מקרה האלימות בבית ברל הוכיח שוב: סטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות בישראל נתונים למתקפה פסיכולוגית אנטי־ציונית
כמה שעות לפני ההצבעה על חוק איחוד משפחות, התנהל באולם נגב שבכנסת דיון שלא משך עיתונאים, אבל חשף צד מאוד מדכא בזירה הפנימית: דיכוי שחווים סטודנטים ציונים בקמפוסים של אוניברסיטאות ומכללות בישראל.
"פנה אלי אדם בשם אלעד גביאן, וביקש שאפרסם כדי שיגיע למישהו שיוכל להתערב", כתבה בטוויטר אישה צעירה ב־17 במאי, בזמן מבצע "שומר החומות" בעזה וההתפרעויות החמורות של ערביי ישראל. היא שיתפה את המסר של גביאן: "אני סטודנט בבית ברל, ובגלל שרציתי שהמכללה תתלה דגל ישראל בכניסה, גורשתי ונחסמתי בקבוצות. אמרו לי שאני מסית לאלימות, להירגע. שאני אלים. ערבים איימו עלי. המכללה אפשרה ומאפשרת תמיכה בטרור - לא נאמר בשום גורם רשמי שהמכללה בצד של מדינת ישראל. נשמע שולי, אבל זה קריטי. כל היהודים מפחדים".
הציעו לגביאן לפנות ל"אם תרצו" ולשר החינוך דאז יואב גלנט. באירוע של חברות הכנסת גלית דיסטל־אטבריאן וקטי שטרית, פירט גביאן את מה שסיפר לפני כחודשיים. "בתוך חודש הפכתי מסטודנט מצטיין (לקולנוע) למנודה ולמצורע", אמר. לדבריו, יו"ר אגודת הסטודנטים, שהוא עצמו היה חבר בה, כמו גם בכירים בהנהלת מכללת בית ברל, עשו לו שיחות "הרגעה" ו"השתקה". "עכשיו נאסר עלי לגשת למבחנים", סיפר.
גביאן הטיל את האחריות על העומדת בראש המוסד, פרופ' יולי תמיר. באחד משיאי העימות בינו לבין המכללה והסטודנטים הערבים, הוא הותקף לאור יום בשטח הקמפוס. אלעד הוציא מתרמילו, לעיני משתתפי הכנס, חולצת טריקו מוכתמת בדם.
סטודנט מאוניברסיטת אריאל הציג עצומה של סטודנטים, שקוראת לנשיא הרצוג שלא לאשר את מינויו של פרופ' דוד הראל לתפקיד נשיא האקדמיה למדעים. מתברר שהאישור הסופי למינוי נעשה בחתימת נשיא המדינה. במצב המשילותי בארץ כיום, נראה שדווקא נשיא המדינה, מעמדתו הסמלית ביותר, יכול למלא חלל ריק בנושאי מפתח.
יחד עם העצומה נגד הראל, דווח בכנסת על שורה של יוזמות שלו בקהילה האקדמית הבינלאומית, הפוגעות באקדמיה הישראלית ובקשריה עם מוסדות עמיתים בעולם. בייחוד תמיכתו בתנועת החרם והסנקציות, ופגיעתו הספציפית באוניברסיטת אריאל על ידי קריאה לניתוק קשרים איתה. אגב, גם יולי תמיר בתפקידיה הממלכתיים בעבר נלחמה נגד אישורה של אריאל כאוניברסיטה. ד"ר אורי כהן הציג תמונה של בכירים באקדמיה, כמו אותו פרופ' הראל או נשיא אוניברסיטת חיפה פרופ' רון רובין, שפרסם קריאה למרד נגד הממשלה.
אך אלו קרבות אוויר של מדיניות בגובה 50 אלף רגל. הסטודנטים שהגיעו ממכללות כמו תל חי או בית ברל ושנקר, מהאוניברסיטה העברית ומתל אביב, תיארו את האקו־סיסטם האנטי־ציוני־אנטי־יהודי, הרווי בתחושות של צעירים שנתונים למתקפה פסיכולוגית. אלו סטודנטים שנשלל מהם חופש המחשבה וחופש הביטוי.
האנטי־ציונות בקמפוסים מגובה בהפחדה שמייצרות קבוצות מאורגנות של סטודנטים ערבים. זה כבר לא משהו שמרצים מבטאים כדעה "מחייבת" כלפי הסטודנטים; אנטי־ציונות והפיכת היהדות לאויב אידיאולוגי כבר מוטמעות בשפה ובתכנים האקדמיים של חומרי הלימוד.
ומי בתפקיד מפא"י?
האמריקנים חזק בתמונת הפוליטיקה הישראלית באמצעות לפיד, אבל הציבור ידרוש אחריות מרה"מ בנט - אם ייווצר מחדל ביטחוני בעקבות חוק האזרחות
איילת שקד, מעל דוכן הכנסת ובמסדרונות במשאים ומתנים עם מפלגות השמאל ועם רע"מ, כבר עברה פאזה. מבחינה עקרונית היא מנהלת משא ומתן על זכות השיבה. לא על חוק האזרחות ולא על איחוד משפחות, אלא על מתן הכרה לדרך מסוימת של מימוש הזכות. קרה לה מה שאירע ליוסי ביילין, אהוד ברק ואמנון ליפקין־שחק בטאבה לפני כ־20 שנה. הם כבר דנו שם בקליטת כ־100 אלף פליטים פלשתינים בישראל.
מתברר שלבנט ולשקד אין לאן לחזור, לא רק מבחינת המחוז האלקטורלי שלהם; אין להם דרך חזרה מבחינה מוסרית, רגשית, אידיאולוגית. הם מין ילד יתום, דו־ראשי, שמטופל במשפחת אומנה שמאלנית.
לא משנה מהי הסיבה הפוליטית שבגינה הם לא מוכנים לחבור לימין בהעברת חוק יסוד: כניסה, הגירה ומעמד בישראל. בסוף, מהשיקולים הפרקטיים עוברים לשיקולים העקרוניים: בפתח נוסח החוק נקבעים "עקרונות יסוד": (א) "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל. (ב) מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי...". לזה שקד ובנט כבר לא יכולים להסכים כיום, משום שמנסור עבאס, מרב מיכאלי, תמר זנדברג ובני גנץ שוללים הנחות יסוד אלה.
יש כל מיני פרשנים הבקיאים לעומק בימין, שמתחרים בשאלה מיהו נפתלי בנט. זאב גלילי, כפי שכבר רבים יודעים, שאל בבלוג שלו "היגיון בשיגעון" עוד ב־2013, אם בנט הוא "סוס טרויאני". לאחר מכן, ב־2015, אם בנט מתכוון להקים את ממשלת הרצוג־לבני. מתברר שהראשון שהבין שבנט מתעתע היה משה איפרגן כבר ב־2008-2007. אמר לי את זה אריק זיו, המומחה לליכוד, ורציתי לשמוע את זה גם מאיפרגן עצמו. הוא סיפר שהרגיש שמשהו השתנה ויש הרבה הדלפות, והוא זיהה את הבעיה בשני האנשים החדשים שנכנסו לסביבתו הקרובה של נתניהו אז, בנט ושלום שלמה.
הלהט של בנט לשתף פעולה עם עיתונאים, בייחוד מהשמאל, שוחרי רעתו של נתניהו, יצר את דפוס שיתוף הפעולה שאינו ייחודי לפוליטיקה הישראלית; זה שיתוף פעולה הרסני של שמאל קיצוני עם מה שנתפס כימין קיצוני נגד גורם מרכזי. הקלאסיקה היא פעולה הדדית בין גורמים פשיסטיים לבין הקומוניסטים, כנגד הכוח המרכזי של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות.
בישראל, האויב המשותף היה מפא"י ובן־גוריון בזמנו; בדור האחרון, מי שתופס את המשבצת זה הליכוד, ובראשו נתניהו. זה כנראה מה שמשך את יאיר לפיד אל נפתלי בנט ב"ברית האחים" ב־2013. כבר אז חשף זאב קם שהסיפור לא נולד כשיתוף פעולה במשא ומתן קואליציוני, אלא שבועות לא מעטים לפני הבחירות. לפיד ובנט, כהרגלם, הגיעו להסכם חשאי, וכלפי חוץ המשיכו לתקוף זה את זה.
היעדר הבסיס המוסרי הדמוקרטי לממשלה, משום שבראשה עומד ראש ממשלה ללא כל בסיס תמיכה ציבורית, נחשף השבוע פעמיים: פעם אחת בנושא חוק האזרחות, ופעם שנייה באמירה האגבית השחצנית של שר החוץ לפיד, שההסכם שכביכול נחתם בנושא היישוב אביתר הוא "קשקוש".
התבטאותו, כמו גם הכחשתו של שר הביטחון גנץ, מלמדות שהאמריקנים הטילו וטו על היישוב החדש.
האמריקנים חזק בתמונת הפוליטיקה הישראלית, בעיקר באמצעות לפיד. אבל ראש הממשלה נושא באחריות ציבורית. כשיוצאים למלחמה ויש תחושת מחדל וחידלון, הציבור שהעניק רוב לאהוד אולמרט או לגולדה מאיר יודע מי הכתובת לאחריות הציבורית, והוא תובע מהמנהיג אחריות והסקת מסקנות. אם עלול להתרחש מחדל ביטחוני בעקבות נפילת חוק האזרחות, אם מתבשל מחדל דמוגרפי, ממי יתבע הציבור אחריות? זאת הסיבה שבנט ושקד היו צריכים השבוע להתפטר, משום שהם אלה שציבורית נושאים באחריות - ולא התעמולה הריקה שלהם שמטילה אחריות על האופוזיציה.
זו שבירת כללי משחק שלא היתה אף פעם בישראל. מסיבה פשוטה: אף שבישראל נשמרה הדמוקרטיה לאורך שנות המדינה, ביסודות החברה הישראלית אין תרבות דמוקרטית ליברלית; מה שיש זו תשתית תרבותית סוציאליסטית שבה מושל השקר, ובה מושל העיקרון של המטרה מקדשת את האמצעים.
בנט ממשיך בשיתוף הפעולה עם יאיר לפיד, שמטרתו שחיקת דמותו ומעמדו הציבורי של נתניהו. זה מה שהם עשו מאז 2013, גם כאשר בנט איים לפוצץ את הממשלה אם לא ימונה מזכיר צבאי לקבינט הביטחוני. וזה מה שהם ממשיכים לעשות עכשיו בתפקידיהם הממלכתיים.
לטאטא את האורווה
השמאל יודע להריע לתהליכים לא־דמוקרטיים, והסכם אוסלו הוא דוגמה מובהקת; ככה זה כשנלחמים ב"שחיתות"
שני אנשי שמאל מובהקים, שבעיני חלק מהימין היו מוגדרים אפילו כקיצוניים, תיארו את המציאות שהובילה להתפרקות הפוליטית שמשתקפת בממשלה הנוכחית.
פרופ' יולי תמיר היתה מאוד מקורבת לאהוד ברק כשעלה לשלטון לפני 22 שנה. בראיון לארי שביט ב"הארץ" (13.08.99) היא אמרה למעשה שמבחינת השמאל, הדמוקרטיה היא רק אופציה. "תראה, כולנו הרענו להסכם אוסלו, למרות שלא נולד באופן דמוקרטי. המגעים היו חשאיים, לא היתה שקיפות ושיקרו לציבור. בעניין זה, מה שהימין טען היה נכון", אמרה. "...היו פגמים דמוקרטיים קשים בתהליך הזה. בכל זאת, אימצנו אותו בהתלהבות, ומבחינתי בצדק... אני מניחה שאנחנו לא רוצים שלום דיקטטורי. זה לא. אבל גם זו שאלה שקשה לענות עליה בכנות. כי אם היו אומרים לנו, בסדר, רבותיי, תהיה פה דיקטטורה לשנה ובסופה יהיה שלום והשלום יביא לצדק ולרווחה. האם אנו קונים את זה או לא?... מבחן התוצאה פה הוא חשוב מאוד".
פרופ' זאב שטרנהל המנוח תיאר את ההפגנות ההמוניות במחאה על התרגיל המסריח במארס־אפריל 1990 כ"הסתה פשוטה נגד עצם קיומו של משטר פרלמנטרי... מפגיני השבת האחרונה... וקציני המילואים למיניהם פשוט אינם מודעים למשמעות של פעולת מחאה מסוג זה", כתב שטרנהל ב"חדשות" (ותודה לארכיון העיתונות העברית שהעלה סוף־סוף את גיליונות העיתון "חדשות" למרשתת). "היכולת המניפולטורית של קבוצת רייכמן והכסף הגדול העומד מאחוריה לצורכי פרסום ויחסי ציבור, אינם מסוגלים לבדם להסביר את התופעה... לימין המאבק נגד הדמוקרטיה הפרלמנטרית (התייצבו אנשי הרדיו והטלוויזיה)".
שטרנהל זיהה כמיהה למנהיג "שלא יהיה תלוי בפוליטיקאים המושחתים, איש נקי כפיים שיטאטא את האורווה הפרלמנטרית. הסיסמה שהושמעה בימים האחרונים - 'מושחתים החוצה' - מוכרת כבר יותר ממאה שנה, ומעבירה צמרמורת בגבו של כל מי שמכיר קצת את ההיסטוריה של המאה ה־20. ואמנם הסיפור תמיד מתחיל ממאבק בשחיתות ונגמר בחיסול הדמוקרטיה עצמה... זה תמיד מתחיל בקריאה 'די, נמאסתם'".
הרומאים על הגדרות
"אגדת חורבן" זו יצירה קולנועית על סיפור יהודי מכונן בן אלפיים שנה, אבל היא מטרידה מאוד באקטואליות שלה
קודם כל התחושות, ומדובר בקהל גדול. האולם הגדול בסינמטק הירושלמי ביום שלישי בערב היה מלא וגדוש בהקרנת בכורה של "אגדת חורבן", יצירת הדרמה המצוירת של גידי דר ושולי רנד.
ראש העיר משה ליאון דיבר לפני תחילת הסרט, ואם הוא התחבר והביע תחושה מתפעמת על חוויה רוחנית גדולה, סימן שבשונה מיצירות ישראליות אחרות מהדור האחרון - מדובר בתופעה ייחודית. כזאת שלא רק צופים בעלי מודעות פוליטית או אמנותית מסוגלים להבין ולחוות לעומק, אלא כל יהודי בישראל. מימין ומשמאל. עניים ודלים הנלחמים על קיומם, ועשירים שמסוגלים להתפייט שעה ארוכה מול המיקרופון לפני שהם מרשים לקהל לראות סוף־סוף במה מדובר.
דר ורנד לקחו את אחד הסיפורים ההיסטוריים המכוננים של העם היהודי באלפיים השנים האחרונות, חורבן בית המקדש, ועשו לו עיבוד משכנע באמצעים חדשניים. צריך לראות כדי להבין. החוויה הוויזואלית וקולות השחקנים הם בלתי רגילים, אבל חשובה יותר התעוזה לערבב את הסיפור הגדול.
כשיצאתי מההקרנה אמר לי מישהו, שאני מכבד את דעתו, שהוא חושב של"שם" אנחנו הולכים. לשם, הכוונה למלחמת אחים. אלו האסוציאציות של חלק מהדתיים בארץ. אני לחלוטין לא קונה זאת. העומק של הסרט הוא לא בוויכוח הרגיל על מוטיב "מלחמת אחים". אלא שכל נושא הר הבית ובית המקדש מקבל חיים חדשים ביצירה.
בתוך כל ההתפעלות, חלחלה תחושה, תוך כדי צפייה, שיש גם יסוד מסוכן ביצירה. הסיפור הוא על אומה יהודית מאורגנת, ולמרות מרחק השנים מועבר מסר מודרני. האומה מכוננת על בסיס אמונה; הרומאים - הם בתפקיד הנאצים, קו נטוי הבריטים, קו נטוי הסובייטים, קו נטוי האימפריאליזם האסלאמיסטי. מה אמור לחשוב יהודי או מוסלמי שרואה בצורה מוחשית מאוד את הר הבית מגולח מהמסגדים ובליבו בית המקדש?
תזכורת: אצל היהודים העונש על מלחמת אחים הוא בלתי נסבל.