היה זה עיצומו של מבצע עופרת יצוקה בדצמבר 2008. על שגרירות ישראל בבריטניה צרו רבבות מפגינים, חלקם גם נקטו צעדים אלימים. הם טיפסו על גדרות המתחם, זרקו בקבוקי תבערה ואבנים. המתיחות היתה כה גבוהה עד שראש השב"כ (שאחראי על אבטחת נציגויות ישראל בעולם) דאז, יובל דיסקין, המליץ על סגירת השגרירות, מחשש לשלום הצוות.
רון פרושאור, השגריר בבריטניה באותה עת, דחה את ההצעה על הסף. "במשמרת שלי ותחת פיקודי אף שגרירות לא תיסגר", הודיע לדיסקין, "מצידי שיוציאו כאן את הצוות עם נגמ"שים". השגרירות אכן המשיכה לעבוד. כמה ימים לאחר מכן, כשהוא לבוש בשכפ"ץ, השתתף פרושאור עצמו בהפגנה פרו ישראלית, שערכה הקהילה היהודית.
הסיפור הזה, שדווקא לא מופיע בספרו החדש "באופן לא דיפלומטי", משקף היטב את גישתו של אחד הדיפלומטים הישראלים הבולטים בעשורים האחרונים: יוזמה, התקפיות, עמידה על הכבוד הלאומי ומאבק לכל רוחב הגזרה על צדקת דרכה של מדינת ישראל. זהו עמוד השדרה של פרושאור עצמו ושל הספר, שאפשר להגדיר כחומר חובה לכל ישראלי שרוצה להבין מה קורה לנו בזירה הבינלאומית.
בישירות, בצבעוניות ועם הרבה הומור, פרושאור מסכם 30 שנה בליבת העשייה המדינית. מהקשרים הסודיים שאותם רקם עם מדינות המפרץ, דרך ההתמודדות עם התקשורת העולמית בלונדון ועד המאבק הבלתי פוסק נגד הצביעות והסטנדרט המשולש באו"ם. הספר שופע סיפורים משעשעים, ובהם אותה פעם שראה אישה בולטת בכיעורה יושבת לידו באחת הטיסות. במבט שני ומעמיק התברר לו שמדובר בלא אחר מראש המוסד דאז, מאיר דגן, בתחפושת כושלת במיוחד.
אנחנו נפגשים בירושלים כדי לדבר על הספר וגם על מצבה המדיני של ישראל תחת הממשלה החדשה ומול ממשל ג'ו ביידן.
לפני שנצלול לעומקן של סוגיות, תסביר בבקשה מה חשיבותה של הפעילות המדינית?
"הזווית הביטחונית כמובן חשובה, אבל היא אינה התמונה כולה. מעטפת ופעילות מדינית משקללות אינטרסים נוספים וחיוניים של המדינה. למשל, כאשר נשיא מצרים מוחמד מורסי אמר ב־2012 ש'הסכמי השלום עם ישראל נכפו על מצרים' זה למעשה היה רמז שברצונו לבטלם. נעשתה עבודה דיפלומטית מאומצת מאוד שלנו ושל האמריקנים, כדי לגרום לו שלא לחזור על האמירה הזו, וכמובן לא להביא לביטול הסכם השלום.
"או למשל פרשת ההסכם שדחפה מערכת הביטחון למכירת מטוסי פלקון לסין, בניגוד להמלצת הדרג המדיני, מתוך ידיעה עד כמה האמריקנים מתנגדים לכך. ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, שחתם על ההסכם, נאלץ לבטל אותו וישראל שילמה קנס של 300 מיליון דולר. הפסדנו מיליארדים בודדים שיכלו להכניס התעשיות הביטחוניות אבל הרווחנו את המיליארדים של הסיוע האמריקני ובפרט את המשך הברית עם ארה"ב, שהיא אבן הראשה של יחסינו המדיניים".
ועדיין, התכונות שאתה דורש מדיפלומט כיום, אינן מה שלימדו אותך בקורס הצוערים בשנות ה־80.
"נכון. הדיפלומט של המאה ה־21 אינו שחקן יחיד על המגרש ולא נציג בלעדי של מדינתו. יחסים בין מדינות כבר אינם בין ממשלה לממשלה, כפי שהיה בעבר, אלא מושתתים על החברה האזרחית. מבחינה זו הדיפלומטיה עברה שינוי. שגריר טוב כיום צריך לחפש בכל מקום איפה אפשר ליזום, לאתר קואליציות שיחזקו את האפשרויות שלו, להציג את העמדה. שגריר טוב הוא שגריר שיוזם וחושב מחוץ לקופסה. תבין, נגד מדינת ישראל מתנהלת לוחמה מדינית שכמוה אין כלפי אף מדינה אחרת בעולם. כל נציגות וכל שגרירות ישראלית היא מוצב פיקוד קדמי של מדינת ישראל. והמוצבים האלה, לעיתים קרובות, נלחמים בלי תחמושת".
אינך איש פוליטי ואיני דוחק אותך לשם, אבל היתה ביקורת על כך שנתניהו פגע בקשרים עם המפלגה הדמוקרטית שכעת שולטת בארה"ב. האם העובדה שכעת באה ממשלה חדשה, שבראשה אמנם עומד איש ימין כמו בנט, מועילה לניקוי השולחן מולם?
"כל מערכת, בוודאי מדינית, חייבת מדי פעם לעבור שינויים וחילופי גברי שמביאים גישה חדשה ואפשרויות חדשות. הדם החדש שנכנס להנהגה אצלנו, והגישה הרעננה והעניינית של הממשלה והעומד בראשה, מביאים איתם הזדמנויות להידוק היחסים בין ירושלים לוושינגטון ולדרך חדשה בקשר בין המדינות".
הטעויות מול הדמוקרטים
פרושאור מתאר בספרו את החלטה 2334 של מועצת הביטחון, בשלהי כהונת אובאמה ובהובלתו, כמכה מתחת לחגורה וכשבירת כל הכללים. ההחלטה קבעה שהשליטה הישראלית בשטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים, העיר העתיקה, הכותל והר הבית, מנוגדת לחוק הבינלאומי. מאז, הבעיות מול המפלגה הדמוקרטית רק החריפו, קולם של מתנגדי ישראל בארה"ב הולך וגובר ובמקביל האנטישמיות הולכת ומתפשטת.
"אנחנו צריכים לפעול באופן הרבה יותר אינטנסיבי מול השחורים, מול ההיספנים ובכלל מול הציבור הפרוגרסיבי בארה"ב", אומר פרושאור, "חייבים להשקיע בזה. זה קרב. יש לנו מה לומר ואנחנו יכולים וצריכים להציג את העמדות שלנו. אני חושב שאפשר לעשות יותר כדי לעצור את הסחף וזה דבר שלא עשינו מספיק".
בוא נניח שאיננו מצליחים בכך וארה"ב מסירה את הווטו במועצת הביטחון. מה תרחיש יום הדין מבחינת יחסי ישראל ארה"ב ומבחינת מעמד ישראל בעולם?
"אני לא רוצה להיכנס לזה. אין שום תועלת בתיאורים כאלה. רק אומר שזה בנפשנו ושמדובר בביטחון הלאומי של ישראל. אנחנו חייבים להילחם על הסיפור האמריקני. יש שאומרים שאפשר לפתוח אפיקים חדשים לסין, לרוסיה ולעוד מדינות. זה נחמד וחשוב אבל אבן הראשה זו ארה"ב והיחסים עימה. ומדינת ישראל יכולה לעשות המון".
אתה שותף לביקורת על נתניהו ורון דרמר (השגריר בארה"ב בתקופת נתניהו כרה"מ) בנוגע להיחלשות בתמיכת הדמוקרטים בישראל?
"קודם כל צריך לומר שרבים מאוד במפלגה הדמוקרטית תומכים בנו. זה נכון שיש מתנגדים אבל הם עדיין מיעוט, גם אם קולני. לשאלתך, התפקיד של ראש הממשלה הוא ליצור מערכת יחסים אינטימית וקרובה עם נשיאי ארה"ב. קשרים כאלה היו גם בעבר וגם כאשר היו מחלוקות. כך שאני חושב שצריך היה לעשות עבודה טובה יותר מול הדמוקרטים, ולכן יש להם (נתניהו ודרמר) חלק מהאחריות. היה צריך להשקיע במסגרות הנוספות כמו הקונגרס. אבל, כפי שאני כותב בספר, זה לא לוקח מדרמר את ההישגים ההיסטוריים שהיו לו כשגריר, ובראשם העברת השגרירות לירושלים והסכמי אברהם. הוא אחד האנשים בעלי הידע הנרחב והעמוק ביותר בשירות הציבורי ביחס לארה"ב, והוא שילם מחירים אישיים לא מעטים גם בגלל הנאמנות המוחלטת לנתניהו".
סטנדרט מיוחד לישראל
פרושאור עומד כבר כמה שנים בראשות מכון אבא אבן לדיפלומטיה בינלאומית במרכז הבינתחומי הרצליה. הוא נולד ב־1958 בפתח תקווה לאב דיפלומט ואם אחות. כילד נדדו הוא ואחיו עם ההורים בין איטליה, טנזניה, שווייץ וגרמניה. עם המורשת שינק בבית אבא, הכריזמה והקול הרועם (רק החשש ממכשירי ההאזנה בבתי המלון של מדינות ערב לימדו אותו ללחוש), שובץ פרושאור עד מהרה במסלול דיפלומטי מזהיר.
בתפקידו האחרון שימש שגריר ישראל לאו"ם (2015-2011). קודם לכן היה שגריר בבריטניה, מנכ"ל משרד החוץ, ציר מדיני בוושינגטון, דובר בלונדון ויועץ בבון. בתחנות האלה חווה בגוף ראשון אירועים ותהליכים היסטוריים כמו מפגשים סודיים עם שליטים ערבים, או מילוט משגרירות ישראל בוושינגטון בעת מתקפת הטרור של 11 בספטמבר 2001.
הוא היה בתוך החדרים כשההתנתקות יצאה לדרך. "הרעיון היה שהפלשתינים ייקחו את גורלם בידם", הוא מתאר את המחשבות שעמדו מאחורי גירוש 9,000 הישראלים מרצועת עזה ומצפון השומרון. "הנחות היסוד שאימצנו לא עמדו במבחן המציאות. טעינו כשהנחנו שמדינות ערב ירצו לסייע בבנייתה של עזה. טעינו כשקיווינו שהפלשתינים יעוטו על ההזדמנות לפיתוח הרצועה ולשיקומה. טעינו כשחשבנו שהציבור הפלשתיני יעריך נסיגה מתוך בחירה וממקום של עוצמה. לשיטת חמאס המהלך הישראלי היה בריחה מתוך חולשה, שמאשררת שאפשר וצריך להמשיך בדרך האלימות".
ולא רק מהגישה הפלשתינית התפכח הדיפלומט הבכיר, אלא גם ובעיקר ממדינות אירופה הנאורות כביכול. "חשבנו שמדינות העולם יראו בעין יפה את הצעד הישראלי האמיץ וישנו במשהו את הפרדיגמה האנטי־ישראלית שלהן. אז חשבנו", הוא כותב.
האכזבה מהדמוקרטיות המערביות, אלה שמכונות במשרד החוץ "Like minded countries" ודוגלות בערכים ליברליים כביכול, היא המסר המרכזי שעולה מהספר ומהראיון. "לא סטנדרט כפול יש בקהילה הבינלאומית אלא משולש. אחד כלפי רוב מדינות העולם שהן לא דמוקרטיות, ואפשר לומר שמהן לא מצפים. רף שני של דרישות מופנה כלפי הדמוקרטיות. אבל סטנדרט שלישי ומיוחד מופנה כלפי ישראל. זהו רף ייחודי וכל כך גבוה שלמעשה אינו ניתן להשגה".
למשל?
"אם יורים טילים אז אומרים שלישראל יש זכות להגן על עצמה, אבל לא באמת מאפשרים לך לפגוע בטרוריסטים. את כל הפעולות אתה עושה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, כשברקע האיום שהחיילים והקצינים שלך ייעצרו כשהם יוצאים מגבולות המדינה. או למשל, המנהרות של חיזבאללה. מדובר בהפרה ברורה של החלטות מועצת הביטחון אבל במועצה - דומייה.
"או למשל פקחי יוניפי"ל, שמוצבים בלבנון מטעם האו"ם ומדווחים באופן קבוע על הטיסות של ישראל מעל שמי לבנון. אבל כמו שלושת הקופים, הפקחים לא הבחינו אפילו פעם אחת בהפרת הפסקת האש מצד חיזבאללה. אני יכול לתת לך פה עוד רשימה ארוכה של דברים שפשוט לא ייאמנו, אשר רק ישראל היא זו שסובלת מהם".
פערי תפיסות ורגשות אשם
כשפרושאור מדבר על הסטנדרטים האחרים הנהוגים כלפי ישראל, הוא קושר זאת בצביעות שנמצאת בשורשי היחס מצד מדינות אירופה. "אנחנו מדברים בעיקר על הצביעות של מערב אירופה, אף כי התופעות האלה כבר חוצות את האוקיינוס לארה"ב. יש פה שלוש קומות. בקומת הבסיס גרה אנטישמיות לטנטית, מובנית. זה חלק מהדנ"א של המערכת האירופית. בקומת המגורים גר תסביך האשם הכפול. חלק ממנגנון ההכאה על חטא על מה שנעשה ליהודים בשואה ועל השלטון הקולוניאלי. את רגשות האשם שלה, אירופה שמה על ישראל. בקומה השלישית מצויים פערי התפיסות. כמו אירופה, ישראל מצדדת בערכים דמוקרטיים ופלורליסטים. אבל בנוגע למדינת הלאום, שבה הישראלים תומכים וממנה האירופים מסתייגים, יש התנגשות. יש התנגשות גם בין ערכי זכויות הפרט לביטחון הלאומי".
אתה אומר שמפלים אותנו לרעה בקהילה הבינלאומית. תן לי בבקשה דוגמאות מניסיונך.
"כשמנהיג מפלגת הלייבור בבריטניה אומר שאני כשגריר כותב נאומים עבור חברי פרלמנט בריטים - דבר שאין לו קשר למציאות - זה בעצם לומר 'היהודים שולטים בבריטניה'. כאשר באקדמיה ובתקשורת בבריטניה ובארה"ב, עושים לישראל דה־לגיטימציה ודמוניזציה. כאשר במועצת זכויות האדם יש סעיף ייחודי בלעדי לישראל כאילו אצלנו יש יותר הפרות אדם מכל מקום אחר בעולם, וכאשר אותן מדינות אירופיות תומכות בכך או משלימות עם קיומו. כאשר אף לא אחת מהקבוצות המרכיבות את האו"ם מוכנה לקבל את ישראל לשורותיה במשך עשרות שנים, וגם כאשר יש קבוצה שכבר מקבלת אותנו, היא מגבילה את פעילותה של ישראל בה. למה? ככה. כאשר מדינות אירופיות מצביעות באונסק"ו בעד החלטה הקובעת שלעם היהודי אין זיקה לכותל ולעיר העתיקה - אלה דברים בלתי נתפסים".
בתקופתך באו"ם סירבת להשלים עם המציאות הזו.
"נכון. כאשר הבנתי מה קורה בזירה הזו ההנחיות שלי למשלחת היו ברורות. לא משאירים מתקפה ללא מענה. נגמר העידן שבו הדיפלומט הישראלי רושם בפנקס מה שנאמר בדיון ומדווח למטה בירושלים. דרשתי מכולם להגיב במקום ולהתקיף בחזרה. בשנינות, בסרקזם, אבל לגבות מחיר, ואם אפשר - לעשות זאת בשפה של המדינה התוקפת. היו לי לא מעט דוברי ערבית במשלחת והם הביכו את סעודיה, קטאר וסוריה ועוד מדינות ערביות, יותר מפעם אחת".
אם כבר הזכרנו את מדינות ערב, אתה טוען בספר שכלל אין שלום בין ישראל לבין ירדן ומצרים.
"אני מגדיר את היחסים בינינו לבין שתי המדינות האלה כאי־לוחמה צבאית. יש כמובן קשרים ביטחוניים והם חשובים מאוד. אבל מה שנדרש, וזו תשתית היחסים שיש לנו עם מדינות המפרץ, הם מגעים בין העמים, בין האנשים. תיירות, אקדמיה, חילופי נוער, עסקים - זהו מארג היחסים שצריך להיבנות לאורך זמן".
ירדן ומצרים לא רוצות בכך. אתה מספר עד כמה מובארכ מרח אתכם כשהעליתם את הבקשות האלה וכיצד למעשה אנחנו הפילגש של המזרח התיכון.
"צריך למצוא דרך שתביא לכך שזה ישתלם להם ולא להרים ידיים".
למה הכבוד הלאומי הוא ערך חשוב?
"אנחנו נוטים לייחס למושג הזה משמעות לאומנית, אבל לכבוד לאומי יש חשיבות פנימית וחיצונית. כשאתה מתנצל על מעשה צודק, כמו למשל בעצירת משט המרמרה, מה המסר לחיילים ולקצינים שלחמו שם? גם בינלאומית, מה שנשאר בזיכרון הוא 'ישראל התנצלה'".
אובאמה דרש את ההתנצלות...
"בדיעבד אני חושב שישראל לא היתה צריכה להתנצל".
