יהודי ארה"ב נמצאים תחת מתקפה חסרת תקדים מבית. במהלך מבצע שומר החומות יהודים אמריקנים ספגו 193 תקיפות אלימות ועוד 17,000 התקפות מילוליות ברשת. לא היתה הפסקת אש באלימות האנטי־יהודית בסוף הלחימה בעזה.
בימים כתיקונם, לממשלת ישראל היה מה להגיד על הדברים הללו. על פי כל הסימנים, ממשלת לפיד־בנט לא רק לא תהיה מסוגלת להתמודד עם האנטישמיות. משלל סיבות, הממשלה החדשה תעצים את הכוחות האנטישמיים גם בארה"ב.
לכאורה, קביעה לא הגיונית. הרי שר החוץ וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד וחבריו אמורים להיות שותפים טבעיים עבור יהודי אמריקה באופן שבנימין נתניהו לא היה. כמו מרבית יהודי אמריקה, לפיד וחבריו בממשלה מעדיפים את המפלגה הדמוקרטית ואת הממסד הרפורמי על פני המפלגה הרפובליקנית והממסד הנוצרי־אוונגליסטי. ביומו הראשון במשרד החוץ, לפיד הכריז ששיקום היחסים עם המפלגה הדמוקרטית ועם יהודי ארה"ב הוא מטרתו העליונה. השגת המטרה, מן הסתם, אמורה לקדם את המאבק נגד האנטישמיות באמריקה ונגד צמיחת האגף האנטי־ישראלי במפלגה הדמוקרטית.
כדי לקדם את הנושא, כבר ביום שני השבוע, לפיד ערך מפגש ראשון עם ראש ארגון יהודי־אמריקני של הסוקר והיועץ הפוליטי של "יש עתיד" מארק מלמן. המניע הפוליטי של לפיד הוא לגמול ליועצו וזה ברור. אבל על פני הדברים הבחירה בכל זאת היתה נכונה. מלמן הקים את הארגון "הרוב הדמוקרטי למען ישראל" (DMFI) בשנת 2019. זו היתה יוזמה בתגובה לעליית כוחם של הפרוגרסיבים הרדיקליים העוינים לישראל, ולתומכיה היהודים בארה"ב. המטרה הראשונה של DFMI היתה לפגוע במועמדות של הסוציאליסט סנאטור ברני סנדרס, בבחירות המקדימות לנשיאות של הדמוקרטים.
נוח לגבות את אילהאן
אמנם הכוונות של מלמן וחבריו ב־DFMI טובות. אולם המשימה גדולה עליהם והם לא מצליחים לספק את הסחורה. הארגון מייצג מיעוט קטן של דמוקרטים שמוכנים להילחם נגד העוינות האנטי־ישראלית במפלגה. על פי סקרי דעת קהל, מלמן צודק שמרבית חברי המפלגה הדמוקרטית תומכים בישראל. הבעיה היא שרובם אינם מוכנים להתעמת עם המיעוט העוין לישראל.
מוקדם יותר החודש השוותה חברת הקונגרס אילהאן עומאר בין ישראל וחמאס, ארה"ב והטליבאן; יו"ר הקונגרס ננסי פלוסי סירבה לגנות אותה ואף הודתה לעומאר על כך שהוציאה הבהרה. ה"סערה" בעקבות הדברים כללה מכתב החתום על ידי 12 מחוקקים יהודים דמוקרטים שגינו את דבריה. במקום לעמוד לצד המחוקקים היהודים, תומכיה של עומאר תקפו את היהודים והאשימו אותם בגזענות על כך שהם ביקרו "אשה שחורה מוסלמית".
על כן, כפי שציין העיתון המקוון "פוליטיקו" השבוע, "הדמוקרטים מראים שנוח להם יותר לגבות את עומאר, במיוחד כאשר היא תוקפת את הממשלה הישראלית בדרכים שעומדות בניגוד למסורות ארוכות ימים בוושינגטון". הבעיה אם כן, היא לא שלפיד פונה למלמן, אלא שמלמן לא יכול לסייע ללפיד בהשגת המטרה של מדינת ישראל: שימור וחיזוק היחסים של ישראל עם ארה"ב.
אחד הקשיים של יהודים דמוקרטים כמו מלמן הוא שלמיעוט העוין את ישראל והיהודים יש הרבה מאוד עלי תאנה יהודיים - ואלה מוכנים לעמוד לצידם ולהאשים את המחוקקים היהודים הדמוקרטים בגזענות. אותם יהודי חצר מיהרו להסכים כאשר במהלך שומר החומות, עומאר וחבריה דוגמת אלכסנדריה אוקסיו־קורטז ורשידה טליב האשימו את ישראל בכך שהיא מדינת אפרטהייד נטולת זכות קיום. ארגונים כמו IfNotNow, Bend The Arc ואף ג'יי סטריט, שתומך בהתניית הסיוע הצבאי לישראל, הוקמו מראש בכוונה להסוות את האנטי־ישראליות של הדמוקרטים.
טראמפ הלך, השנאה נשארה
האיש שכן יכול לסייע בשימור וחיזוק היחסים של ישראל עם העם האמריקני הוא הכומר ג'ון הייגי. הייגי הקים ועומד בראש הארגון הפרו־ישראלי הגדול והחזק ביותר בארה"ב, "נוצרים מאוחדים למען ישראל" (CUFI). אבל לפיד כבר פסל את האפשרות שיעבוד איתו בצורה רצינית. כפי שאמר בשבוע שעבר בטקס כניסתו למשרד החוץ, "העובדה שאנחנו נתמכים בידי קבוצות אוונגליסטיות ואחרות בארה"ב היא חשובה ומשמחת, אבל יהודי העולם הם יותר מבני ברית, הם משפחה".
חוסר המוכנות של לפיד לבסס אסטרטגיה לשימור וחיזוק התמיכה האמריקנית בישראל על חבירה לבסיס התמיכה העיקרית של ישראל בארה"ב - קרי, האוונגליסטים - אינו פונקציה רק של ההעדפות האישיות של לפיד. הוא תולדה של אופי הממשלה. בין סיעות הקואליציה ישנה גם מרצ. אחד מחבריה, מוסי רז, קיים השבוע בכנסת דיון בשם "אחרי 54 שנים: בין כיבוש לאפרטהייד". אין זה סוד שמרצ היא מעין מקבילה ישראלית של הארגונים היהודיים של השמאל בארה"ב. ובדיוק כפי שהקואליציה של לפיד תלויה ברע"מ ובמועצת השורא, כך היא תלויה גם במרצ.
בין שאר דברי המחאה שהשמיעו חברי כנסת נגד כנס האפרטהייד שערך רז עם ח"כ עאידה תומא סלימאן מהרשימה המשותפת, נאמר בצדק רב שעצם קיום כינוס בכנסת שבו מושמע הטיעון שישראל היא מדינת אפרטהייד - נותן תמיכה לכוחות החרם האנטישמיים הפועלים לגרש יהודים פרו־ישראלים מהזירה הציבורית בקמפוסים, ובכלל בציבוריות בארה"ב.
הטיעון שישראל היא מדינת אפרטהייד אינו אלא עלילת דם נגד העם היהודי. היא הומצאה עוד לפני מלחמת ששת הימים על ידי הסובייטים והושמעה לראשונה בוועידה באו"ם בשנת 1965. שיא השימוש בעלילה הגיע בשנת 1975 כאשר העצרת הכללית של האו"ם העבירה את החלטת 3379 שהגדירה את הציונות כצורה של גזענות. שגריר ארה"ב באו"ם באותם ימים, הדמוקרט דניאל פטריק מוינהאן, גינה את ההחלטה כאנטישמיות צרופה בנאום חוצב להבות. וכמובן, זכורה הופעתו של השגריר חיים הרצוג שקרע את ההחלטה. היה זה אחד משיאי הדיפלומטיה הישראלית.
ב־1991, בתמיכה גורפת של שתי המפלגות, הצליח ממשל בוש האב להביא לביטול החלטת האו"ם הבזויה. לאחר דעיכה של כעשור, וצמיחה איטית מאז שנת 2000, חוזרת העלילה בגדול. חברי קונגרס דמוקרטים שחזרו על העלילה בזמן מבצע שומר החומות לא זכו לאף גינוי, לא מצד חבריהם למפלגה בקונגרס, ולא מארגונו של מלמן, גם לא מהממסד היהודי־אמריקני הליברלי.
זמן קצר לאחר כינון הממשלה החדשה, חבר קואליציה נתן חסות לכנס בתוך משכן הכנסת שתמך בעלילה האנטישמית. ללפיד אין יכולת להוקיע את מרצ כי בלעדיה אין קיום לממשלה שלהם.
יהודים אמריקנים נתונים היום בהלם. במשך כל שנות טראמפ, אמרו מנהיגיהם שהבעיה היא טראמפ וברגע שיילך הביתה לא תהיה יותר אנטישמיות. והנה, הוא הלך והמתקפות מתרבות ומגיעות כולן דווקא מהמחנה שלהם. במקום לעמוד לצידם, ישראל של לפיד תמצא את עצמה משותקת אף יותר ממלמן. מלמן לפחות לא תלוי בשותפיו של רז כדי להמשיך לקיים את עצמו. לפיד ובנט כן.
