תסריט בלהות
"תחשוב שהיו מגלים שהליכוד ממומן מכף רגל ועד ראש בידי רוסיה", אמר השבוע ראש שב"כ בדיון עם השופט סולברג, "זה היה פוסל את הבחירות, או שהיינו אומרים שבגלל שלא מצאנו קלפי ספציפית הכל תקין?"
היו הרבה סערות זיני, זו הגדולה שבהן. היא תמצית כל הפחדים של כל המעורבים. מצד אחד, בימין רואים יועמ"שית שתפקדה למעשה כיו"ר האופוזיציה, ועכשיו בולמת - כמו בפרשת הפצ"רית - כל חקירה של חשדות למעורבות זרה ופגיעה נוראה בטוהר הבחירות. מצד שני, באופוזיציה רואים ראש שב"כ שמונה בידי נתניהו ומפוצץ פרשה שמשתלבת עם הקו של ראש הממשלה בעיתוי רגיש מאין כמותו. וכל זה סביב קודש הקודשים של הדמוקרטיה: הבחירות לכנסת.
זיני הבהיר היטב שלדעתו בהרב־מיארה גוררת רגליים במכוון, מסיבות פוליטיות. יש לו בעיה: ביום הבחירות הוא התייצב מול המצלמות ובישר שהבחירות תקינות. מאין נולדה הפרשה? "לפני הבחירות היה מידע כללי. ביום הבחירות בצהריים הגיעו הדיווחים שאישרו תופעה בכל רחבי הארץ, בשתי המפלגות הערביות.
כרטיסי תדלוק במתנה, דיווחים רבים בסגנון 'תבחר בנו ותקבל 200 שקל', 'תביא את המשפחה ותקבל 600 דולר'". אחר כך השתמש זיני במשל מהבית, מרמת הגולן: "תאר לך שמספרים שהזרימו מהחרמון קוב מים עם רעל. אחר כך אתה מגלה בבניאס מים מורעלים. האם לעצום עיניים, להתעלם ולהגיד שהכל צירוף מקרים?"
צודק סולברג, במובן הפורמלי, שגם אם הכל יתברר כמדויק, אין יותר מדי קלפיות ספציפיות לפסול. אבל צודק גם זיני שזו פרשה מטלטלת. צודקת גם בהרב־מיארה שבפרשה הנוכחית ביקש שב"כ לעשות שימוש באמצעים שכמותם מעולם לא הופעלו עד היום, לפחות לא מאז הימים שבהם השירות שימש זרועו הארוכה של בן־גוריון נגד האופוזיציה.
מצד אחד, טענות על הטיית הדמוקרטיה הישראלית באמצעות כסף ענק וזר. מצד שני, טענות על פגיעה קשה בדמוקרטיה הישראלית מצד ארגון צללים, שבראשו עומד מינוי חיצוני של יושב ראש מפלגה יריבה.
בצער, צריך להגיד שני דברים. הראשון הוא שגם אם היועמ"שית צודקת, היא קנתה ביושר (או בחוסר יושר) את החשדנות העמוקה כלפיה. במשך שנים היא מעכבת קבלת החלטות בתיקים שנוגעים לחברי אופוזיציה (למשל, גלעד קריב), ומאידך פעלתנית מאוד בכל החלטה שיכולה לפגוע בממשלה. גם זעקותיה על שימוש בשב"כ נגד גורמים פוליטיים לא נשמעו בווליום דומה בבדיקה שנוהלה נגד לשכת השר איתמר בן גביר.
השני הוא שהליכוד ונתניהו שוגים בהבנת המציאות. הם לא ניצחו בבחירות, ובהתנהלותם זו הם משדרים תודעת הפסד ומקרבים מאוד את האפשרות להקמת ממשלת מיעוט בעייתית על ראשם. גם גדולי שוחרי האחדות בצד השני רואים בכך ערעור על התוצאות, והתנהלות שב"כ לא מסייעת להפיג את חששותיהם.
הפתרון צריך להיות הכרה בתוצאות, התעקשות על מיצוי החקירה וקריאה להקמת ממשלת אחדות. זה נשמע קלוש, אבל היועמ"שית וראש שב"כ ישבו יחד להצהרה משותפת רק בראשית השבוע, אז הכל יכול להיות.
ברית המשרתים בע"מ
"בתחילת השבוע תרגלנו את הערבית שלנו", סיכם יועץ בכיר בגוש השינוי, "בסופו - את היידיש". בעוד נתניהו יורה ארטילריה למרחק, כדי למנוע שיתוף פעולה של איזנקוט עם המגזר שזינק בבחירות, התרקמו קשרים ראשונים ממש מתחת לאפו בין האופוזיציה לבין המגזר שהוכה בבחירות בצורה הקשה ביותר.
הקשר מתנהל דרך מתווכים עם דגל התורה, הפלג הליטאי. ההיגיון ברור: מנהיגו, הרב לנדו, הוא שבישר באביב האחרון ש"אין יותר גוש". הרעיון המסדר הוא להציע לו הצעה שלא יוכל לסרב לה. לא רק תוכן חוק הגיוס, אלא גם הסביבה העוטפת. לחרדים יש אמונה קמאית שבג"ץ, היועמ"שית והתקשורת ישמרו עליהם כאתרוג במקום לחבוט בהם כערבות. הם עשויים לגלות שבית המשפט הוא כבר לא מה שחשבו. השופטים סולברג, וילנר ומינץ - הדתיים־לאומיים - היו אלה שבעיקר הפליאו מכותיהם בחרדים, ולא נראה שישנו את טעמם משיקולים קואליציוניים.
אחר כך יצטרף נציג מפלגת גור - גולדקנופף. האדמו"ר שלו אמנם מציב דרישות ששום ח"כ ציוני לא יכול להיעתר להן, אבל הוא גם ישמח בנפילת נתניהו. נותרו האשכנזים פרוש ושטארק, שניהם ימניים, אבל ההנחה היא שיקרסו תחת הלחץ לחסל אחת ולתמיד את בעיית הגיוס.
נותרה בעיית ש"ס. התנועה הוותיקה היתה תמיד שילוב של שני ציבורים שבקושי מכירים זה את זה: מחציתם חרדים ספרדים ומחציתם מסורתיים מזרחים. קוראים לזה "ספליט". מפלגות פוחדות פחד מוות מספליטים; ש"ס חיבקה אותו. ייתכן ש־13 שנה אחרי פטירת הרב עובדיה, היכולת להשאיר יחד את שני הציבורים האלה התפוגגה. עיון בתוצאות האמת מגלה שהמפלגה נחתכה גם בציבור החרדי, שכועס על היעדר תוצאות בעניין הפטור מגיוס, וגם בציבור המסורתי, שכעס על עידוד ההשתמטות. ולכן הבוחרים הלכו, אבל הדילמה נותרה ורק החריפה. אם ש"ס תישאר עם הליכוד, היא עלולה לאבד עוד חרדים; אם תנטוש אותו - תימחק בציבור המסורתי.
אריה דרעי לעולם לא ינטוש שוב את גוש הימין. זהו הלקח שלו מ"התרגיל המסריח" ב־1990 ומההצטרפות לממשלת רבין ב־1992. אבל השאלה היא אם זו עדיין ההחלטה שלו. הוא יצא מוחלש מהבחירות, בעוד מועצת החכמים התחזקה. כאשר ש"ס קטנה יותר מיהדות התורה - לראשונה במאה הנוכחית - כמה זמן יעמדו הספרדים אל מול האשכנזים?
זהו הדומינו שעליו בונים בגוש השינוי. כמובן, מהלך כזה כרוך בנסיגה מוחלטת, חסרת תקדים אפילו במונחים ישראליים, מהנושא שהיה עילת העילות וסיבת הסיבות לקיומו של גוש השינוי. "מיליונים הצביעו בעד גיוס לכל", חגג איזנקוט במוצאי הבחירות. שעה קודם לכן הצהיר בנט ש"ברית המשרתים ניצחה את ברית המשתמטים". ליברמן צייץ רק חמישה ימים לפני כן ש"מילה זו מילה, לא נשב ולא נישען על גולדקנופף ועל דרעי". את יאיר גולן ורטוריקת ה"טפילים" מיותר אפילו להזכיר.
איזנקוט ילך על המהלך רק אם יידע בוודאות שני דברים: שליברמן ובנט לא מכינים לו קמפיין השחרה בסוף הדרך, ושהחרדים לא משתמשים בו כשירותי הלבנה - וזורקים. בקיצור, כמו מול נתניהו, הבעיה היא לא להגיע להסכם בתוך החדר. הבעיה היא שהמסדרון אל החדר מלא במוקשים.
צומת תפוח
כבר ראינו פוליטיקאים שיכורי ניצחון. אבל פוליטיקאים שיכורי תבוסה - זה כבר תקדים. נתניהו חוגג את עליית הגוש מ־64 ל־53, את אובדן הרוב הפרלמנטרי, את צניחת הליכוד ואת סיום הברית עם החרדים. איזנקוט וחבריו, לעומת זאת, לא מפסיקים להתהדר בממשלה הציונית הנפלאה שיקימו, אף שהמספרים פשוט לא מסתדרים.
אם ככלות הכל יכירו הצדדים בתבוסתם, ובחוסר התוחלת לטווח הארוך של פתרונות מאולצים כמו ממשלות עקומות או בחירות חדשות, תיוותר אופציית ממשלת האחדות. על השולחן יש חמישה מגה־נושאים. הראשון, החרדים: האם הולכים על הגברת העיצומים על הציבור החרדי ועל חוק שיגייס יותר צעירים הכלואים בישיבות? השני, בן גביר: קשה לראות מצב שבו נתניהו מוותר על הבלוק, וקשה לראות מצב שבו איזנקוט מסכים לשבת איתו. השלישי, ועדת חקירה ל־7 באוקטובר: נתניהו מסרב להפקיד את מפתחות עתידו הפוליטי בידי נשיא העליון, ואילו בגוש השינוי מדובר בעיקר אמונה. הרביעי, כמעט נשכח, הרפורמה המשפטית: בעוד שנה ימונה יועמ"ש חדש, ובכהונה הקרובה ימונו עשרה שופטים. החמישי, קטן וזעיר, הס פן תעיר: מי ראש הממשלה? ואם יש רוטציה, מי ראשון?
בגדול, הדיל הוא שאם נתניהו רוצה להתמקד בראשות הממשלה, הוא יצטרך לסגת מרוב עמדותיו הקודמות - ולהפך לגדי איזנקוט.
הבעיות כבדות, וניסיון העבר מר, אבל זה לא בלתי אפשרי. רק כמה הערות קטנות: נתניהו סירב לוועדת חקירה ממלכתית מחשש שזו תקבע תקדים ותורה להעביר אותו מתפקידו. לכן, מה שחשוב לו אינו עצם המסקנה, אלא לוח הזמנים. אם ייקבע בחוק שהמסקנות יוגשו בתוך שלוש שנים, ממילא אפשר יהיה להגיע למתווה בעניין. לאיזנקוט, מנגד, הפריעה ועדת חקירה ממשלתית, אבל אם הממשלה אינה מורכבת רק מגוש אחד ואפשר להגיע להרכב הגיוני ומכובד, אולי ניתן להגיע להסכמה.
כנ"ל לגבי הרפורמה המשפטית: בסוף מדובר בעשרה שמות של שופטים ובשם אחד של יועץ משפטי. לא משהו בלתי עביר, במיוחד כשהחוק הקיים ממילא מעניק לכל צד מחצית מהמינויים. עד שנגיע לסוגיית הגיוס, ממילא ייפלו כל המסכות. מי שמדבר עם גולדקנופף, יצליח להגיע להסכמות גם עם ביסמוט.
נשארה שאלת ראשות הממשלה. אם אכן נגיע למשא ומתן הזה, הוא יתקיים אחרי ששני הצדדים כבר חוו את הרע מכל: נתניהו יהיה אחרי שבועות ארוכים שבהם תתארגן קואליציה שתנסה לסלק אותו מתפקידו, ואילו איזנקוט יצטרך לתת רוטציה לליברמן, שסיים את הבחירות זועם ופגוע. חצי תפוח ביד אולי יהיה עדיף לשניהם מתפוח שמרקיב לאיטו על העץ.
מה קרה לסקרים?
אין מנוס מלהזכיר את החבל בבית התלוי. איך מסבירים את הפער בין הסקרים לבין תוצאות האמת? סיקור בחירות מורכב בדרך כלל משיחות עם מועמדים, יועצים ודוברים. סיקור בחירות 2026, לפחות עבורי, כלל חלק נכבד מאוד של שיחות ארוכות כמעט עם כל סוקר בישראל. איך אפשר לפרש את המציאות כשמתנהלות מולך שתיים, ולפעמים שלוש, מציאויות מקבילות? באחת, גוש נתניהו צועד לתבוסה; בשנייה, הוא בדרך לניצחון היסטורי; ובשלישית - שאכן התממשה בסופו של דבר - הוא איבד גובה אבל שמר על הרוב היהודי.
עוד בזמן אמת התברר שאת הסקרים אפשר לחלק לא רק לפי זיהוי פוליטי, אלא גם על פי שיטת הדגימה. ערוצים 11, 12 ו־13 וגם "ישראל היום" השתמשו בפאנלים אינטרנטיים שהנשאלים נרשמים אליהם מראש. לעומתם, ערוצים 14 ו־15 התבססו על סמסים אקראיים. שתי השיטות חדשות במונחים היסטוריים (איפה הימים שבהם הראיונות היו פנים אל פנים? או כשאנשים ענו לטלפונים קוויים? לניידים?). שיטת הסמסים כבר שולבה בסקרים של מכון סיינה, שעובד עבור ה"ניו יורק טיימס", והתוצאות שם היו מעורבות. הבעיה בישראל היא שהפאנלים הכזיבו. ההנחה אומרת שאם אני לא מסכים איתך, אני לא צופה בערוץ שלדעתי תומך בך וגם לא משתתף בסקרים שלו.
לדודי חסיד, סוקר הבית של "ישראל היום" והתאגיד, יש טענה אחרת. הסקרים, הוא טוען, לא בהכרח הכזיבו. הסקר האחרון, שפורסם ארבעה ימים לפני הבחירות, הציב את גוש נתניהו על 50 מנדטים, את גוש איזנקוט על 52, את זליכה והנדל על 4 ואת המפלגות הערביות על 14. משמעותי מכך: הסקר חזה באותה נקודה הצבעה גבוהה ב־5% בקרב מצביעי האופוזיציה על פני הקואליציה.
כעת אנחנו יודעים שהליכוד הגיע לקלפיות בשיעור דומה. שיעור ההצבעה בערי המרכז־שמאל ובערי הימין כאחד זינק ב־5%. סגירת הפער הזו לבדה שווה כמעט שני מנדטים נטו לגוש הימין. הסקר האחרון חזה שווינטר והמפלגות החרדיות הקטנות ישרפו 4% מקולות הימין - בפועל נשרפו רק חצי מהקולות האלה, והנה עוד מנדט וחצי. נפילת זליכה והנדל אל מתחת לאחוז החסימה סידרה לגוש עוד שני מנדטים. מאידך, הזינוק של המפלגות הערביות בחמישה מנדטים, לעומת הסקר האחרון, גבה מהגוש שניים וחצי מנדטים נטו. והנה החישוב כולו: 53 = 2.5 - 5.5 + 50.
אם זה המצב, הבעיה העיקרית של הסקרים היא בזיהוי הפער שבין האווירה לבין ההצבעה בפועל. בקיצור, חזרנו לשתי השאלות שליוו אותנו כל מערכת הבחירות: האם הליכודניקים יבואו בסוף לקלפי וכמה ערבים יגיעו? ז'בוטינסקי, ערב בחירות מכריעות למוסדות הציוניים השבוע לפני מאה שנה, ב־1926, שינן זאת לאנשיו: "בין 'שטימונג' (הלך רוח) ל'אבשטימונג' (הצבעה) אין כל קשר וגשר". נכון אז, ונכון גם ב־2026.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
