אבודים בטוקיו: היפנים מחפשים מוטיבציה

זה קרה - הגעתי בשעה טובה אל המלון בטוקיו, אבל בתקופה מטורפת ובלתי נגמרת של קורונה גם זו היתה משימה לא פשוטה, אחרי ימים של טופסולוגיה. זה היה שבוע עם הרבה לחיצות מקשים והרבה תהיות לגבי האירוע. כמות הביורוקרטיה שלוותה לנסיעה הזאת היתה יוצאת דופן ונעה בין הפרטים הרגילים של טיסה - מלון, תחרויות ספורט שארצה לסקר וכדומה - לבין עניינים הקשורים לנגיף הקורונה, שאם נרצה או לא, עדיין מכתיב את הקצב.

לקראת האולימפיאדה שתיפתח הערב, דאגו המארחים לאפליקציות איכון שמוודאות כי המגיעים לטוקיו נמצאים היכן שהם מורשים להימצא, וכמובן גם אפליקציות המדווחות על המצב הבריאותי של האורחים בכפר האולימפי בכל רגע נתון, וזה מבלי לדבר על בדיקות הקורונה שנאלצנו לבצע לפני העלייה למטוס ובכל הימים שלפני כן.
גם חובבי הטופסולוגיה (תאמינו או לא, יש כאלה) התקשו לנווט בין הדרישות השונות לאתרים השונים למסמכים השונים, ועבור רבים מאוד זה הרגיש כמו סינית (או יפנית, במקרה הזה). קולגות שנחתו ביממה האחרונה בישרו שגם בשדות התעופה בטוקיו ממתינים לבאים מבחוץ כמה וכמה טפסים, כך שאני באמת מקווה שעכשיו - יותר מ־24 שעות אחרי שעת הנחיתה - כל העניינים האלה מאחוריי. כמו שאמר אחד העיתונאים שכבר נמצא שם: "תביא איתך הרבה סבלנות". אז כמו ילד שהולך לטיול שנתי ונדרש לארוז "מצב רוח", כך עשיתי. עם מזוודה עמוסה סבלנות וסובלנות, המראתי לטוקיו.

כרטיס הכניסה לעולם

תשע שנים אחורה, ב־2012, הרעיון של המשחקים האולימפיים בטוקיו 2020 בדיוק עשה את צעדיו הראשונים. שינזו אבה נבחר לראשות ממשלת יפן והוא זה שהיה נחוש להגיש הצעה קונקרטית לאירוח האולימפיאדה. באותה נקודת זמן מדריד ואיסטנבול היו הערים המועמדות לזכות האירוח, אבל אבה לקח את המושכות, ניער את הצוות שהיה אמון על ההצעה, ובעזרת תוכנית פעולה משכנעת הצליח להביא את המשחקים לבירת יפן. מי שצפה בטקס הנעילה של המשחקים בריו 2016 ודאי זוכר את אבה, שגנב את ההצגה כשנכנס עם תחפושת סופר־מריו לבמה ובעצם קיבל את זכות האירוח מהברזילאים.

כבר אז אפשר היה לראות כמה זה חשוב לראש ממשלת יפן, שראה במשחקים האולימפיים כלי להעברת מסר בנוגע למצב המדינה שלו ולמעשה לטיב עבודתו. התוכנית היתה להציג ב־2020 מדינה שהתגברה על בעיות כלכליות, מדינה פתוחה, שוויונית ומודרנית, שמזכירה לעולם את מה שהזכירה יפן ב־1964, כשטוקיו אירחה את המשחקים האולימפיים בפעם הראשונה.
אז, כעשרים שנה אחרי סיום מלחמת העולם השנייה, יפן היתה המדינה הראשונה מחוץ לאמריקה ואירופה שבה נערכה האולימפיאדה. עבורה, האירוע הזה היה כלי שדרכו תוכל להציג את עצמה כמדינה שהשלימה את המהפך ממיליטנטית לליברלית ולחברה בקהילה הבינלאומית.
בתוך כמה שנים היא ביצעה את מה שכונה "השינוי האורבני הקיצוני בהיסטוריה", כשבנתה את עצמה מחדש והתאימה את הסביבה לעולם החיצוני שנכנס לשטחה. עשרות אלפי בניינים, מלונות, רכבות עילית ותחתית, כבישים - את הכל הרימו היפנים מאפס למען האירוע. תשעה ימים לפני טקס הפתיחה הציג קיסר יפן דאז, הירואיטו, את הרכבת המהירה שעברה כ־400 ק"מ בשלוש שעות. ובאמת, האנשים שהגיעו ליפן עם ציפיות מסוימות פגשו מדינה אחרת, משוחררת, חופשייה. את ההצלחה הזאת, ספורטיבית ובעיקר תדמיתית, קיווה לשחזר אבה. "היינו אז הרבה יותר עניים", אמר ראש הממשלה כשהגיש את ההצעה ב־2013, "אבל האנשים היו אז כל כך מלאי תשוקה לארח את המשחקים וזה מה שהפך אותם להצלחה".

תקווה, אומץ והפסד כספי

תשוקה, זה ברור, היתה גם הפעם. הזכות לארח את המשחקים לראשונה מאז 1964 הלהיבה את היפנים, שהכינו את עצמם לשלושה שבועות מותחים, מרגשים וספורטיביים. עם ענפי ספורט חדשים, ספורטאי ענק מכל העולם, ונוסף על כל אלה אפשרות להציג חידושים טכנולוגיים - רובטים שכמותם לא נראו - היפנים המתינו בקוצר רוח לפתיחת המשחקים. אולם מעל 11 אלף ספורטאים שיתחרו ב־339 תחרויות ספורט ביותר מ־40 מוקדים, מרחף כבר כמעט שנתיים נגיף אחד. ובגלל הנגיף הזה, הקורונה, הכל השתנה. אולימפיאדת טוקיו הפכה לראשונה אי פעם שנדחתה בשנה, ולכזאת שתיערך ללא קהל ביציעים.

הספורטאים ייאלצו לבלות את זמנם בבועות, לשמור על פרוטוקולים נוקשים ולהתחרות כשרעש הרקע שמלווה את הביצוע הוא הדממה הרועשת מהיציעים. "אני מאוד אוהבת לשאוב אנרגיה מהקהל" אמרה המתעמלת האמריקאית סימון ביילס, "לכן אני קצת מודאגת לגבי איך אני אצליח לתפקד בנסיבות האלה".

מבחינת התושבים, התשוקה שהיתה בתחילת הדרך כבר מזמן לא רלוונטית. את מקומה תפסו הדאגה, החשש, ואפילו הכעס על קיום האירוע בשעה שהמצב הבריאותי במדינה רע ובטוקיו מוכרז מצב חירום. על פי סקרים שנעשו, כמחצית מהתושבים היו מעוניינים שהמשחקים יידחו או יבוטלו, ואפילו בימים אלה - כשטקס הפתיחה מעבר לפינה - אפשר לראות הפגנות כנגד המשחקים.
הקורונה היכתה כל כך חזק, שגם ההשוואות לאולימפיאדה שנערכה ב־1964 נראות מופרכות. בהינתן ההפסדים הכספיים מדחיית המשחקים ומהיעדר הקהל, אין שום סיכוי שטוקיו 2020 אכן תציג התאוששות כלכלית כלשהי כפי שהיה המצב לפני 57 שנים. אפילו ראש הממשלה שינזו אבה, הוגה הרעיון, כבר לא נמצא שם על כיסאו. בספטמבר של השנה שעברה, חודשיים אחרי המועד המקורי של האולימפיאדה, הוא נאלץ לפרוש מתפקידו בשל בעיות רפואיות. רה"מ הנוכחי, יושיהידה סוגה, נאלץ לשנות את הסיסמאות שליוו את טוקיו 2020 בתחילת הדרך. "אנחנו רוצים לשלוח מסר לעולם", אמר כשנכנס לתפקיד, "מסר של תקווה ואומץ".

בעקבות משבר הקורונה הפכו המשחקים האולימפיים לסמל המאבק של העולם מול הנגיף, והמאבק הזה נמשך עד עצם היום הזה. ובטוקיו, כך נדמה, המאבק הזה מסובך הרבה יותר. לא רק חיי אדם ושגרת חיים עומדים על הפרק, אלא גם ספורט, פוליטיקה וכסף. הרי אחרי יורו 2020 וטורניר ווימבלדון שנערכו בנוכחות קהל והיו הצלחה אדירה, קשה לדמיין פתאום אירוע ספורט בסדר גודל כזה ללא אוהדים. ועדיין, קשה באותו מידה לדמיין שהאירוע הזה מבוטל ולא מתקיים כלל.

לרוץ עם הקורונה

במשחקים האולימפיים הושקעו כספים אדירים, ליתר דיוק הסכום הגבוה ביותר אי פעם, וביטולם ינחית מכה קשה מדי על היפנים. נוסף על כך, עבור הפוליטיקאים, הם עדיין משמשים כלי תעמולה לא רע בכלל. בעוד כמה חודשים יהיו בחירות, ולפי פרשני פוליטיקה ביפן, ראש הממשלה החדש מעוניין למנף את טוקיו 2020 לטובת קולות המצביעים בעזרת מדליות וגאווה לאומית. מאטסושי הונדה, פרשן פוליטי, אמר ל"פייננשל טיימס": "האנשים מנסים להבין מה סוגה בעצם עושה, והתשובה היחידה היא שהוא רוצה שיהיו משחקים טובים שיעזרו לו להיבחר מחדש לתפקיד ראש הממשלה".

קשה שלא להתנער מהמחשבה שהמניעים האלה לקיום המשחקים הם מפוקפקים משהו בתקופה קשה זאת, אבל אחד הדברים הראשונים שחשוב לזכור, תמיד, הוא שלא מערבבים פוליטיקה עם ספורט. אסור, לא כדאי, לא מומלץ. כלומר, צריך לדעת להפריד בין הדברים האלה, כי כשעושים זאת, נשארים עם המניע הטהור והחשוב מכולם לקיום האולימפיאדה - הספורט עצמו.
נכון, אפשר היה לבטל ואף אחד לא היה יוצא בהפגנות אם זאת היתה ההחלטה המתקבלת, אבל בין שלל השיקולים שהובילו לדחייה של 12 חודשים, השיקול הכבד מכולם היה הספורטאים עצמם. כפי שטבע מייסד המשחקים פייר דה קוברטן; "לא הניצחון חשוב, אלא ההשתתפות". ועבור הספורטאים והספורטאיות, כאלו שעמלו והתאמנו במשך חמש שנים - מתוכן שנה וחצי בתנאי בידוד - ההשתתפות במשחקים האולימפיים היא כל עולמם.
אותם ספורטאים מגיעים לטוקיו בידיעה שעליהם להקריב המון - לחיות בבועה, לצאת מהמלון לתחרות וחזרה, להיות מנותקים לחלוטין מהמשפחה - והם מחויבים לכך ומוכנים לכך. "בסופו של דבר זה לא משנה אם יש אוהדים או אין, אם המשפחה שלי לצידי או לא, אני פשוט מתרגשת להיות במשחקים האולימפיים ולקפוץ לגובה", סיכמה הקופצת האמריקנית ושתי קאנינגהאם. "נמאס לי כבר לשמוע על קורונה ולדבר על זה", הוסיף השחיין הבריטי אדם פיטי, "אני רוצה לשחות כבר, בשביל זה באתי לכאן!".

המארגנים ידעו מראש שיהיה בלתי אפשרי להוריד את הקורונה מהפרק, והם צדקו. בימים האחרונים אובחנו כמה חיוביים לנגיף בתוך הכפר האולימפי, ונוסף על כך, ספורטאים וספורטאיות כמו הטניסאית האמריקנית קוקו גוף אובחנו חיוביים לפני הנסיעה ונאלצו לפספס את המשחקים. אין ספק שהנגיף יהיה חלק בלתי נפרד מהמשחקים, לא פחות מהקמע, והמבחן שעומד כעת בפני היפנים הוא לנסות ולקיים את המשחקים הכי טוב שניתן לצידו ובצילו.

עוד לפני שהתחילה האולימפיאדה ניכר עד כמה ההשפעה של נגיף הקורונה על האירוע היא גדולה ומשמעותית, שכן הוא הצליח לזקק את המשחקים האולימפיים לספורט בלבד. הרי מהתוכניות שהיו לשינזו אבה ב־2012 לא נשאר זכר. העולם לא יראה את טוקיו החדשה, הכלכלה לא פורחת והעיר לא צוהלת כפי שקיווה שתהיה בקיץ של השנה שעברה. לפי כמות ותוכן הטפסים שמילאתי בימים האחרונים, הסיכוי שאני ועיתונאי הספורט האחרים נראה את יופייה של העיר ונכיר את אופיים של התושבים הוא אפסי. כפי שזה נראה, המשחקים האולימפיים בטוקיו 2020 יעסקו אך ורק בדבר אחד, נקי, טהור, שקט ומבודד - ספורט. נשמע מעניין הקונספט הזה.