השבוע ישבה ח"כ אמילי מואטי ממפלגת העבודה בוועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, והדגימה שלא תמיד הוועדות צריכות להתנהל בצרחות ובמלחמת הכל בכל. ח"כ מואטי דיברה בשקט, כמעט בלחש, ולא צעקה או העליבה אף אחד.
וכך אמרה: "אני בהחלט חושבת שאנחנו צריכים לנצל את המשבר הזה לשיפור תוכני הלימוד ולמעבר ממצוינות למודעות. יותר ספרות, יותר דרך ארץ. יש מסה של היינריך בל על חשיבות הספריות הציבוריות ועל מה קריאה וכתיבה עושות לנפש האדם. אחת הרעות החולות, אחת ממחלות הילדות של מערכת החינוך הישראלית, זה מה שנקרא חינוך למצוינות ותחרותיות. וזה לפעמים מגיע למצב שתלמידים רצים ולא טורחים לברך לשלום את שומר בית הספר, או להתעניין בחיים של החברים שלהם, ואני חושבת שזה קריטי".
בקטע הקצר הזה זהרו, כמו פניני טל בדשא, כמה מהמונחים המרגשים והיפים ביותר בחברה התרבותית: נפש האדם, ספריות ציבוריות, היינריך בל, דרך ארץ, שומר בית הספר. כמה חבל שבין יופי לרגש לא היתה מילה אחת של אמת. בעצם, ייתכן ש"מודעות" היא מילה שאומרת משהו על משהו, או שאפשר ללמד אותה בבית הספר. וייתכן ש"מודעות" חשובה יותר מ"מדע". לך תדע. אחרי הכול, מדע זה קשה.
מואטי הציבה מצוינות ותחרותיות כערך מנוגד לאנושיות ודרך ארץ. זו טענה שכדאי לבדוק. ייתכן שיש בה משהו. וייתכן שמדובר בעוד משהו שנשמע יפה ונוגע ללב, כמו מערכי השיעור "האחר הוא אני", שהניבו דמעות של התרגשות נרקיסיסטית בתקופת כהונתו של שי פירון כשר החינוך. יש משפטים שנשמעים כל כך יפה, שפשוט חבל לבדוק אם הם נכונים.
מכל מקום, חברת הכנסת מואטי, כמו ששר גידי גוב בלהיטו "בואי נישאר", דואגת לחינם. אין שום צורך לדאוג לספריות הציבוריות. יש 680 מהן. הפעם האחרונה שנאספו נתונים בנוגע אליהן היתה ב־2016. אז נרשמו מיליון וחצי קוראים פעילים, שהשאילו כ־15 מיליון ספרים. הן פתוחות לכל ילד או הורה שמעוניין להשתמש בהן, והן לא סובלות ממחסור תקציבי.
והחשוב מכל, אין שום חינוך למצוינות בבתי הספר בישראל, ברוך השם. ייתכן שפעם סבלנו ממחלת הילדות הזו, אבל זכינו שממשלה אחר ממשלה ושר חינוך אחר שר חינוך ירפאו אותנו מהגועל נפש שנקרא שאיפה למצוינות, ולכן השקיעו סכומי עתק כדי לבער את הנגע, ובהצלחה רבה.
בעשור האחרון עלה תקציב החינוך ב־32 מיליארד שקלים. הוא עלה בשיעור הגדול פי שניים משיעור הגידול באוכלוסייה, כך שאין להאשים את הממשלה שלא שפכה כסף על תלמידיה (וליתר דיוק על מערכת החינוך בראשות רן ארז ויפה בן דויד). סתם כדי לשעשע את הקורא, תקציב הבריאות גדל בשיעור גבוה אף יותר, כך שבפעם הבאה שיזעקו באוזניכם על מערכת הבריאות הקורסת מחוסר תקציבים, דעו: התקציב הוא לא הבעיה. הבעיה היא איך מנהלים אותו. כך בבריאות וכך גם בחינוך.
נשוב לחינוך. העלייה האימתנית בתקציב החינוך הניבה ירידה מרשימה בכל מדדי התוצאות, וגם במסרק כינים לא תמצאו בהם שאיפה למצוינות. תלמידי ישראל הידרדרו בהשקט ובבטחה בכל התחומים במבחן פיז"ה הבינלאומי, ובמבחני המיצ"ב המקומיים התוצאות קטסטרופליות לא פחות, וזה עוד בניכוי הילדים החרדים שלא משתתפים בהם. בשנת 2019 הציון הממוצע של תלמידי חטיבות הביניים בישראל במבחני המיצ״ב במתמטיקה הסתכם ב־57 נקודות, ואילו במבחנים במדעים ובטכנולוגיה - הציון הממוצע היה 47 נקודות. 21% מהתלמידים היהודים ו־35% מהתלמידים הערבים נכשלו במבחן במתמטיקה שנערך בכיתות ח׳, 20% מהתלמידים היהודים ו־36% מהתלמידים הערבים נכשלו במבחן באנגלית, ו־23% מהתלמידים היהודים ו־32% מהתלמידים הערבים נכשלו במבחן במדעים.
האם ילדי ישראל סובלים מבריחת מוחות? ייתכן, אך אלה לא המוחות שלהם, אלא של סגל ההוראה. באותן שנים ממש, שבהן גדל התקציב וארגוני המורים הקפידו הקפדה יתרה על שכרם, גדל גם שיעור המורים החדשים, שהם, בואו נגיד, מצוינים פחות. על פי נתוני הלמ"ס, משנת 2019 מבין המורים החדשים למתמטיקה בבתי הספר היסודיים - רק כעשירית עשו בגרות של 5 יחידות. בתיכון - פחות ממחצית. מבין המורים לשפת אם (עברית או ערבית) הציון הממוצע ירד גם הוא בעשור האחרון. באנגלית הם דווקא השתפרו.
אנו חיים בעידן חדש שבו אנשים נדרשים לדבר יפה. זה נחמד, אבל מה עושים כשהאמת לא יפה? מדברים עוד יותר יפה. ח"כ מואטי לא המציאה את הז'אנר. היא חברה במקהלה שבה מדברים על "ממשלת פיוס", ועל "שומרי סף", ועל "באנו לעבוד", ועל "עשר מעלות ימינה" ו"ראש הממשלה בנט". מונחים שמשמעותם הפוכה מצורתם. מעין כפרי פוטיומקין של אמת. היא חלק ממערך שלם של שקרים מנוסחים בדרגות שונות של אלגנטיות, ובהיותם שקרים, אין בהם שום יכולת או רצון להתקרב אפילו למדמנה הבלתי פוטוגנית שנקראת אמת.
אבל האמת בנוגע למערכת החינוך היא זאת: זו מערכת גרועה ובזבזנית שנמצאת בהידרדרות מתמדת, ואם יש בה מצוינות, היא נמצאת רק באזורים חזקים ממילא, שבהם יש הורים משכילים ואמידים שידם משגת לשלם למורים פרטיים בשעת הצורך. המצוינות קיימת במרכז הארץ, שם יש יותר בתי ספר, יותר אפשרויות בחירה ויותר כסף מהבית. מערכת החינוך הכללית היא בור ללא תחתית שאליו שופכים סכומי עתק, ולא נודע כי באו אל קרבו.
הפערים בין מרכז ופריפריה הם תמיד לרעת הפריפריה, וסגירתם לא תבוא מכיוון של שרי חינוך שיחמלו על תלמידי ישראל ועל מאבקם בחומר הנלמד. כיוון ששיטת השכר של המורים נקבעת לפי ערך יפהפה כמו "ותק" ולא על פי קריטריון רע וחולה כמו "איכות" - צפויות לתלמידי הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית עוד שנים ארוכות של עבודה על המידות. ומי יודע? אולי גם עתיד מזהיר של שומר בית ספר, אבל כזה שהתלמידים מברכים לשלום, בעודם רצים לכיתה שבה ילמדו להיות בינוניים.