יו"ר איגוד ההתעמלות בראיון פרישה: "אנחנו יכולות לשמש מודל לחיקוי לאיגודים גבריים"

כנרת צדף עמדה מחוץ לאולם ההתעמלות בטוקיו וקראה תהילים. "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי: עֶזְרִי מֵעִם ה' עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ". רגע לפני התרגיל האחרון של לינוי אשרם היא כבר ידעה את שיר המעלות בעל פה, אבל כדי שלינוי אשרם לא תאבד את מדליית הזהב אחרי שהפילה את הסרט - ועוד בשבת בצהריים - היו צריכים אולי להתערב גם כוחות עליונים.

בסוף, אשרם הוכיחה שהיא גדולת הספורטאיות של ישראל והביאה זהב היסטורי בהתעמלות אמנותית. צדף, 41, יו"ר איגוד ההתעמלות, לא צפתה בתרגילים שלה במשחקים האולימפיים, אלא עסקה בתפילות. היא לא עמדה במתח של התחרות. היא נכנסה לאולם וראתה את משימת חייה מושלמת בשבוע אחד של תחרויות: שתי מדליות זהב היסטוריות, באחד הענפיים הכי יוקרתיים במשפחה האולימפית.

"הרצנו מראש כמה תסריטים. וכמובן התסריט הגרוע ביותר היה זה שבו לינוי מתחילה את התחרות רע ונופל לה המכשיר, וזה בדיוק מה שקרה", מספרת צדף. "הגרוע ביותר התממש אל מול עינינו. לינוי הפכה לבנה, אבל הבלתי ייאמן קרה ופתאום היא הדהימה, חזרה עם תרגילים מעולים - ועלתה לגמר. בערב, בחדר האוכל, ראיתי שהצבע חזר לה לפנים והבנתי שאנחנו חוזרות לתוכנית המקורית, אבל עדיין הנמכנו ציפיות כמו לפני המשחקים האולימפיים, כדי לא לכפות על לינוי ועל שאר המתחרות שום דבר".

הכוכבים הסתדרו שם. השופטים, שבדרך כלל נוקטים קשיחות יתרה עם לינוי, עשו את ההפך ועוד בתחרות הכי חשובה.
"אני תמיד אמרתי שהמטרה שלי בענף הזה היא שהוא יהיה נקי. גם אצלנו וגם בתחרויות בינלאומיות, שנבוא לתחרות ונדע שהכל נקי ואין פוליטיקות בשיפוט ואין את השחיתויות שאופייניות לענף הזה. ברמה הישראלית סידרנו את זה, אבל בתחרויות בינלאומיות ראיתי לא אחת איך דופקים את לינוי תחרות אחרי תחרות ולא הוצאתי מילה.
"אבל בתחרות הלפני האחרונה, לקראת המשחקים בוורנה, בולגריה, השתוללתי על השופטות, כי ממש הרגשתי שהן עושות לה עוול. ראינו את זה בעיניים ואמרנו שנגיע עד לבית הדין הבינלאומי לספורט. זאת היתה הפעם הראשונה שפתחתי את הפה, אחרי שנים שתמיד אני יושבת בשקט ולא מוציאה מילה. אני חושבת שמזל שצעקתי אז, כי זה השפיע גם על התחרות הזאת, והפעם מה שקרה הוא שראינו שיפוט כמו שהוא אמור להיות".

"סובייטית במוסר העבודה"

כשאני שואל אותה על השיימינג שאשרם היתה צריכה לספוג לאחר הניצחון על דינה אברינה מרוסיה, היא מודה ש"האישה הכי חזקה בתחרות היא עדיין רוסייה, למקרה שיש מישהו ששכח את זה, אבל היה לנו מראש ביטחון שהשופטים עומדים ללכת איתנו. האימפקט של הצעקות שלי מבולגריה עוד השפיע בטוקיו" (צוחקת).

צדף מבהירה: "הייתי עסוקה פחות ברוסיות ויותר בחוסר היכולת שלי להתמודד עם המתח בהופעה של לינוי. לא משנה כמה תחרויות, כמה אליפויות אירופה ועולם, לא עמדתי בזה ונשארתי מחוץ לאולם. המתח הרג אותי אף על פי שחשבתי שאני בעלת ניסיון".

כשלינוי הפציעה בשמי ההתעמלות הישראלית לפני שבע שנים, דיברו על כך שפתאום יש בענף הסובייטי הזה מישהי "לא סובייטית" וזה מעיד על ההצלחה של הענף ששורשיו הם בעלייה הרוסית לארץ.
"לינוי אולי לא סובייטית, אבל במוסר העבודה שלה היא בהחלט סובייטית. אני מסתכלת על מה שהיא עברה וכמה היא השקיעה, ואני אומרת לעצמי שהיא פספסה את כל הילדות והנעורים שלה, אבל היא הגשימה את החלום - מדליית זהב אולימפית. ושלא יובן לא נכון, אין דרך אחרת לזכות במדליה אולימפית. היום הענף הזה כבר הפך לכזה שמשלב בתוכו ילדים שההורים שלהם הגיעו ממדינות ברית המועצות לשעבר וצברים לגמרי, ועדיין אני מסתכלת עליהם ועל ההורים שלהם ואומרת 'כל הכבוד' כי הם הולכים להקריב כל כך הרבה".

לא כל הורה מוכן שהילדות שלו יעבירו את חייהן בסדר יום שבו המאמנת קובעת להן מתי לאכול, בטח לא הורים ישראלים.
"אני יכולה להגיד לך כיו"ר האיגוד של הענף, שאני את הילדות שלי לא הייתי שולחת אליו. בטח כמי שחוותה אותו מקרוב. נותר רק להצדיע להורים של לינוי שהפקידו אותה בידי המערכת ונתנו לצוות המקצועי לעשות את העבודה שלו, מתוך ידיעה שיש מי ששומר עליה.
"זה לא בשביל כל אחת לחיות כל יום 12 שעות במכון וינגייט, זה מחיר מאוד גבוה וההקרבה פה היא כל כך גדולה, במיוחד כשהגבולות מתחילים להיטשטש כשמולך ניצבת המטרה להיות הכי טובה. עכשיו עשרות אלפי ילדות רוצות להיות לינוי אשרם, אבל הן צריכות לרצות את זה באותה מידה שהיא רצתה את זה. כל מה שהתרחש זה משהו שהיא באה איתו, זה היה רצון שלה ואף אחד לא היה צריך לדחוף אותה לזה".

"הפוליטיקה שולטת"

צדף נשמה ספורט מילדות. כבר בגיל 4 ספגה שעות רבות של ניווט בזכות אביה, ששימש מורה לניווט בבית הספר בבן שמן, שם גדלה. ברזומה שלה אפשר למצוא גם כדורגל והצטיינות בטניס שולחן. בגיל 18 הבינה שאהבת חייה היא הכדורגל. בגיל 24, זמן קצר אחרי שזכתה עם מכבי חולון באלופות, היא טסה עם הקבוצה למשחק בליגת האלופות, אבל היא אומרת שכבר במטוס חזרה היא ידעה שמקומה בניהול ספורט.

היא נכנסה לאחד האיגודים הבעייתיים של הספורט האולימפי בישראל - ההתעמלות: תככים ומזימות שלא מביישים את הפוליטיקה הארצית, פונו לטובת עבודה נטו של הצוות המקצועי בעוד צדף מנסה לבודד רעשים כמה שאפשר - ובו בזמן לשמוע איך מלכלכים עליה און ואוף רקורד. באמצע היא נשברה ורצתה כבר לעשות לביתה, אבל אז היא והסגנית שלה מורן מסיקה (מי שעתידה לקבל את מינוי ראש מועצת "אתנה" לקידום ספורט נשים; ע"ר) החליטו שהן הולכות בכל הכוח על עבודה משותפת ואפשרות למדליה אולימפית במשחקים בטוקיו. וזה עבד.

מה היה שונה בדרך הפעולה שלכן הפעם?
"אני חושבת שמנהלים ועסקנים בספורט צריכים להיות ה'סולל בונה' של הספורטאים. אנחנו צריכים לנהל עבורם את המלחמות, לספק להם מעטפת ולמנוע רעשי רקע. המאמנים צריכים לאמן והספורטאים להתחרות. ברוב האיגודים זה לא ככה והתוצאות בהתאם, כי הפוליטיקה שולטת".
אבל גם אצלך היה הרבה אגו. אירה ויגדורצ'יק, שמאמנת את הנבחרת, נכנסה חזק באשרם.
"אירה היא זאת שהביאה אותי לאיגוד ההתעמלות ולדעתי היה לה קשה עם העובדה שאני טוטלית באותה מידה עבור כולן ולא רואה בעיניים. אבל גם היא מבינה שבסוף אנחנו נבחרת אחת וזה ההישג הכי גדול שלנו. ידענו להפריד ולתת תשובות שסיפקו את כל הצדדים וכל המאמנות בסוף נשארו לעבוד באיגוד. אמרתי למאמנות: 'בבית, באליפות ישראל, תריבו כמה שאתן רוצות, אבל ברגע שאנחנו יוצאות החוצה, אנחנו נבחרת ואנחנו מייצגות את ישראל, אל תביאו את הלכלוך המקומי לזירה הבינלאומית'. זה דבר שהיה נהוג בענף הזה עד שהגענו".

ראינו הצלחה אדירה לספורט הנשי, ואת, כיושבת ראש, חוזרת לאיגוד הכי מעוטר במשחקים האולימפיים בטוקיו.
"אני חושבת שהייתי יותר קשוחה מכל גבר שניהל את האיגוד הזה לפניי. נשים יודעות לשים את האגו בצד כשהן באות לנהל, משהו שאצלנו בספורט לא יכול לקרות עם הגברים שמנהלים אותו. אחרי שאתה מנהל את ענף ההתעמלות אתה יכול לנהל כל איגוד ספורט בישראל, בטח אחרי שהפכת מקום כל כך בעייתי לכזה שהפייר פליי שולט בו. אני מאוד גאה שהצלחנו באיגוד שלנו לעשות את זה".

מתחולל עכשיו קרב בין משה פונטי ליעל ארד על ראשות הוועד האולימפי הישראלי ועל האופי שלו בשנים הקרובות. את מי את מעדיפה?
"אני אוהבת את שניהם אף שהם מביאים סגנונות שונים. אני יודעת להתחבר לדברים שהם מביאים כי כל אחד מביא משהו שונה ומוצלח. לשמחתי אני לא צריכה להחליט אלא זו החלטה של מרכזי הספורט, וזו לא בעיה שלי".

מרכזי הספורט הם הרעה החולה של הספורט, הם גורמים לנו להתנהל כמו לפני 50 שנה.
"בענף שלנו, שהוא הכי אמוציונלי ומרכזי הספורט מתעניינים בו ללא הפסקה, איש לא התערב לי. בהתחלה חשדו בי שאני שייכת להפועל והרימו גבה ממכבי. אבל מהר מאוד הם זזו הצידה ונתנו לנו לעבוד. יגאל כרמי, יו"ר הוועד האולימפי שהוא איש מכבי, נלחם עבורנו איפה שהיה צריך. אני רוצה לציין גם את יוסי שרעבי, לשעבר מנכ"ל משרד הספורט, שהאמין בחזון שלנו, ונתן לנו מה שצריך מהצד שלו".

"חטפתי אש אדירה"

לפני המשחקים, נדמה היה שהקורונה פגעה בענף ושלינוי אשרם היא שנפגעה בצורה המשמעותית ביותר מהמשלחת הישראלית. שנה של שיתוק בהתעמלות זה המון זמן. אבל בסוף יצאה מזה מדליית זהב.
צדף מבהירה: "הקורונה דפקה לי את החיים. הפכתי אובססיבית. רציתי שהכל יהיה מחוטא, שנשמור על ניקיון ונקפיד על מסיכות, אבל בסוף זה השתלם כי הן המשיכו להתאמן רגיל, יצאו לתחרויות והגיעו מוכנות, לעיתים יותר מהמתחרות שלהן שנפגעו בשל הקורונה".

ספק אם אשרם תמשיך לעוד משחקים אולימפיים, אבל את יכולה להגיע למשחקים הבאים עם ניקול זליקמן כמועמדת נוספת למדליה.
"אני שבעה מהענף הזה. אני לא חושבת שיהיו לי כוחות לעוד קמפיין של משחקים אולימפיים. אני באה מעולם הכדורגל ולשם אני מכוונת עכשיו. הייתי שמחה להצטרף להתאחדות לכדורגל ולהרים שם את הכדורגל הנשי שכל כך קרוב לליבי".

נטע ריבקין, ששימשה פרשנית בערוץ הספורט וניתחה את המהלכים של אשרם, היתה ההבטחה הראשונה של ענף ההתעמלות, ונחשבת לפספוס אדיר.
"כשאני נכנסתי לתפקיד נטע ריבקין הייתה בשיאה. אז הייתי טירונית ונתתי לעסקנים סביבי ולפוליטיקאים להשפיע על הדעה שלי עליה. רגע אחרי שלינוי זכתה במדליה, פגשתי אותה וביקשתי ממנה סליחה על כך שלא ידעתי לזהות את הפוטנציאל שלה והושפעתי מגורמים חיצוניים. מבחינתי בטוקיו סגרתי איתה מעגל שהיה פתוח אצלי. היא הסתכלה עלי ואמרה שלפחות עכשיו אני מודה בטעויות שעשיתי, ואכן אני מקבלת על זה אחריות".

במובן האישי, בטוח היו רגעי שבירה שאפשר להיזכר בהם, בייחוד עכשיו, אחרי שהאיגוד הגיע לשתי מדליות ושתי נציגות בגמר אולימפי.
"לא באמת הבנתי מה זה אומר לעסוק במשהו 24/7. האם היו רגעים שרציתי לוותר על הכול וללכת? בוודאי. קיבלתי כמויות אש אדירות מכל הצדדים. אנחנו עושים את זה בהתנדבות ופתאום אתה מבין שזה תופס לך את כל היום ומשתלט עליך. נחשפתי לדברים נוראיים, לספורט שהוא לא הוגן, ועל כל טעות תמיד רוצחים אותך. אני חושבת שבנושא הזה לגברים יותר קל להתמודד עם זה כי ככה הם רגילים מהעולמות שלהם".

בסופו של דבר מדובר ככל הנראה במדליה המרגשת ביותר של ספורטאית ישראלית, זה כבר משהו שאיש לא ייקח מכן.
"בסיום התחרות בנות הנבחרת הולכות לחנות המזכרות וקונות לעצמן מזכרת, ואני כמביטה מהצד, אומרת לעצמי איך אפשר שלא לאהוב אותן. אני רואה את מוסר העבודה של ארטיום דולגופיאט ושל לינוי ואני יודעת שההצלחה הזאת לא תעלה להם לראש. הם יחזרו לעבוד מהר כי זה מי שהם, והם ימשיכו לעבוד כמו שהם רגילים: המאמן הוא הסמכות העליונה, האיגוד דואג להם לכל המסביב והם רק צריכים להביא תוצאות.

"אני לא חושבת שזה משהו שישתנה בעתיד. וזה ההישג הגדול שלנו, כהנהלה נשית. היום בהחלט אפשר להגיד: אופן הניהול הזה יכול לשמש מודל לחיקוי עבור הרבה איגודי ספורט שנמצאים בשליטה גברית".