שלום לך. היום ברכבת שמעתי אותך אומרת לאבא שאת מאוד נהנית בחופש הגדול, אבל נראה לך שללמוד זה מאוד כיף, ואת כבר ממש מחכה להתחיל את כיתה א׳. לאורך הנסיעה נראית שמחה ונלהבת מכל החוויות שהיו לכם בתל אביב. שרת וציירת והתלהבת מהתיק החדש שאבא קנה לך, והבטחת לאבא שתקשטי את התיק יפה ותשמרי עליו טוב־טוב. חשוב לקיים הבטחות, זה יוצר אמון בעולם. לכן רציתי לכתוב לך כמה לפעמים קשה לקיים הבטחות.
לא תמיד ילדים מבינים למה מבוגרים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. בסוד אגלה לך שלפעמים גם מבוגרים לא מבינים למה הם מתנהגים כך. בכל תחנה שהרכבת עצרה בה, עלו אנשים חדשים לקרון, ושוב ראיתי את פנייך התמהות. בטח היה לך משונה לשמוע איך אנשים מדברים לא יפה לאבא. בכל זאת הוא הגיבור שלך, זה שאוהב אותך כל כך, ורוצה הכל בשבילך ומה פתאום כל מיני אנשים זרים אומרים לו לעשות דברים? ואבא כועס, ואנשים כועסים, ואבא מתעצבן, ואנשים מתעצבנים, ואבא צועק, ואנשים צועקים, וגם כשהרכבת נוסעת זה לא מפסיק.
יום אחד את לא תהיי ילדה, ותגלי את הסוד שגם מבוגרים הם גם קצת ילדים בפנים. לא תמיד אנחנו אוהבים לשמוע שאנחנו ״חייבים״ לעשות משהו שאנחנו לא רוצים לעשות. הסיבה שכל הנוסעים העירו לאבא, היתה בגלל שהוא לא רוצה לשים מסיכה על הפנים.
זה נכון, חג פורים עוד רחוק. והקיץ הזה חם ומזיעים המון, וזה לא הכי כיף לשים מסיכות על הפנים, אבל יש בעולם נגיף וקוראים לו קורונה, ואף על פי שלא רואים אותו בעין, הוא מאוד מסוכן והרבה אנשים חלו בו, וחלק אפילו מתו.
אבא לא חושב כך. הוא אמר לאנשים שהקורונה זה שטויות, שכל מיני מהנדסים בעולם משנים לאנשים את המחשבות, ואנשים עם מסיכות הם כבשים צייתניות.
ראיתי איך את רועדת כשאבא צעק, ציירת כל כך חזק כאילו ניסית להשתיק את הצעקות עם הצבעים. זה אפילו לא שינה לאבא שהרופאה עם השיער הכתום ומקל ההליכה סיפרה לו שהיא חוזרת ממש עכשיו מניתוח של חולי קורונה, ושיש לקורונה גרסה בשם דלתא, והיא משתוללת ומאוד מסוכנת לאנשים. אבא צעק עליה שהיא שקרנית ואמר שהיא מכשפה וזה לא היה מנומס כל כך, למעשה זה היה חצוף מאוד מצידו של אבא, אבל כולנו מאבדים קצת את הכיוון כשאנחנו כועסים.
אבל את יודעת משהו מוזר? מותר לאבא לחשוב כך. למרות מה שהוא אמר אין משטרה למחשבות. מותר לו להאמין שהוא זאב ולא כבש, שהוא חכם וכולם מטומטמים, שכל שאר הנוסעים מלאים בשנאת חינם, ורק הוא מלא באהבה גם אם היא מקללת כל הזמן. מותר לו לחשוב כך. אבל גם אבא צריך לקיים את ההבטחה שלו, וההבטחה שלו היא להיות חלק מהמדינה הזו, לקיים את החוקים שלה. את צריכה להזכיר לאבא שאם מפירים הבטחות, אין אמון הדדי, וכשזה לא קיים, החוקים נעלמים, וכולנו חוזרים להיות חיות טורפות ומטורפות. וגם אם זה נשמע כמו מסע מרתק באגדות, ממש לא כיף לחיות ככה במציאות.
אני מקווה שהחיוכים המקסימים שלך יזכירו לאבא שחשוב לעשות לך עולם יפה לגדול בו, ועולם כזה הוא גם עולם מתחשב באחרים, גם אם אתה חושב שהם לא צודקים. תהני מהחופש, והלוואי שתהיה לך שנת לימודים מוצלחת ובריאה.
ביולי 1959, רעדה מדינת ישראל הצעירה. אירועי מרד ואדי סאליב בחיפה קרעו בן־רגע את אשליית מדינת ״כל יהודיה״ לגזרים. תושבי השכונה היו ברובם המכריע עולים חדשים מצפון אפריקה שלא רצו לגור בערי המסכנות שהועיד להם השלטון דאז, והתגוררו בדירות שנטשו מאחור ערביי חיפה שנמלטו מהעיר במלחמת העצמאות. בתחתית הכרמל, גילו תושבי הוואדי שדמוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה, ושיש יהודים שווים יותר במעלה הכרמל ויהודים ששווים הרבה פחות בתחתיתו. הרעב ותנאי דיור ירודים היו נחלת רבים באותה עת, אולם תושבי הוואדי חשו ממשוטרים יתר, מודרים משוק העבודה ונידונים לעוני מחפיר אך ורק בשל מוצאם.
הדבר יצר חבית נפץ עדתית שבסופו של דבר התפוצצה בוואדי סאליב, אך הניצוצות התפזרו רחוק־רחוק, ויצרו שלל אירועים דומים גם בירושלים, בבאר שבע ובשדרות. עם השנים נשכחו המאורעות, אולם בזמן אמת שרשרת האירועים היתה כה חמורה עד שאיימה להביא את המדינה הצעירה לסף מלחמת אזרחים.
את חוסר השוויון ותחושת הולכת השולל היטיב לסכם ג׳ו עמר בשירו ״לשכת עבודה״. שיר מחאה שנכתב בעקבות הטלטלה שחווה עמר מאירועי ואדי סאליב. כולם מכירים את הבית בעברית על לשכת העבודה המסננת את האנשים על פי מוצאם, אולם העצב והמחאה מצויים דווקא בבתים שעמר שר בערבית - ״נזכרתי פתאום בדברי האנשים / שהפרידו אותנו מהורינו / הגענו ולא מצאנו מה שחשבנו / אלוקים, רחם עלינו / אלוקים רחם עלינו״.
בשיא אירועי מרד ואדי סאליב, הניפו כמה עולים זועמים את תמונת מוחמד החמישי, מלך מרוקו באותה עת. לדברי הנוכחים באירוע השלט הונף לרגעים בודדים, אולם די היה באותם רגעים כדי שהצילום יופיע בעיתון ״העולם הזה״ שערך אורי אבנרי, ממתנגדיו הגדולים של השלטון. אבנרי הבליט את הארוע בכתבה והשווה אותו למהפכה האמריקנית ולשחרור הבסטיליה, דברים שוודאי עוררו את פחד השלטון הישראלי - שלטון שצנזר וחסם את הדואר ששלחו העולים למשפחותיהם, והפעיל את שירותי הביטחון הישראליים לעקוב אחריהם מתוך חשד וחשש שהעולים יוצאי ארצות ערב, עדיין נאמנים למולדתם לשעבר.
השבוע חשבתי על השנים והמרחק שעברנו בין ישראל של אירועי ואדי סאליב, לישראל הנוכחית, שבה שלוש ערים בישראל - יקנעם, נתניה ודימונה - לקחו על עצמן לציין ולחגוג את יום הכתרת מלך מרוקו הנוכחי, מוחמד השישי.
מה פתאום חוגגים במדינת ישראל את הכתרת מלך מרוקו, שאלתי את בני ביטון, ראש עיריית דימונה.
״ז׳קי קדוש, יו״ר פדרציית יהדות מרקש, פנה אלינו ואמר - תראו, בממלכה המרוקאית קצת מתפלאים, איך זה שמיליון מרוקאים נמצאים במדינת ישראל ואין הערכה לכל מה שהמלך הנוכחי עשה עבור השלום? אז חיים ביבס מהשלטון המקומי, סימון אלפסי מיקנעם ואני, נענינו לקריאה והחלטנו שהשנה נחגוג את יום ההכתרה של המלך באירוע עירוני. אתה חייב לבוא ולראות איך כל דימונה מקושטת בדגלי מרוקו ובתמונות של המלך. ואגב, בלי קשר לפוליטיקה, הזמנו גם את ביבי, כי הוא הביא את ההסכם שעכשיו כולנו נהנים ממנו ויש עוד כמה אורחים סודיים שיגיעו היישר ממרוקו לחגוג איתנו״.
טוב, דימונה תמיד היתה מרוקו הקטנה, אבל אתה יודע, יש הרבה יוצאי אנגליה, יוצאי בולגריה, יוצאי בריה״מ, ואני מפשפש בזיכרוני ולא זוכר שום עדה אחרת שחוגגת את יום הכתרתו של מלך ארצם הקודמת. אז מה נשתנה המלך הזה מכל המלכים? מה הקסם שמייחד את מלך מרוקו, שהוא ללא ספק המלך החביב על תושבי ישראל?
״נו, פרץ. אתה יודע איך זה, כולם במרוקו עבדו אצל המלך״, צוחק ביטון, ״האמת, אתה צריך לשאול את אבותינו וסבותינו, הם השרישו בנו את האהבה הזו למלך, בעיקר בגלל היחס החם שהיה בין בית המלוכה ליהודי מרוקו״. כשבני ביטון מדבר על היחס החם, אני נזכר בתשובתו של המלך מוחמד החמישי לבקשת הנאצים שישלח את יהודי מרוקו למחנות ההשמדה. ״אין בעיה״, ענה המלך, ״אבל במרוקו אין יהודים, רק מרוקאים״.