התחלואה המאמירה מפילה לרה"מ בנט את הכדורים מהידיים. כי זה בסדר להקים ממשלה שתדיח את נתניהו, אבל לא על חשבון כיוון והיגיון לאן הולכים מכאן
יש לנו שר ביטחון שבמקום לפרק את ועד ההסתדרות ולהקים ממשלה עם מנהיגות ועם יכולת תפקוד, מפחד מהעונש הצפוי לו בתקשורת ונשאר לרטון ולרגון בקואליציה. ויש לנו ראש ממשלה, נפתלי בנט, שמושקע קונספטואלית ורגשית במדיניות קורונה הפוכה מזו שהנהיג קודמו בנימין נתניהו.
כתוצאה מהקונספציה הזו, כל הכדורים נפלו לבנט מהידיים. המגיפה שהיתה בישראל בשליטה מלאה כבר יצאה משליטה. מי שרמז להתנהלות הכושלת היה מיכאל ביטון מסיעת כחול לבן. הוא אמר שמול הקורונה הממשלה הקודמת פעלה טוב יותר מהנוכחית. כמה זמן ייקח עד שהוא, גנץ וחבריהם יבחינו שזאת המציאות לא רק מול הקורונה. גם במערכה שבין המלחמות בסוריה ובלבנון, גם מול רוסיה ומול נסיכויות המפרץ ואיראן.
התנהלות הממשלה השערורייתית מול התפרצות הקורונה היא חזרה על התנהלות ממשלת אולמרט מול עזה. בגלל מלחמת לבנון השנייה נשכח כבר שבמקביל, מקיץ 2006 ועד דצמבר 2008, משך כשנתיים וחצי, הלך וגבר ירי הרקטות מרצועת עזה. אלא שממשלת "קדימה" בראשות אולמרט לא היתה מסוגלת לפעול ברצינות נגד הבעיה הביטחונית שנוצרה על סף דלתנו הדרומית, והסיבה ברורה: זאת היתה ממשלה שבה פינוי עזה וחזרה לרצועה כדי לכבוש אותה מחדש או לחסל את חמאס - היו בגדר הודאה בכישלון מוחלט של מדיניות ההתנתקות.
אותו הדבר קורה עכשיו מול הקורונה. המאבק שהוביל נתניהו היה מוצלח ובייחוד מבצע החיסונים. אילו הממשלה החדשה היתה סתם ממשלת "רק לא ביבי", אפשר להסתפק בסילוקו מהשלטון ולהמשיך במדיניותו. אבל מתברר שיחד עימו, הוחלפה מדיניותו בכל התחומים. יותר נכון הוחלשה והתפוררה, כי בנט, לפיד, גנץ ושקד לא הציגו שום מדיניות אלטרנטיבית מלבד מסירת המפתחות לבוסים של הממשלה, המפלגות רע"מ והרשימה המשותפת.
אותו נפתלי בנט שלפני כשבועיים הכריז שיעילות החיסונים פחותה בצורה משמעותית מול וריאנט דלתא, מנסה לשכנע את הציבור, כולל את הנוער, לרוץ להתחסן. זה לא משכנע. לבנט אין שום השפעה על הציבור שעייף מקומפלקס ההנחיות המרובות שמוציא ועד ראשי השכונות בשיתוף עם הוועד האולימפי, שביטל את קריטריון המינימום למספר השרים וסגני השרים.
הציבור שומע את המילה "הנחיות" וסוגר את הרדיו, מכבה קשב. בנט התלונן שנתניהו פעל מעל לראש שלו מול פייזר. בינתיים, מתברר שפעולת נתניהו כנראה הבטיחה לישראל את מימוש האופציה לרכש החיסונים הדרוש לחיסון שלישי או מה שיידרש בתחום, כי זה הדבר היחיד שעובד. אבל לפעול בנחישות כפי שנתניהו היה עושה, פירושו שלפיד ובנט טעו וחתרו משך כל השנה וחצי האחרונה; הפריעו לממשלת נתניהו־גנץ לנהל את המאבק במגיפה.
ולא רק שני אלה. גם לגדעון סער היו כל מיני רעיונות הזויים שהיום ברור שהיו מנותקים מהמציאות ואין להם שום היתכנות. כדי לסכם את הכישלון, הגיעה אזהרת המסע האמריקנית לישראל, בגלל המגיפה. מדובר ביחס פוגעני מצד ממשל ביידן, בדומה לפעולה של ממשל אובאמה, שסגר בזמן מבצע צוק איתן את הטיסות לנתב"ג במענה, כביכול, לירי הטילים של חמאס.
ארוך וחזק, אבל עבור מי?
הידיעה על כוונתו של טראמפ לתקוף את איראן לקראת תום כהונתו, מחדדת את היעדרותה של ארה"ב מהמגרש הים־תיכוני
האלוף עמוס ידלין אמנם לא התמנה לראש המטה לביטחון לאומי, אבל מבחינות מסוימות הוא אסטרטג העל של הממשלה בתחום הביטחוני. מי שמאזין לראיונותיו קולט בשורה התחתונה: ארה"ב. צריך לגייס את אמריקה, כי היא המעצמה מספר אחת בעולם. עוד ועוד קלישאות, שאיבדו את תוקפן בעידן ממשל ביידן.
ארה"ב של ביידן אינה ארה"ב של ימי הנשיא בוש ואפילו של הנשיא אובאמה. היא נסוגה מאפגניסטן באופן חד־צדדי, במפתיע וללא כל תיאום עם הממשלה האפגנית, והפקירה את המדינה המקוללת אך עתירת המשאבים והמחצבים לידי הטליבאן. במזרח התיכון חשים היטב במגמה: ארה"ב כאילו נעדרת. אף אחד לא סומך על מילה שלה.
חוסר רצון הפעולה האמריקני והנסיגות המתוכננות גורמים לאיראנים להקשיח עמדות ולבוא בדרישות קיצוניות תמורת עצם החזרה למשא ומתן ולהסכם הגרעין. ידלין, הדובר הבכיר של מערכת הביטחון, מדבר על הסכם שיהיה Longer and stronger. איך בדיוק? ארוך יותר וללא סעיפי התפוגגות ניתן להשיג רק באמצעות הגברת הלחץ בכל הממדים על הממשל האיראני.
לכן התפיסה של ידלין, גנץ, יאיר גולן וחבריהם, המתמקדת אך ורק ב־3 טונות אורניום שניתן להעשיר באחוזים גבוהים, היא צרה ולא יעילה מול אויב שכזה. התפיסה הזאת סותרת את עצמה. לטענת ידלין, בראיון ל־YNET, לצה"ל היתה אופציה צבאית מושחזת בתחילת כהונת נתניהו. אבל אם היינו משתמשים בה יכול להיות שבתוך חמש שנים היתה להם פצצה, אמר. כלומר, ב־2015. אבל אנחנו ב־2021, ועדיין אין להם פצצה. אף שמבחינות מסוימות כבר ניתן להתייחס לאיראן כמדינה גרעינית.
לפי הטענות של ראש המטות המשולבים הגנרל מארק מילי, הוא השגיח על הנשיא דונלד טראמפ בתקופה שבין הבחירות להשבעת ביידן ב־20 בינואר השנה. לפי מה שפורסם לאחרונה בארה"ב, טראמפ רצה לתקוף באיראן והעלה את הנושא בימים הראשונים של ינואר השנה. מזכיר המדינה מייק פומפאו אמר לנשיא שזה מאוחר מדי להכות באיראן.
כשקראתי את האמירה הזאת באנגלית, בתקשורת האמריקנית, היא נראתה לי כמשתמעת ליותר משתי פנים. לפחות שני מובנים ברורים, ואחד מהם, שטראמפ עוזב את הבית הלבן בעוד פחות משלושה שבועות ולכן בשלב זה של ימי נשיאותו האחרונים אינו יכול לתקוף באיראן. הגנרל מילי העיד שהוא עבר עם טראמפ על ההשלכות שתהיינה לתקיפה שכזו, וזה שכנע את טראמפ לרדת מהנושא.
אפשר להניח שהחשש העיקרי היה שתפרוץ במזרח התיכון מלחמה וארה"ב תהיה מעורבת. זה הדבר האחרון שהאמריקנים רוצים. זה גם הנימוק העיקרי כיום של הבכירים בדימוס בישראל, המאיצים באמריקנים לחזור להסכם הקודם.
הסתירה הנוספת בעמדת הבכירים היא, שגם אם נניח שההסכם המקורי היה חיובי במידה מסוימת, הוא לא היה מושג אלמלא הלחץ המתמיד שישראל הפעילה באמצעות הליכה על הסף ובאמצעות חשיפת כורים איראניים סודיים ופעילות נוספת, שאילצה את המערב להטיל סנקציות חמורות על איראן.
השיבר כבר מטפטף
הציבור מתמכר לשקט לאחר תופי המחאה, ולכן אינו מתרגש מהחלטות רעות מאוד של שאשא ביטון וזנדברג במשרדיהן
לחברי הכנסת אין יום ולא לילה. אתה שומע מהם שלפעמים הם תופסים שעתיים מחוץ למשכן הכנסת כדי לנום במלון. חילי טרופר נראה מדוכא כשנאלץ לעזוב את טוקיו ולחזור למרחץ הטורקי של אלקין. בליכוד מתארים את כוכב המחזמר הרומנטי "רומייה וזאב", כמי שמסתובב עם להביור ומבעיר את הכנסת. חוצה את כל הקווים האדומים, עובר על כל כללי המשחק הפרלמנטריים כדי להשמיד את האופוזיציה.
הח"כית גלית דיסטל אטבריאן רואה את אלקין מסתודד בפינה ארוכות וצוחק. הוא עושה צחוק מהעבודה, בזמן שגורל הממשלה - ערימת החבר'ה שבנט מסתיר מתחתיה את אחריותו - נמצא בידיהן של סיעות רע"מ והרשימה המשותפת. התנהגותו של אלקין לא מפתיעה; הוא נציג הסיעה שבראשה גדעון סער, שאחראי יותר מכל אחד אחר לממשלת המפולת.
השאלה שממשיכה להיות המוטו לפרשנויות היא מה תוחלת החיים של הממשלה ושל הקואליציה. הניתוח החדש שמתווסף לשלל תיאוריות ההתפרקות הוא העימות התחרותי בין רע"מ לרשימה המשותפת, שתי הסיעות הפלשתיניות־אסלאמיסטיות שהממשלה תלויה בהן.
כל עוד עבאס מוביל את רע"מ להישגים והדברים משתקפים היטב בסקרים, ייוותר המצב הקיים. בחירות ייטיבו עם רע"מ על חשבונה של המשותפת עם טיבי ועודה. המחיר של שאשא ביטון כשרת החינוך שאף אחד לא יגיד לה איך לנהל את המערכת בימי מגיפה, הוא 53 מיליארד שקלים מגזריים. המחיר הוא גם ביטול נדבך אסטרטגי ביחסי ישראל עם האמירויות, בהינף עפרון לא מחודד של זנדברג באיכות הסביבה.
כמה נזקים השמאל מסוגל לגרום בתוך שבועות מעטים של ישיבה על השיבר. זנדברג החליטה לבטל את קו צינור הנפט מאילת לאשקלון. אין גזרה שאיננה נסדקת אם לא ממש נופלת: סוריה, האמירויות, המפרץ, איראן. גם הקו הירדני עלול להתחמם.
אם טיבי יחליט שמשתלם לו למשוך את השמיכה מתחת לרגלי "שלישיית לא אכפת להם", הוא יוכל להצטרף לאיזו הצבעה שתעזור לאופוזיציה להפיל את הממשלה. המטרה של הליכוד היא להמחיש נון־סטופ שלממשלה הזאת, שקמה רק כדי להפיל את נתניהו, אין יכולת למשול בישראל, אין לה זכות קיום. הציבור הישראלי מסתכל על האופק הקרוב. הוא שומע שקט. קול התופים והצופרים, הקללות והמהומה ברחובות, נדם. מבחינה פסיכולוגית המלחמה הסתיימה. הציבור לא עסוק בשאלה מה נתניהו היה עושה במצב הנתון.
קמפיין בעורף האויב
התחושה היא שהשמאל הרדיקלי מתחיל להכשיר מהלך של פינוי יישובים. סביר שזה לא יקרה, אבל התחושה הזו תישאר עם הממשלה
שלושה שלטי ענק על החזית של מבנים ממשלתיים בכניסה לירושלים. שמאלה מהמיתרים, לא ניתן להחמיץ: בשלט הימני ציטוט של בני גנץ מלווה בתמונתו: "זוהי מציאות בלתי סבירה ומסוכנת... ואני משוכנע כי הנהגת המדינה והגופים האחראים לכך יעשו כל שנדרש". בשלט השמאלי, בליווי תמונת עמר בר־לב: "אנחנו ראינו מה עושה אלימות כשהימין מניח לה להשתולל. לא נרשה להפקרות הפושעת הזו להתרחש שוב".
ובשלט האמצעי, אזהרה חמורה כשלמעלה הלוגו של "שוברים שתיקה": "אלימות מתנחלים ל א במשמרת שלכם!".
בחלוף יומיים מאז קיבלתי את תמונת השלטים באחת הרשתות, חשבתי לפתע שזהו זיוף שנועד לחולל פרובוקציה. לפחות מבחינת הסגנון. שוברים שתיקה, ארגון שמאל קיצוני המשרת כוחות זרים, עוינים לישראל, כאילו מאיים על שרים בכירים בממשלת ישראל.
ביום השלישי, כשחזרתי לירושלים, רשמתי לעצמי לבדוק את קירות הבניינים המוכרים, אם השלטים פרוסים עליהם. הקירות היו עירומים. כשהצגתי את האפשרות שהצילום מזויף בפני מי שהעביר לי את הצילום, הוא אמר שהוא בעצמו צילם. "רשות המסים, שהמבנה הזה הוא שלה, ביקשה להוריד", אמר. מלכתחילה, השאלה מה פתאום שילוט פוליטי בוטה על מבנה הרשות? זו לא פעם ראשונה.
זה נראה כסוג של קמפיין מהסוג של "מונעים את הרצח הבא". גישושים ראשונים של ממשלת "השינוי" לקראת תוכנית מדינית חדשה שתכלול פינוי יישובים. להזכיר: בג"ץ יודע להשמיד יישובים שלמים בהינף פסיקה. דמוניזציה כזאת של המתנחלים בראש חוצות לא נראתה זה 12 שנים. וזאת בממשלת הכיפה הסרוגה. מה שאפשר לזהות זה את האדנות ואת הביטחון העצמי היהיר של טורבינת השנאה.
אבל ההערכה היא שלא יהיה פינוי יישובים במסגרת של תוכנית כלשהי. במונחי מלחמת יום הכיפורים, החלק הסרוגי־ממלכתי בממשלה מתייחס ליישובים בתור המעוזים. הם עומדים. הם לא ייפלו בקרוב. הכוחות האנטי־לאומיים מתרכזים בחדירה לעומק השטח, מתמקדים בחטיבות השריון, ולא מתעכבים על היישובים שנשארים מאחור.
בהתנחלויות ימשיכו לשתות תה צמחים, לאכול חרובים, לשיר קומבייה ולהכריז כמה הם לא מתגעגעים לבנימין נתניהו. אבל השמאל הרדיקלי יכתיב את הקו יותר ויותר וינשוף בעורפם של גנץ, בר־לב, לפיד וסער. התפיסה הבסיסית של הממשלה היא שהזכויות הן של הערבים, הפלשתינים; והיהודים צריכים להסתדר. להסתפק בשמינית הגמר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו