"השלטון ברוסיה מיישם מדיניות של העלמה"

הסופר והתסריטאי הרוסי דמיטרי גלוכובסקי עובר עליות ומורדות. מחד, תהילתו הספרותית מרקיעה שחקים ברוסיה ומחוצה לה. ספריו, בהם הרומן "טקסט" שיצא לאחרונה לאור בעברית בהוצאת כנרת זמורה, הופכים לרבי־מכר בשפות רבות, זוכים לשבחי הביקורת, ומעובדים בהצלחה לקולנוע ולטלוויזיה. אבל על כל אלו מאפיל העימות הפוליטי, שבו גלוכובסקי מוצא עצמו בצד המסוכן של מתנגדי ולדימיר פוטין.

בעבר, כאשר גלוכובסקי עבד כעיתונאי, הוא דווקא נכלל ב"פול הנשיאותי" ברוסיה, קבוצת עיתונאים מדיניים שסיקרו מקרוב את פוטין (ואחר כך את מחליפו דמיטרי מדבדייב). הוא מדגיש שלא ניסה אז להתקרב למושא הסיקור, אף על פי שהועסק בערוץ הטלוויזיה הממלכתי RUSSIA TODAY, שנועד לשקף את תמונתה החיובית של רוסיה למערב, והפך ברבות הימים לאחד מכלי התעמולה הנודעים שלה. בשנים האחרונות נאסרו שידוריו בכמה מדינות מערביות, ובארה"ב נדרש הערוץ להירשם כ"סוכן זר", אולם זה כבר קרה הרבה אחרי שגלוכובסקי עזב אותו.

עוד לפני הקריירה העיתונאית היה בחייו גם פרק ישראלי: בגיל 17 עלה ארצה ממוסקבה, ובמהרה למד עברית במכינה (בנוסף לרוסית, אנגלית, ספרדית, גרמנית וצרפתית), וסיים תואר ראשון בתקשורת ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. "אני מאוד אוהב את ישראל", מספר גלוכובסקי, בן לאב יהודי, שלא שולל את האפשרות שהעלילה של אחד הספרים העתידיים שלו תעסוק במדינת היהודים.

"תמיד השמעתי דעות פרו־ישראליות. אישית, הצלחתי בארץ פחות, אולי מפני שהייתי צעיר כל כך וחייתי בעוני. ובכל זאת הרגשתי כישראלי, וההרגשה הזאת לא נעלמה. עכשיו, כעבור 20 שנה, הייתי רוצה לחזור לחיות שם כאדם בוגר בעל אמצעים אחרים ו'לעדכן' את החוויה שלי".
גלוכובסקי מביט על ההצלחה הישראלית במיגור הקורונה ולא מסתיר את התפעלותו, בוודאי בהשוואה לקשיים ולמחדלים שלהם הוא עד ברוסיה. "רבים מחוג המכרים שלי חולים עכשיו, חלקם במצב קשה. שיעור המתים האמיתי כבר חצה את רף החצי מיליון. ההרגשה היא שהמוות מתהלך בינינו. לקראת סוף המאה העשרים השתרשה אצלנו התחושה שהמלחמות והמגיפות נשארו בעבר הרחוק, בספרי הלימוד, ואילו חזרת המוות לחוויית החיים הולידה מעין פאטליזם, הכרה בכך שהחיים עלולים להיקטע בכל רגע".

חוויה זו אינה זרה ליצירה הספרותית של גלוכובסקי, שהתפרסם בתחילת המילניום בסדרת רומנים פוסט־אפוקליפטיים "מטרו 2033", "מטרו 2034" ו־"מטרו 2035". לאחר שהראשון שבהם נדחה על ידי שורה של בתי הוצאה לאור, הוא עשה את מה שנראה ב־2002 כצעד מטורף - העלה את הרומן לקריאה בחינם באתר אינטרנט ייעודי. בניגוד לציפיות, הדבר לא רק שלא מנע הצלחה מסחרית אלא העצים אותה - "מטרו 2033" תורגם ל־37 שפות, והודפס ביותר ממיליון עותקים.
גלוכובסקי המשיך להתנסות בפורמטים ספרותיים מהפכניים, כמו כתיבת ליברית לאופרה על פי רומן של אומברטו אקו, חיבור רומנים גרפיים ופרסום רומנים בחלקים ברשתות חברתיות. "אני לא רואה את עצמי כסופר רוסי קלאסי שמשרבט דבר מה בקלף באמצעות עט נוצה", הוא מודה. "אני אוהב להמציא וליצור; משעמם לעשות את אותו הדבר שוב ושוב. נוף המדיה משתנה במהירות הבזק, ויחד עימו הספרות.

"הופעת הגאדג'טים הורידה את הספר המודפס ממעמדו, ואילו סוגות בידוריות שנראו נמוכות הועלו ושודרגו. סדרות הטלוויזיה הפכו מימי 'הסופרנוס' לצורת הרומן העיקרית ולאמנות דרמטית של ממש, ואני - כמספר סיפור וכאדם סקרן - חוקר את האופן שבו נמסרת העלילה בערוצים השונים".

משטר פגיע ומסוכן

גלוכובסקי מציג בהם מבט קודר על רוסיה העכשווית ועל הצפוי לה. הרומן "טקסט", שהפך בינתיים לסרט וזכה בכמה "אוסקרים" רוסיים, עוסק במה שנראה בעיניו כאחת הבעיות הנצחיות של רוסיה - חוסר האונים של אדם מהשורה מול נציג השלטון. "בריה"מ, ובעקבותיה גם רוסיה, התגאו בהיותן חברה נטולת מעמדות וקסטות, חברה שוויונית וצודקת, אבל זאת הצהרה ריקה מתוכן - החלוקה לקסטות כאן, והיא קשיחה מתמיד", הוא אומר בצער.

ואם לא די בכך, גלוכובסקי משוכנע שמדינתו מצויה בעיצומו של מעבר מהיר ממשטר אוטוריטרי למשטר טוטליטרי, שבו שום דעה שונה או מתנגדת אינה נסבלת עוד, וכל אמצעי דיכוי כשר. האם ההתנגדות של האזרחים יכולה לעצור את ההידרדרות? גלוכובסקי פסימי.
"פוטין וסביבתו רואים את שימור השלטון כחזות הכל", הוא קובע נחרצות. "כל הדברים האחרים - מיחסי רוסיה עם מדינות אחרות ועד לצעדיה הכלכליים - הם רק כלים להשגת המטרה. אין אינטרסים של רוסיה, רק של פוטין ושל מקורביו. במקביל התמיכה בו ירדה דרמטית, והתמיכה במפלגת השלטון 'רוסיה המאוחדת' התרסקה. כאן טמונה הסיבה להחמרת הדיכוי. השלטון אינו יודע כיצד להתמודד עם אובדן התמיכה הציבורית, ועל כן נוקט שיטות כוחניות יותר ויותר. משטר פגיע הוא משטר מסוכן, וגם התקדימים של סין ושל בלארוס מוכיחים כי אמצעי דיכוי משתלמים".

למרות מעמדו ככוכב ספרותי, גם גלוכובסקי מתחיל לחוות על בשרו שההתנגדות הקולנית לפוטין - ולצידה התמיכה ביריבו הגדול, איש האופוזיציה הכלוא אלכסיי נבלני - גובה מחיר. לעת עתה אלה מחירים נסבלים, סמליים כמעט, והם נגבים בעיקר ממי שמזמין את גלוכובסקי או משתף פעולה עימו, גם אם שיתופי הפעולה נעדרים כל הקשר פוליטי. לאחרונה הודיעה קרן המענקים הנשיאותית על שלילת התמיכה הכספית במיזם "ההכתבה הכללית", שמתמקד באוריינות ובהנחלה של שפה רוסית נכונה ותקנית. 'חטאו' של המיזם הדקדוקי היה בכך שבהכתבה האחרונה נעשה שימוש בטקסט מאת גלוכובסקי.

"ברוסיה מיושמת מדיניות של העלמה", מסביר הסופר. "דמויות ציבוריות שהעזו להביע ביקורת או להביע תמיכה בנבלני מועלמות, נדחקות מהזירה הפומבית. שחקני קולנוע או טלוויזיה, למשל, מפסיקים לקבל תפקידים בהפקות. זה הגיע גם אלי. כמה אירועים ספרותיים בהשתתפותי, שתוכננו להתקיים בספריות במוסקבה ובמתקנים עירוניים אחרים ברחבי רוסיה, בוטלו. ומעל כולנו מרחף האיום של רדיפה פלילית, מכיוון שכל מי שקרא למחות נגד יחס הרשויות כלפי נבלני ולצאת להפגין עלול להיות מואשם בקריאה להתקהלות שמפירה לכאורה את הגבלות הקורונה.

"זה כמובן רק תירוץ, שהרי השלטונות עצמם יזמו באותה עת ממש אירועים המוניים. הרדיפה היא פוליטית לחלוטין, והאיום בחקירה פלילית ובהעמדה לדין משמש כאמצעי לחץ על אנשי ציבור ואישי תרבות שהתייצבו לצידו של נבלני. מכיוון שאני פחות תלוי ברשויות המדינה, יש לי אפשרות להביע עמדות בעניינים חשובים שקשורים במצב ברוסיה ובעתידה, ולעיתים, כאשר כבר מאוד קשה לי לשתוק אני באמת עושה זאת. בינתיים לא שולחים על זה לכלא".

הדגשת את המילה "בינתיים"...
"המצב כל הזמן משתנה ומתפתח לכיוון של דיכוי משמעותי יותר ביחס לחירות הביטוי והמחשבה. אם אני מתבטא, אני דווקא דוחה את שלילת החירות הנוספת. ולהפך, ככל שהשלטון מזהה אדישות והסכמה שבשתיקה מצד האוכלוסייה לצעדי שלילת חירויות - הוא ממשיך ומהדק את השליטה עוד ועוד. ארסנל הדיכוי אינו מצטמצם לאיום בכלא. המשטר מתאמץ להשתלט על השיח בזירה האינטרנטית, להשיג שליטה מוחלטת על העברת הכספים הן בתוך רוסיה והן אליה ומפתח מערכת כלל־רוסית של מצלמות מעקב משולבת בינה מלאכותית, שתאפשר איתור מיידי ומעקב אחרי תנועה של כל אדם בכל מקום. אלה הם סימנים של דיקטטורה דיגיטלית".

אופוזיציה בכאילו

לדברי גלוכובסקי, האהדה הציבורית לנבלני, ובמיוחד לקחי הבחירות שנערכו בשנה שעברה בבלארוס והסתיימו בהפגנות המוניות נגד הנשיא לוקשנקו ו"ניצחונו" המזויף שכנעו את המשטר הרוסי שאין לאפשר לכל דמות אופוזיציונית שהיא, חלשה ככל שתהיה, לאתגר את השלטון בבחירות עתידיות.

"ייחודו של נבלני בכך שהצליח ללכד סביבו שכבות אוכלוסייה שונות ומגוונות, הרבה מעבר לקבוצות האופוזיציה המסורתית לפוטין, אלו שתומכות בערכי המערב: דמוקרטיה, כלכלה חופשית, גלובליזציה וזכויות אדם", טוען גלוכובסקי. "כך דרישתו למאבק בשחיתות ולצדק חברתי דיברה אל בעלי השקפה שמאלית, המתקוממים כנגד הצלחת האוליגרכים ובעלי ממון הקשורים לפוטין ולסביבתו הקרובה להשתלט על רוב משאביה החומריים של רוסיה. לתחושה שעלייתם לגדולה נעשתה באמצעים בלתי כשרים ובלתי צודקים שותפים כמעט כולם, וכאשר נבלני מדגים בתחקירים שלו את מוטיב השחיתות ואת השוד שנעשה במדינה הוא מצטייר כרודף צדק, לעומת מפלגות האופוזיציה המיוצגות בפרלמנט, שמנוהלות הלכה למעשה על ידי הממשל.

"נבלני חיפש את עצמו במשך תקופה ארוכה, והנישה של הלחימה בשחיתות התבררה כמוצלחת ביותר עבורו. השחיתות ואי צדק חברתי מסתמנים כבעיה מספר אחת ברוסיה, ומיצובו של נבלני כלוחם בשחיתות מעלה אותו לעמדה של טוען לכתר".
בעיני גלוכובסקי, תמונת הפופולריות של פוטין כפי שהיא מוצגת למערב מוטעית. "פוטין מעולם לא התמודד בבחירות הוגנות", הוא מזכיר, "הבחירות התאפיינו תמיד בשליטתו המלאה בתקשורת, בהפעלת הכוח של רשויות המדינה לטובתו, ובתחושה מדומה שנכפתה על הבוחר כאילו החלופה היחידה לשלטונו היא הידרדרות המדינה לכאוס. אילו היו מתקיימות בחירות שוות, שקופות ואמיתיות - תוצאתן היתה בלתי צפויה לגמרי".

מה יכול למנוע גלישה לרודנות אלימה ומשוחררת עכבות?
"למרות הרוחות הפרנואידיות הנושבות בקרב המשטר של פוטין וחרף העובדה שיוצאי גופי הביטחון הידועים לשמצה מהווים כ־70 אחוזים ממנו, מדובר באנשים פרגמטיים ונטולי אידיאולוגיה, בניגוד לאלו שהפעילו דיכוי בתקופה הסובייטית. בראייתם, המדינה היא מעין תאגיד, והם, כחברי מועצת המנהלים שלו, אמורים לשלוט בו כדי להפיק ממנו מקסימום רווח.

"אם ירגישו שדי בצעדים שכבר ננקטו כדי להבטיח את שלטונם, לא ינקטו שיטות אלימות יותר. הם מגיבים למה שנתפס על ידם כאתגר להמשך השלטון - ירידה ברמת החיים או פגעי נגיף הקורונה המשתולל ברוסיה. השלטון ברוסיה מעניק למי שאוחזים בו משאבים בלתי מוגבלים והגנה מוחלטת מפני חוק, ולכן מי שטעם ממנו כבר לא רוצה לוותר עליו. זה כנראה הדבר הקרוב ביותר להרגשה עצמית של אלוהות כל יכולה".