טראמפ משוכנע שוואנס הכניס אותו לבור - השאלה מה יעשה בתגובה

ניצחונה של קטאר

אמירותיו של סגן הנשיא ג'יי.די ואנס באשר לסיבות להפסד בבחירות מעידות יותר מכל על הכיוון שהוא תופס: הליכה לבייס של תנועת MAGA הרפובליקנית הבדלנית, לקראת האפשרות שירוץ לתפקיד מועמד המפלגה בבחירות הבאות לנשיאות. אך האמירות הללו עוררו לפחות הסתייגות בסביבת טראמפ עצמו, שרואה בישראל שותפה הכרחית בהשלמת מורשתו במזרח התיכון.

ואנס זוכה לתמיכה מובהקת של בנו של הנשיא, דון ג'וניור, שלמעשה קישר בינו לבין אביו לפני הבחירות הקודמות לנשיאות. זו הסיבה לכך שמועמדים אחרים, כמו מרקו רוביו ורון דה סנטיס, שאך זה סיים את תפקיד מושל פלורידה, מהססים להיכנס למרוץ הזה. שכן, אם דון ישכנע את אביו להעניק לוואנס תמיכה - יהיה קשה מאוד לנצח את סגן הנשיא. אבל טראמפ האב לא ממהר לעשות כן, וההתבטאות הזו של ואנס דווקא מעידה על חילוקי הדעות ביניהם.

הנשיא לא שוכח את הבור שאליו הכניס אותו ואנס בעסקת מזכר ההבנות המפוקפקת עם איראן במאי, שבה ארה"ב הושפלה הן בעת ההכרזה על תום השיחות בשווייץ, והן אחר כך, בהפרה הבוטה של ההסכמות על ידי איראן. לכן ואנס נזהר, ולאחר שהאשים את המלחמה בהפסד, הבהיר: "הנשיא בעצמו אמר זאת אתמול בלילה". בו־בזמן, הוא הטיל בעקיפין את האחריות על ישראל, כשכתב שיש לשנות את אופי היחסים בין המדינות ולשים את אמריקה במקום הראשון. יש בכך ביקורת ישירה על הנשיא, ובחדר הסגלגל לא אהבו זאת.

הוויכוח הפנימי הזה בקרב הנהגת הרפובליקנים יתחדד רק בהמשך, לקראת הפריימריז לנשיאות, אבל בינתיים יש לנו שנתיים אחרונות של חסד עם נשיא אוהד מאוד אך מצולק ומוחלש, כדי לסיים את המלחמה עם איראן בתוצאות הטובות ביותר האפשריות. אחרת איראן תשתקם צבאית יחד עם חיזבאללה, ואולי גם חמאס, ורוב מנהיגי העולם הצבועים והטיפשים לא יעמדו לצידנו.

יקי דיין, דיפלומט לשעבר שהתמחה ביחסינו עם ארה"ב, אומר שמול השוליים של שתי המפלגות - MAGA מחד והפרוגרסיבים והאסלאמיסטים מנגד - אין דרך לפעול כדי לשכנע או להתחבר. הוא ממליץ לפעול מול הזרמים המרכזיים בשתי המפלגות: הזרם הטראמפיסטי, ועימו מנהיגים כמו רוביו ודה סנטיס, בצד הרפובליקני, והזרם הדמוקרטי המרכזי של ג'וש שפירו, האקים ג'פריס ואחרים.

ויש גם קהלים שלמים שצריך לחזק את הקשר עימם, וההיספנים בראשם. אלה המליכו את טראמפ בבחירות לנשיאות ועברו מחנה בחלקים גדולים בבחירות האלה. קשר טוב אליהם יסייע גם למועמדים הרפובליקנים לנשיאות, דה סנטיס ורוביו. גם הקשר עם הקהילה השחורה חשוב במיוחד. השבוע התארחה בישראל קבוצה של 500 מנהיגים נוצרים אפרו־אמריקנים ואפריקנים, שמטרתה להגשים חזון היסטורי: ביקורו של ד"ר מרטין לותר קינג הבן בישראל, שתוכנן ל־1967 ולא יצא לפועל עקב מלחמת ששת הימים, והירצחו שנה אחר כך.

סיבה עיקרית לכך היא נתיב שינוי דעת הקהל האמריקנית, והמערבית ככלל, נגד ישראל, באמצעות קמפיין עתיר ממון של קטאר ומדינות ערביות אחרות. לפני שנים, עיתונאי פלסטיני טען בפניי שבלי אמריקה ישראל היתה ניגפת בכל המלחמות. דבריו הם תזה מוכרת בעולם הערבי, וקטאר (ולא רק היא) היא זו שלקחה על עצמה לשנות את התמונה.

הקמפיין, אנטישמי במהותו, קובע שלישראל אין זכות קיום, ושהיא מדינת קולוניאליסטים אירופאים שגזלו את אדמות הפלסטינים הילידים עוד בטרם ידעו שהם כאלה. הקמפיין פעל מהשורשים, מארגוני גננות ומורים ועד להשקעות עתק באוניברסיטאות ובקולג'ים. זה נושא מרתק למחקר אקדמי מעמיק, לו היו אוניברסיטאות וחוקרים שאינם נגועים או מוטים נגד ישראל.

"טוב לאמריקה, רע לישראל" - כך הגדיר העיתונאי רזי ברקאי את תוצאות הבחירות לקונגרס. גם על ה"טוב לאמריקה" אפשר להתווכח, אבל מה שמעניין הוא שחלקים בשמאל הישראלי, ובוודאי בשמאל היהודי־אמריקני, דווקא צוהלים באופן מדהים. נדב תמיר, מנכ"ל ג'יי סטריט בישראל, מגדיר את הקונגרס הבא "הכי פרו־ישראלי אי־פעם". הנימוק שלו הוא שהקונגרס ילחץ על ישראל לוויתורים מדיניים ולפתרון שתי המדינות מול הפלסטינים. לא מפתיע מהצד של ג'יי סטריט, שכנראה בתוך כמה שנים יגלה שגם הוא יהפוך מוקצה בעיני האנטי־ישראלים, ושהתנגדותו למדיניות הישראלית לא תקנה לו חסינות מול הזרם העכור הזה.

מי מסייע למי?

הכרזתו של טראמפ בדבר הפסקת הסיוע הביטחוני הישיר לישראל החל מסוף השנה הפתיעה לא בתוכן, אלא בתזמון. מדובר בסיוע במסגרת ההסכם הביטחוני MOU מ־2016, שנחתם עם ממשל אובמה, ושבמסגרתו ישראל מקבלת מענק שנתי של 3.8 מיליארד דולר לרכש צבאי בארה"ב.

ההסכם אמור היה להסתיים בספטמבר 2028, ועל חשבונו כבר נחתמו חוזי רכש עם חברות אמריקניות מהסכומים של השנתיים הקרובות. כלומר, אמירתו של טראמפ על הפסקת הסיוע בסוף השנה הזו לא ממש מדייקת, וכך גם מאשרים גורמים בשתי המדינות. סעיף נוסף במזכר ההבנות הביטחוני הוא השקעה של חצי מיליארד דולר מדי שנה בתוכניות משותפות לפיתוח ולרכש של מערכות הגנה מפני טילים, כגון כיפת ברזל, קלע דוד ומערכת חץ.

משרד הביטחון וגורמים ישראליים נוספים מנהלים דיונים מול מחלקת המדינה ומשרד המלחמה האמריקני על מזכר ההבנות החדש. הוא אמור להיחתם במהלך 2027, והכיוון המרכזי שאליו הולכים הוא הסטת תקציב הסיוע הישיר למו"פ ולרכש בתחומים שהוזכרו, ובלא מעט תחומים אחרים. כלומר, במקום "לבזבז" את הסכום של כמעט 4 מיליארד דולר בשנה רק על רכש בארה"ב, תקציב המחקר והפיתוח המשותף יוכפל פי כמה, ויהווה מנוע צמיחה אדיר לתעשיות הביטחוניות הישראליות.

על הפסקת הסיוע הכריז כבר נתניהו, ראשית בראיונות בתקשורת האמריקנית ואחר כך כשהציג את תפיסתו הביטחונית לפני הבחירות.

תת־אלוף (מיל') ארז וינר, יו"ר תנועת הביטחוניסטים ועמית מחקר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, היה מכותבי תפיסת הביטחון הזו ותומך לחלוטין במהלך. הוא אומר שהרכש הביטחוני הישראלי בארה"ב מחזיר לכלכלה האמריקנית פי כמה יותר מסכום הסיוע. לפי מחקר של הביטחוניסטים, האמריקנים העניקו לישראל לאורך השנים 195 מיליארד דולר לצורכי ביטחון, וקיבלו בחזרה שווי כלכלי של 555 מיליארד דולר. לדבריו, במקרים רבים הסיוע הזה הציל פרויקטים שעמדו בפני כישלון.

"פרויקט ה־F-35 עמד למות, ומה שהציל אותו היה רכישתו בידי ישראל, הפיכתו למבצעי, השבחתו בישראל והצלחתו. כל אלה הביאו לחידוש הזמנות שלו על ידי לא מעט מדינות מערביות ואחרות". לדברי וינר, ההשבחה של מטוס ה־F-16 בישראל הפכה אותו למטוס אחר, מתקדם בהרבה, והרווח האמריקני ממנו עצום. ג'יימס טייקלט, יו"ר ומנכ"ל לוקהיד מרטין, יצרנית ה־F-35, אמר השנה כי השווי המצרפי של התרומה הישראלית למטוס החמקן הוא 100 מיליארד דולר, לא פחות. "שנים לא ידענו לספר את הסיפור הזה ואת התרומה האמיתית שלו לאמריקה".

השינוי במתווה הקשר הביטחוני־אסטרטגי עם ארה"ב עשוי להיות חלק מהתשובה לסחף נגד ישראל בדעת הקהל ובהנהגה האמריקנית. "אין תחליף אסטרטגי לישראל עבור האמריקנים", אומר יקי דיין, "ואת זה צריך לנצל ולהעצים".

זה אומר שבאמצעות שיתוף הפעולה הביטחוני־אסטרטגי, ישראל היא לא רק היחידה במזרח התיכון שהיא ידידה דמוקרטית ושותפה לערכים, אלא גם השותפה לפרויקטים הביטחוניים המורכבים ביותר והבסיס האמין ביותר באזור של המעצמה האמריקנית. הנוכחות של מטוסי תדלוק וטייסות אמריקניות שלמות בשדות התעופה בישראל היא המחשה של זה. הדיונים על הקמת בסיסי קבע אמריקניים בישראל תופסים תאוצה, ושום ממשל לא יוכל להתעלם מהערך האמיתי והעוצמתי שלנו עבור ארה"ב.

אונר"א, סוף.

לאחר הפרסום הראשון שלנו השבוע על כוונתו של נציב אונר"א בפועל, כריסטיאן סונדרס, לצמצם את פעילות הסוכנות ולהעביר חלקים ניכרים מתחומי האחריות שלה לגורמים אחרים, התקשר אלי עיתונאי מכר פלסטיני ואמר: הם כבר בחוץ. שאלתי איפה, והוא הרחיב: "אונר"א כבר לא פועלת בעזה זה זמן רב". ומה עם כל המתקנים והעובדים? "רוב העובדים פוטרו, מי שנשאר זה שלד שמקבל משכורות מקוצצות. בתי הספר והמרפאות עברו לשליטה של גופי או"ם אחרים, וגם של השלטון האזרחי הנשלט בידי חמאס".

בדקתי, ואכן המכר הפלסטיני צדק - וזו דרמה. בעצם, לראשונה מאז שנות ה־50, עת החלה אונר"א לפעול במחנות שברצועת עזה, מג'באליה שבצפון ועד שאבורה שבדרום, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם חדלה לפעול בה. וזו ההשלכה הישירה של טבח 7 באוקטובר.

הפרסום, שזכה לאזכורים רבים בתקשורת הערבית, הסתמך על מקורות דיפלומטיים ערביים ומערביים, שלפיהם במסגרת מגעים בין מועצת השלום לאונר"א, בקרוב תובא תוכנית לסגירתו ההדרגתית של הארגון בעזה ולהעברת סמכויותיו ופעילותו למועצת השלום. בתדרוך לשגרירים באו"ם, סונדרס עדכן את תמונת המצב הנוכחית המובילה להפסקה מלאה של פעילותו ברצועה, וכן לצמצום הפעילות במה שמכונה "מחנות הפליטים הפלסטינים" בירדן. גם שם מדובר בשכונות לכל דבר, המשמרות את ההגדרה "מחנות פליטים" מסיבות פוליטיות וכלכליות.

בתדרוך של סונדרס שהגיע לידינו נאמר, בין השאר, שבגלל הגירעון הגדול, הסוכנות "תבטל שירותים וחוזי העסקה באזורים שבהם הסוכנות לא יכולה לפעול, או שבהם קיימות חלופות שירות, גם אם ברמה נמוכה יותר, בעיקר בעזה ובירדן". בהמשך מציין סונדרס: "מועצת השלום בעזה בוחנת ספקי שירות חלופיים, באופן שעלול לדחוק את אונר"א לשוליים".

מה שסונדרס לא מציין זה את השיח עם מועצת השלום, כשהכוונה היא להעביר אליה את הסמכויות ותחומי הפעילות במלואם - שיח המתנהל מול הוועדה הטכנוקרטית הפלסטינית, NCAG, הגוף שאמור להוות מעין ממשל בעזה, אך שכניסתו לרצועה מתעכבת בשל סירוב חמאס להתפרק מנשקו. בינתיים, רוב הפעילות של אונר"א בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה מתבצעת דרך ארגוני או"ם אחרים שפועלים ברצועה, ויש לומר - שמקובלים יותר על ישראל מאשר אונר"א.

אונר"א הוא ארגון האו"ם היחיד המטפל בפליטים הפועל כבר משנות ה־50, ולמעשה משמר את מעמד הפליטות הפלסטינית, אף שרוב הפליטים כבר מיושבים ומבוססים בארצות אחרות או בשטחי הרשות הפלסטינית.

בשנים האחרונות הכנסת חוקקה שני חוקים וחוקי־משנה נגד הארגון, המשמר את מעמד הפליטות הפלסטינית. פעילות הארגון בישראל נאסרה לחלוטין, וכן נאסר כל מגע של גוף ישראלי רשמי עימו. רוב נכסיו הוחרמו, והוא מתקשה להמשיך לפעול, גם בגלל ירידה חדה בהכנסותיו המגיעות מתרומות של מדינות מערביות וערביות.

ישראל האשימה את אונר"א בכך שעשרות מעובדיו השתתפו בטבח 7 באוקטובר, ואף הוצגו הוכחות לכך. האו"ם דחה את רוב הטענות, אך לבסוף אישר שלגבי 19 מהעובדים אכן הוצגו ראיות, ופיטר תשעה מהם. ישראל הציגה הוכחות לשימוש שעושה חמאס במתקנים של אונר"א ברחבי הרצועה כמקומות מסתור לנשק ולמחבלים, וכמה מהחטופים אף שהו במתקנים כאלה.

חברת הכנסת לשעבר עינת וילף, שכתבה ספר על תפקיד אונר"א בהנצחת הסכסוך, מזהירה שאם שירותי החינוך והבריאות יועברו לגורמים אחרים, אך ימשיכו לשמר את השקר שלפיו ערבי שנולד בעזה או ברמאללה הוא "פליט פלסטין" עם "זכות שיבה" - לא עשינו דבר.

ח"כ יוליה מלינובסקי, מיוזמי החוק להפסקת פעילותו בישראל, אומרת בפשטות: "אונר"א הוא ארגון טרור שאין לו יותר זכות קיום".