותר משהייתי אי פעם". אחרי שניתח את המצב האזורי, הוסיף כי בהקשר הפלשתיני, בגלל הלחץ ברחוב, "נדרשת תוכנית יצירתית, שאנחנו לא נדחה וגם מדינות ערב לא ידחו. זה הרף שצריך לחצות, ואם ארה"ב תציג תוכנית כזו זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה, כי כל תוכניות העבר נדחו על ידיהם או על ידינו, או על ידי שני הצדדים".

דרמר, אגב, נראה לראשונה באירוע משותף ורשמי עם שגריר האמירויות, יוסף אל־עוטייבה, באירוע של המכון היהודי לביטחון לאומי (JINSA) בסוף 2018. זה היה סימן פומבי, אחד מרבים, לתהליך ההתקרבות בין המדינות.
המסרים שהגיעו ממדינות ערב הביאו את נתניהו ואת יועציו למסקנה שכדי להקל עליהן, כל תוכנית שלום עם הפלשתינים תצטרך לכלול שלושה מרכיבים הכרחיים: המילים "מדינה פלשתינית", גם אם מרוקנים את המונח מדינה מתוכן; ויתור ישראלי כלשהו בירושלים בהסדר קבע - כך נולד הרעיון להעביר לפלשתינים את שתיים וחצי השכונות הערביות שבתוך העיר, אך מאחורי גדר ההפרדה ובתנאים נוקשים; והמרכיב השלישי - שימור הסטטוס קוו בהר הבית.

בצד הישראלי היה ביטחון מוחלט שהפלשתינים ידחו את התוכנית ושהיתרון המרכזי שלה יהיה השלב שלאחר מכן: נורמליזציה עם מדינות ערב. גם הגישושים המוקדמים של האמריקנים בצד הערבי הראו שפריצת דרך אפשרית.
הישראלים לא ידעו איזו מדינה תהיה הראשונה לעלות על העגלה. "היתה הנחה שהאמירויות במצב הבשל ביותר, אבל סיכום סודי עם מב"ז (מוחמד בן זאיד), או עם מנהיג אחר, לא היה", אומר הבכיר הישראלי לשעבר.

האמריקנים ראו את הדברים אחרת. הפלשתינים היו בעיניהם המטרה, ולא רק האמצעי. בכיר לשעבר בבית הלבן, שמילא תפקיד מכריע בתהליך, סיפר ל"ישראל היום" כי "הכוונה שלנו בפרסום תוכנית השלום בינואר 2020 היתה להגיע להסכם עם הפלשתינים ובכך התרכזנו. אף אחד לא חשב ולא ידע שהדברים יתפתחו כפי שהתפתחו בסופו של דבר.

"גם הריבונות לא הוכנסה פנימה כדי לקבל תמורה לאחר מכן. אמנם באותו זמן כבר עבדנו על נורמליזציה בין ישראל למדינות ערב, אבל לא היה קשר בין הדברים, והאמירויות גם לא היתה המועמדת הראשונה. אם היית שואל אותי בינואר 2020 מי תהיה ראשונה, בכלל הייתי אומר מרוקו".
הממשל האמריקני היה מוכן והתכוון מלכתחילה להציג את "תוכנית המאה" בתחילת 2019. על פי לוח הזמנים המקורי, כפי שראו זאת בישראל, מדינות ערב ייתנו לפלשתינים כמה חודשים לעכל את התוכנית. אם הפלשתינים במקרה יבואו ויתחיל משא ומתן - מה טוב. אם לא, המפרציות יאמרו משהו בנוסח, "חיכינו מספיק לפלשתינים, ממתינה להם הצעה אמריקנית סבירה על השולחן. אנחנו מתקדמים לנורמליזציה עם ישראל".

בין מוקשי הבחירות

ועוד דבר. לאחר הצגת התוכנית והנורמזליזציה תוכנן מהלך שלישי - הריבונות. ההבנה בין הישראלים לאמריקנים היתה שלאחר הצגת התוכנית - ולאחר פריצת הדרך המקווה מול המפרציות, כפי שהאמינו בישראל שתקרה - הממשל יאשר לישראל להחיל את החוק הישראלי על חלקים ביהודה ובשומרון, בהתאם למפת טראמפ.

"צעד כזה בעיתוי נכון, בשום אופן לא היה מביא לקריסת ההסכמים עם מדינות המפרץ", אומר בכיר ישראלי שהיה בסוד המגעים, "הן אכן רצו התקדמות בסוגיה הפלשתינית, אבל הן לא הסכימו עוד לתת לאבו מאזן את המפתחות להתקדמות שלהן מול ישראל. זה היה לב העניין. הבנו את זה מהשיחות איתן. בפרט מאז 2015 ידענו שזה אפשרי, ושבניגוד למה שאחרים חשבו ואמרו - אין תלות בין פריצת דרך מול מדינות המפרץ הפרסי לבין הסכם עם הפלשתינים".

גלישתה של ישראל למערכת הבחירות הראשונה, בתחילת 2019, שיבשה קשות את לוח הזמנים. בממשל לא רצו להצטייר כמי שמתערבים בתהליך הפוליטי הפנימי ועל כן החליטו לדחות את מועד השקת "תוכנית המאה".
אך אז הגיעה מערכת הבחירות השנייה, ובממשל שוב הוחלט להמתין. עם זאת, כדי להתחיל את התהליך, כינס קושנר את "הסדנה הכלכלית" בבחריין בקיץ 2019. ישראלים, ערבים ונציגים בינלאומיים דנו שם בפומבי בתוכנית הענק שיזם לפיתוח הכלכלה הפלשתינית. אבו מאזן ואנשיו החרימו את האירוע. גם המפגש האזורי הזה היה ציון דרך בתהליך שעתיד לבוא.

בסוף 2019, כאשר התברר שישראל גולשת לבחירות שלישיות וגם הבחירות לנשיאות בארה"ב הלכו והתקרבו, הבינו אנשי טראמפ שזהו רגע של עכשיו או לעולם לא. הם החליטו להציג את התוכנית שעליה עבדו, אך המשמעות היתה שמהלכים שתוכננו להיפרס על פני שנתיים לפחות, נדחסו עתה לכמה חודשים.

השינוי הדרמטי יותר היה הקדמת מהלך הריבונות לנרמול הקשרים עם מדינות ערב. הישראלים והאמריקנים סיכמו כי מייד לאחר הצגת תוכנית השלום תחיל ישראל את החוק על 30 אחוזים משטחי יו"ש, שמיועדים עבורה לפי תוכנית טראמפ. מנגד, ישראל לא תחיל ריבונות על שטחים נוספים (70 אחוזים מהשטח שמיועדים לפלשתינים, על פי תוכנית טראמפ), לפחות במשך ארבע שנים, כדי לאפשר משא ומתן. האירוע הדרמטי הזה לא אמור היה למנוע מאיחוד האמירויות או ממדינות נוספות להתפייס עם ישראל.

"האינטרס שלהן בשלום עם ישראל לא משתנה בגלל צעד כמו הריבונות", אומר הגורם המעורה בפרטים. "נכון שלוח הזמנים הפוליטי גם בישראל וגם בארה"ב שינה את התוכנית המקורית. אבל כל עוד יש ברקע תוכנית מדינית עבור הפלשתינים, שמקבלת תמיכה מארה"ב ומגורמים נוספים בקהילה בינלאומית ומדינות ערב לא דוחות אותה, וכאשר ראש הממשלה נתניהו מדבר בפומבי על רצונו בשלום עם הפלשתינים ועל נכונותו לתת להם מדינה בהסדר שלום אמיתי - הם היו יכולים לחיות עם זה".

וכך, ב־28 בינואר 2020 נערך בבית הלבן טקס חשיפת תוכנית השלום. שלושה שגרירים ערבים, מעומאן, מבחריין, וכן יוסף אל־עוטייבה מאיחוד האמירויות, כיבדו את האירוע בנוכחותם. שעתיים לאחר הטקס התקשר נציג מפמליית נתניהו לבכיר באחת ממדינות המפרץ והבהיר לו מה מתכננת ישראל לעשות. "אנחנו מתכוונים להעביר את ההחלטה על הריבונות. ככל שנעשה זאת מהר יותר, כך יהיה עליכם פחות לחץ. אחר כך אתם תעשו את שלכם", אמר. הנציג מהמפרץ השיב, "זה נשמע הגיוני". ההבנה השקטה בין השניים היתה שפרק זמן מסוים לאחר החלת הריבונות, וכמובן לפני הבחירות בארה"ב, המדינה שלו ואולי מדינות נוספות, יודיעו על רצונן בפיוס עם ישראל.

"יום ראשון" שלא הגיע

הוצאתו לפועל של מהלך הריבונות הסתבכה ממגוון סיבות. כעת אנו מגלים כי לאי־ההבנה בין הממשלה בירושלים לבין הממשל בוושינגטון תרמה גם סופת שלגים בשווייץ. ג'ארד קושנר ששהה עם טראמפ בכנס הכלכלי בדאבוס שבוע לפני השקת תוכנית המאה, אמור היה לטוס ממנה לישראל כדי לסגור את הפרטים עם נתניהו. מזג האוויר מנע ממנו לעשות זאת.

ביטול המפגש הזה, אי־כינוסה של ישיבת תיאום אחרונה בבית הלבן ערב לפני הטקס וסיבות נוספות, גרמו לפערי הבנה רציניים בין נתניהו לקושנר. ראש הממשלה קיבל מנציגים אמריקנים אחרים הבטחה מפורשת כי יוכל להחיל מייד את הריבונות. קושנר, לעומתם, טען שדובר על תהליך איטי יותר, ואף הציג את עמדתו זו בתקשורת האמריקנית. בעוד נתניהו מתדרך את התקשורת הישראלית על "ריבונות ביום ראשון", קושנר הצהיר, "ריבונות אחרי הבחירות".

הבדלי העמדות נחשפו לעיני כל וגרמו לנתניהו מבוכה עצומה. הוא פעל בהתאם לסיכומים. קצר בתקשורת בתוך הממשל הציג אותו שוב כמי שמבטיח הבטחות שווא.
הזעם בפמלייתו היה רב. אחד מיועצי ראש הממשלה קיים שיחה קשה עם בכיר בצוות של טראמפ ודרש ממנו לקבל אחריות, ללכת לנשיא ולהבהיר לו כי התקלה התרחשה בצד האמריקני, ולכן על הבית הלבן לתקן את המצב ולאפשר לישראל להוציא לפועל את הריבונות כפי שסוכם. אולם הבכיר האמריקני נמנע מלעשות זאת. חרף הפגיעה הקשה, הביקורת בצד הישראלי הוסתרה היטב מהתקשורת, שליוותה את האירועים מקרוב.
נתניהו שב לישראל, כשבדרך הוא אוסף במוסקבה את הצעירה הישראלית נעמה יששכר. בחודשים הבאים ינסו האמריקנים והישראלים להגיע להבנות מחודשות על אופן ביצוע הריבונות. בהסכם הקואליציוני עם בני גנץ סוכם כי החל מ־1 ביולי יוכל נתניהו להביא לקבינט את המתווה שעליו יחליט עם הממשל. זה היה הנושא היחיד שהוחרג מהדרישה להסכמה של שניהם לסדר היום של ממשלת האחדות ההיא. הצעות עלו וירדו, ובהן החלת הריבונות בשני שלבים, החלה חלקית וסמלית במעלה אדומים או רק בהתיישבות, ועוד. 

שלושה שבועות קודם לתאריך היעד, ב־12 ביוני 2020, הפתיע השגריר האמירותי אל־עוטייבה כשפרסם באופן חריג מאמר ב"ידיעות אחרונות". הוא איים שהחלת הריבונות תעצור את תהליך ההתקרבות בין מדינתו לישראל, אך האיום לא השיג את מטרתו. למרות דבריו, האמריקנים החליטו להתקדם עם סוגיית הריבונות ובסוף יוני יצא לארץ השליח המיוחד, אבי ברקוביץ'. בפגישות שקיים שמע ברקוביץ' מגנץ ומאשכנזי שהם מתנגדים לריבונות. נתניהו, מנגד, דרש שהממשל יעמוד בהבטחתו.

"הפגישות עם נתניהו לא התקדמו. הוא רצה את הריבונות ולא היה מוכן למחוות נגדיות לפלשתינים, שברקוביץ' ביקש ממנו בתמורה", מספר הבכיר האמריקני. בתום כל אחת מהפגישות עדכן ברקוביץ' את קושנר בהתפתחויות. באחת משיחות העדכון עלה לראשונה הרעיון שישראל תוותר על הריבונות בתמורה לשלום עם האמירויות. קושנר אישר לברקוביץ' לבחון את הרעיון מול נתניהו, כשלמעשה, גם נתניהו העלה אותו תוך כדי הדיונים. "זה קרה למרות שבאותו שלב, בסוף יוני, זה היה ספקולטיבי לחלוטין. עוד לא היתה הצעה כזו מהאמירויות", מבהיר הבכיר האמריקני לשעבר.

השעיה במקום ביטול

ברקוביץ' יצא בחזרה לארה"ב. ממש כשנחת, בעודו עושה את דרכו מהמטוס לבית הלבן, קיבל טלפון מאל־עוטייבה עם הצעה קונקרטית שהאמירויות ינרמלו את הקשר עם ישראל, אם זו תוותר על הריבונות ("Normalization for Annexation"). לא היה ברור באותה שיחה מה בדיוק כולל הנרמול ועל מה אמורה ישראל לוותר בנוגע לריבונות. אבל הטלפון הוליד מרתון פגישות לאורך כל חודש יולי ותחילת אוגוסט בבית הלבן, שבהן לובנו הפרטים.
השיחות הובלו על ידי ברקוביץ' מהצד האמריקני, דרמר מהצד הישראלי ואל־עוטייבה מהצד האמירותי, בעוד בישראל היו שני שותפי סוד בלבד: נתניהו, וראש המל"ל מאיר בן שבת.
האמירותים דרשו ביטול לצמיתות של הריבונות, אולם גם האמריקנים וגם הישראלים דחו את עמדתם. אחרי דין ודברים נקבעה המילה "השעיה". כנגד הוויתור, האמירותים רצו בתחילה להסתפק בנורמליזציה חלקית. גם כאן האמריקנים והישראלים הציגו חזית אחידה ודרשו התפייסות פומבית מלאה.
הנושא שלא נדון עם הישראלים באותם ימים דחוסים בבית הלבן, היה הציפייה האמירותית לקבל מערכות נשק מתקדמות מארה"ב, בכללן מטוס ה־F-35. הישראלים היו מודעים לנושא. "במשך שנים האמירותים ביקשו מערכות כאלה. ידענו שברגע שיהיה נרמול הם יעלו את זה מחדש וינסו לקבל את הרשימות הישנות. דווקא משום כך לא הסכמנו לדבר על זה בטרם החתימה על הסכמי השלום", אומר הבכיר הישראלי.

כדי לחדד את המסר, העביר נתניהו, במקביל לשיחות השלום בבית הלבן, מכתב למזכיר המדינה פומפאו. נאמר בו מפורשות כי ישראל עומדת על התנגדותה למכירת כל נשק שיפר את ההתחייבות האמריקנית לשימור היתרון האיכותי שלה ביחס לשכנותיה - אמירה שמשמעותה התנגדות למכירת המטוס. אפילו לדון בדרכים לשימור אותו יתרון איכותי סירבו הישראלים עד להשלמת הטקס הרשמי בבית הלבן.

לקראת אמצע אוגוסט הבשילו שיחות השלום. אריה לייטסטון, עוזרו של השגריר דיוויד פרידמן, סיפר כי השם "הסכמי אברהם" נולד רק שעה לפני שיחת הטלפון ההיסטורית בין טראמפ, נתניהו ומוחמד בן זאיד ב־13 באוגוסט 2020. כל השאר היסטוריה.
"רצינו שזה יהיה שלום שיירד לשטח, שלום בין אנשים ובין העמים, שיוביל לעשיית עסקים משותפים ויזמות משותפת - לא רק בין שרים או מנהיגים", נזכר הבכיר האמריקני.

ברוח זו עמד ברקוביץ' על כך שההסכם יכלול טיסות ישירות בין שתי המדינות. "זה הוכיח את עצמו. יותר מ־200 אלף ישראלים טסו לאמירויות בשנה הזו. למרות הקורונה, יש שיתופי פעולה והסכמים בין המדינות ואנשים פרטיים במגוון רחב של תחומים. זה דבר שנהיה גאים בו לכל ימי חיינו".