מגן התקינות. גיבור השבוע החולף היה, בלי ספק, ד"ר אלוף (מיל') אביחי מנדלבליט. אילו היה האיש נרמז, לפני ארבע שנים, מה צפוי לו בתפקיד החשוב של היועץ המשפטי לממשלה, אני מניח שלא היה מוכן לקבל על עצמו את המשימה.
מי שנולד לאב פעיל מאוד באצ"ל וב"חרות" (ולאמא ב"הגנה"), אלוף בצה"ל, מזכיר הממשלה, ומי שנחשב לאיש אמונו של בנימין נתניהו, מוצא עצמו בשנים האחרונות כיועץ משפטי לעומתי, הנחשד על ידי מקורבי ראש הממשלה כמי שהוא חלק ממאמץ להדיח את מנהיגם מתפקידו.
ביום שלישי השבוע, בישיבת זום ממשלתית, הוא זעק את זעקת התקינות החוקית והמִמשלית. קולו הושתק, ומהנחייתו התעלמו. את מופע האימים הזה לא ישכח, בוודאי, לעולם. אבל יכול מאוד להיות שהאיש שנבחר לתפקידו גם משום שנתפס כמקורבו של ראש הממשלה, יטביע את חותמו על תולדותינו, משום שברגעי האמת, ואולי ללא התלהבות, מנע הידרדרות מסוכנת עוד יותר.
דרעי מנע בושה מכולנו. משהגיע נתניהו למסקנה כי הדרך היחידה (אולי) למניעת הקמת ממשלת ימין־מרכז־שמאל היא הצעת רוטציה בינו לבין חבר כנסת אחר, הגיש את פנייתו כמעט לכל מי שירצה בו. תקוותו היא שסער ובנט יסכימו לכהן תחת אדם אחר, וכך ימשוך אותם למלכודת שבה ימצאו עצמם, בעוד שנה, תחת נתניהו עצמו.
לאחר שמועמדים אחרים, מן הליכוד ומחוצה לו, דחו את ההצעה לכהן כמדבדב תחת פוטין, דווח (ולא הוכחש) שהראשות הוצעה לאריה דרעי. במצב מטורף פחות, זו צריכה היתה להיות הכותרת הראשית בכל אמצעי התקשורת: אסיר לשעבר, מי שנמצא אשם בנטילת שוחד, מרמה והפרת אמונים, אשר הוטל עליו קלון, ישב שנים בכלא, והוחזר על ידי נתניהו אל מקום הפשע: משרד הפנים - הוא מועמד לראשות הממשלה. על פי הפרסומים, היה זה דווקא דרעי שדחה את ההצעה ההזויה. עלינו להוקיר לו תודה על כך...
אי אפשר "לנהל סכסוך". ושוב זה מתחיל בירושלים. ושוב זה עובר ליפו ולמקומות אחרים. ושוב זה הרמדאן. ושוב אלה מאשימים את אלה, וכל אחד חושף את אכזריות זולתו. ויש כאלה שמאשימים צד אחד בלבד בהסתה ובאלימות. ויש כאלה ש"מתנגדים לכל אלימות". ויש מטורללים משם ומכאן שיש להם תמיד זמן פנוי להתפרע ולנקום, ולהמליץ לזולת להתעופף למקום אחר, ואשר בטוחים כי שקט הוא רפש, וכי מוכרחים לשמור על להבות גבוהות כדי "לפתור אחת ולתמיד" את הסכסוך הלא נגמר הזה. והחמאס ולווייניו בעזה, גם הם אינם שותקים, והם תורמים, מרחוק, את חלקם לעימות הזה.
מתרפ"א עד תשפ"א מתנהלים העימותים הללו. מאה שנים, ועוד ידם נטויה. עד אשר יימצא פתרון. הפתרון ידוע, ואין לו תחליף: חלוקת הארץ. מי שמתנגד לכך המציא את המושג "ניהול הסכסוך", שפירושו - לא לשים לסכסוך קץ, ולהשתדל להסתפק בהתפרצויות כאלה או אחרות מדי פעם, תוך האשמת האחר בגרימתן. אבל דימום קבוע ומתמשך.
40 הימים של מוסא דאג. כל מי שגדל על התרגום לעברית של ספרו של הסופר היהודי־גרמני פרנץ ורפל, מחא השבוע כפיים לנשיא ביידן על שהחליט על הכרה אמריקנית בשואת הארמנים. התיאור על הימים הארוכים שבהם שהו הארמנים על הר מוסא דאג, ועל אכזריות הטורקים כלפיהם, ניבא, במידה רבה, את שואת יהודי אירופה, לאחר פחות מ־30 שנה. מיליון וחצי ארמנים מצאו את מותם מידי הטורקים שביקשו להרחיקם מן הגבול, ואין שום סיבה מוסרית שלא להכיר בכך שהיתה זו השואה הראשונה במאה ה־20.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו