לפני הצהריים, שבוע אחרי הבחירות. אופקים, רחוב גיבורי ישראל 20. כמה סמלי. רובי סקורי פותח את המעשנה, בוחן את הרוחש שבפנים, אץ פנימה להביא כפפות ומוציא מגש בשר מהמעשנה.
סקורי מנופף לצד השני של הרחוב, ובחור רחב כתפיים ובעל שיעור קומה קם ממקומו תחת הבלוקים הצבעוניים - ומגיע. "הוא מחכה לאסאדו הזה מהבוקר", אומר סקורי בעיניים בורקות. כשאני טועם בעצמי, אני מבין לגמרי למה מחכים שעות למעשה ידיו של סקורי. "אנשים באים ואומרים לי 'סקורי ראית? איזנקוט לקח לך את השם! כל שלטי הבחירות שלו 'דיאלנה' ('משלנו' במרוקאית, ד"פ). 'דיאלנה', תתבע אותו! אמרתי להם 'למה לתבוע? אחלה פרסומת הוא עושה לי. אחלה'".
ב־7 באוקטובר חדרו לשם מחבלים, עברו מבית לבית ורצחו 33 אנשים, מחדל נורא. אז מה? שלוש שנים אחרי, מישור הגפן נתנה 65% לגוש נתניהו
למה "דיאלנה"? אני מסתקרן, והסיפור כבר שוטף אותי. "היתה לי סושייה במרכז המסחרי לפני כן", עונה סקורי, "אבל כל הזמן היו שואלים אותי אם יש אוכל מרוקאי כמו שהייתי עושה באירועים. יום אחד אמרתי לעצמי 'מה אני עושה? מביא אוכל יפני לאופקים, ואת שלי אני מחביא?' סגרתי, ויאללה - דיאלנה".
תוואי הקרקע בנגב המערבי שטוח למרחקים. כשאומרים כאן אופקים, ברבים, מתכוונים לזה. האופק מאפשר צמיחה גבוהה מעיר המגדלים המוקמת כאן. השבוע טלטלה אמירה אחת את האופק העירוני. ב"אולפן שישי" האחרון מתח דני קושמרו ביקורת ואמר בשידור: "שכונת מישור הגפן, באופקים. ב־7 באוקטובר חדרו לשם מחבלים שנסעו בטויוטות, עברו מבית לבית ורצחו 33 אנשים, מחדל נורא. אז מה? שלוש שנים אחרי, מישור הגפן נתנה 65% לגוש נתניהו, שזה במנדטים - 78 מנדטים, לפוליטיקאים שבמשמרת שלהם קרה האסון הזה".
המילים האלו טלטלו את העיר הדרומית. משפחות שכולות הגיבו בכאב, ראש העיר איציק דנינו כתב למנכ"ל חברת החדשות אבי ניר וביקש התנצלות פומבית. האירוע הוביל לטלטלה גם בשל הנפשות הפועלות. קושמרו הוא לא עוד איש טלוויזיה. הוא בן הדרום. גדל בשכונה ו' הישנה בבאר שבע. פילס את דרכו מרדיו דרום ועד מרכז עולם התקשורת. הוא אוהד ידוע של הפועל באר שבע, יודע היטב איפה אופקים נמצאת על המפה, ולא רק בעונת בחירות. סוג של "דיאלנה".
מי שירצה יוכל למצוא קליפ טלוויזיוני של שנינו בשכונת ילדותנו, מדברים כבר לפני שני עשורים על "הפריפריה שמצביעה כנגד עצמה" ומציעים פרשנויות שונות. עדיין ה"אז מה?" הזה מהדהד ברקע הדברים. מה בדיוק הוביל לשאלה הזו - פרומפטר סורר? היסח דעת? שינוי תודעתי? או תודעה שלא משתנה?
ביום הבחירות עצמו הגעתי אל מישור הגפן. יכולתי לחסוך לסוקרים את הטלפונים ולאולפנים את ההפתעה. אנשי השכונה שעימם דיברתי אמרו בפירוש שהם לא מתכוונים להצביע אחרת מהפעם הקודמת. אך זה דבר אחד לומר את זה בין השיכונים, וזה דבר אחר לחלוטין כשמאשימים אותך ב"אז מה?" מאולפני הטלוויזיה.
שבוע אחרי הבחירות עליתי שוב לאופקים כדי לחפש את התשובה ל"אז מה?". לשאול את מי שהמילים הללו נאמרו עליהם מה הם שומעים בתוך ה"אז" וה"מה", והאם, כמו שחושבים אנשי האולפנים, הפריפריה שוב מצביעה נגד עצמה?
על השולחן
רחב הכתפיים יושב לשולחן ב"דיאלנה". הסלטים נפרסים מולו לפני הגעת האסאדו המיוחל. רעב ההמתנה ניכר בו. עוד בטרם מוגש הלחם, הוא תופס קיסם עץ, ובעדינות אצבעות מפתיעה משפד את הסלטים.
ברור שאני רוצה שינוי, אבל אנחנו צריכים פה מישהו חזק שינהל את המדינה, שיידע לנתב בין כולם. יש לך מישהו כזה? שיביא שינוי? לא. אז למי אני אתן את הקול שלי? לתואם ביבי הזה או תואם ביבי ההוא? עדיף לתת למקור
"עוד פעם בחירות? באת לדבר פוליטיקה? די, תן לאכול, אני לא מאמין באף אחד, איבדתי את האמון במדינה הזו. למי ניתן? לביבי? מה הוא הועיל לנו?"
אז לא הצבעת לו?
"אני מנסה למקם את עצמי בין שמאל לימין כי אני לא יודע מה טוב לנו. רציתי לבחור במישהו יותר חזק מביבי. כי בכנות, אני לא רואה שהוא עושה משהו, הכל נשאר אותו הדבר. יוקר מחיה, יוקר מיסים. צריך שינוי דרסטי, צריך לעשות הכל מחדש. מדיניות, ביטחון, חינוך, עבודה".
לפי מה שאתה אומר, אתה מצביע אידיאלי לגוש השינוי.
"ברור שאני רוצה שינוי, אבל אנחנו צריכים פה מישהו חזק שינהל את המדינה, שיידע לנתב בין כולם, שמאלנים, ספרדים, אשכנזים, חילונים, ערבים. אבל יש לך מישהו כזה? שיביא שינוי? לא. אז למי אני אתן את הקול שלי? לתואם ביבי הזה או תואם ביבי ההוא? עדיף לתת למקור. אז בוחרים בברירת המחדל. בלית ברירה", הוא חותם.
אם ביבי לא הועיל לך, מה בכל זאת מכריע אצלך את הבחירה הפוליטית? "במקרה שלי, השיקול הדתי היה השיקול הכי חשוב. ככה גדלנו, ככה חונכנו, לשמור על המעמד של בני תורה. יותר מזה? אני חושב שצריך לתת לכל חלקי העם את מבוקשם עד גבול הטעם הטוב", הוא אומר. טלפון קוטע את הדיבור. "צריך למחר ארגז מספר 2, ארגנטינה, של מחפוד".
"כן, אני סוחר בשר", הוא מחייך בתום השיחה. "בכל מקום שאני נכנס, מציעים לי 'שב תאכל'. אבל אני אומר לך, אין על סקורי, יש לו ידיים זהב, אסאדו מדהים. אבל על זה הוויכוח הישראלי, לא? על גבול הטעם הטוב. הבנת? ועל טעם וריח..."
הספר
בשולחן הסמוך מתיישב איש עם כיפה ומקשיב לשיחה. מכנסיים שחורים, חולצה לבנה מעומלנת ושיער שופע בשחור ולבן. "אתה מהתקשורת? אתה יודע מה אומרים, אם אתה רוצה לדעת מה הולך - לך לספר".
אתה ספר? אני שואל. "כן, לא מעצב שיער, לא אמן זיפים", הוא מחייך. "ספר כמו בסיפורים, ספר, של פעם".
ובבחירות האלו הצבעת למי שהצבעת קודם? הספר מסדר את המפית לפני שהוא עונה. "הצבעתי גם בבחירות האלו כמו בקודמות, והקודמות, קודמות, קודמות".
כי אתה מרגיש שהמפלגה שלך מייצגת אותך היטב?
"ממש לא", הוא כמעט מתקומם, "אני לא מרגיש שהיום הנבחרים האלו מייצגים אותי. היום כולם בכנסת מייצגים רק את עצמם".
אז מה השיקול שגורם לך לחזור ולבחור באותה מפלגה כל הזמן?
"אני בוחר רק על פי דבר אחד: מצוות הרבנים. ואתה יודע מה? ביום הבחירות, בעשר ודקה לא מעניין אותי כלום".
ולמה לא לנסות מפלגה אחרת?
"אני מצביע לפי הכרת הטוב על מה שכן נעשה, אבל לא מרגיש שהתחתנתי עם המפלגה. למעשה, אם הרבנים היו אומרים 'תעשו מה שאתם רוצים', לא הייתי מצביע בכלל".
אתה מרגיש שאין לך כתובת בכל המפה הפוליטית?
"כן. אני מכבד כל אחד, אבל פעם היו מנהיגים שהרגשת שהעם והערכים היו חשובים להם, ולא הכיסא שלהם. איפה התקופה של מנהיגים מפוארים כמו בגין, כמו פרס?" בגין ופרס באותה נשימה, ימין ושמאל באותו משפט. הרבה ירימו גבה.
הוא מחייך ועיניו ממתיקות סוד. "אני יודע שיש כאלו שרואים אותי, ספר עם חולצה לבנה וכיפה שחורה, ולא יודעים שהייתי בלבנון שלוש שנים, שעשיתי דברים שאי אפשר לספר, והדבר הכי גרוע זה לשפוט אנשים לפי החזות שלהם. אני יודע שאני מבלבל אנשים, שרואים את החזות שלי ומייד פוסלים את דעתי".
מצד אחד אתה מציג חשיבה עצמאית וביקורתית, אבל מבחינה מעשית, אתה בוחר באותה המפלגה פעם אחר פעם. איך אתה מבין את האמירה של דני קושמרו ביחס לבחירות שלך? "כי אני, הוא, אתה וכל האנשים כאן, אנחנו כמו דגים בים, הולכים אחרי העדר", הוא צוחק, "הבנת?"
עוד בטרם יתפענח המשל, ח"כ אלמוג כהן, איש אופקים חדשים, נכנס ל"דיאלנה". חיבוקים מכולם. כאן מכירים אותך לפני ולפנים, אפילו הספר מזכיר לכהן שהוא היה מסתפר אצלו כילד. השיח משפחתי ומכיל. הקנטות הדדיות ביחד עם הרבה הערכה, תחושה של דיאלנה - משהו משלנו.
כהן ממשיך מאותה הנקודה.
"אנחנו לא קופים ולא חמורים ולא עדר. מה שקושמרו עשה זה שפלות ברמה שאי אפשר להבין אותה בכלל. להפוך את כל משפחות הנרצחים והתושבים בשכונה לעדר? כאילו שאין להם חשיבה רציונלית, אין להם שמחות, אין אהבות ואין להם היגיון? אתה יודע מה הכי כואב בזה? שאחרי הדברים של קושמרו, כל התקשורת - צרצרים. ושתיקה כהסכמה. הזוי שלא מגיבים לזה ומוקיעים את האמירה הזו".
למה האמירה הזו, "אז מה?", כל כך מקוממת אותך?
"זה עצוב מה שהוא אמר. קושמרו הוא איש הנגב, הוא אמור לדעת שאם התושבים פה באופקים לא היו נלחמים, המחבלים היו מגיעים לבאר שבע, אולי אפילו למשפחה שלו. באותו בוקר כשיצאנו פה באופקים להציל את האחים שלנו - והם כולם האחים שלנו - לא שאלנו אף אחד למי הוא מצביע! מותר לא להסכים פוליטית, אין בעיה, אבל להשוות כמות נופלים לפתקי הצבעה? באמת? אין גבול?"
יש לך הסבר למה הוא אמר מה שאמר?
"מה שקושמרו עשה זה רק סימפטום של בעיה גדולה יותר. האמירה שלו משקפת את ההתייחסות של האליטה לאנשים שנמצאים כאן באופקים ובשאר הפריפריה. הם מסתכלים על ההחלטות שלהם בהתנשאות. האליטה הזו חייבת להבין שהיא כבר לא אליטה שעל פיה יישק דבר. זהו, נגמר העידן הזה".
לרגע זה נראה שהדיון על קושמרו גלש לפסים אישיים. האשימו אותך שחשפת מידע ביטחוני רגיש הנוגע אליו.
אלמוג כהן מחייך. "אני לא חשפתי, הכל היה כבר כתוב ברשת, אבא שלו כתב את זה בדף רשמי של המשרד לשוויון חברתי בסיפור חייו".
כהן שולף את הטלפון ומראה לי את המסמך שבו פורסמו הדברים שחור על גבי מסך.
אז למה מפקד חיל האוויר ביקש שיחקרו אותך?
"עכשיו אתה מבין מה זה אליטה? האליטה יודעת לשמר את עצמה. מה אתה חושב, שאני יכול להרשות לעצמי לומר דברים בלי בסיס? אני לא יודע שמחפשים אותי? אני אומר לך באחריות שדווקא המקום שבו גדלנו ושממנו באנו, מאלץ אותנו להיות הכי טובים. אנחנו צריכים להיות יותר טובים מכולם כדי להגיע לאן שאנחנו מגיעים... לא בזכות, אלא למרות הכל".
אם כך, מה מניע את ה"אז מה?" של קושמרו? גם הוא, כמוך, היה צריך לעבור דרך ארוכה כדי להגיע לאן שהגיע.
"זה בכלל לא קשור לפרסונות, אלא קשור לאג'נדות. זה הרבה יותר רחב מפוליטיקה. זה עניין סוציאלי של אנשים ממעמדות חברתיים מסוימים, שחושבים שהם שווים יותר מאחרים ובאמת מאמינים בזה. הפריפריה לא 'מצביעה נגד עצמה'. עצם הצגת השאלה היא התנשאות שנובעת מניתוק ואליטיזם. אם כבר, זה בדיוק ההפך. הפריפריה - כלומר, אנחנו מצביעים בעד עצמנו. הצבענו בעד זה שאנחנו רוצים להכות את האויבים שלנו, ולא להיכנע לתומכי טרור, ולא לשבת עם תומכי חמאס. מה קושמרו וחבריו ציפו שיקרה? שאנשי אופקים ואנשי מישור הגפן יצביעו בעקיפין לעבאס, לטיבי, עם איזנקוט? רק בגלל שהוא 'דיאלנה'? אגב, אם איזנקוט באמת היה דיאלנה, הוא היה אומר לקושמרו: תתנצל!"
עברת דרך עד שהגעת אל מרכז העשייה הפוליטית של המדינה כחבר כנסת בליכוד. מתוקף תפקידך ראית את החברה הישראלית כולה. הראייה שלך על האוכלוסיות השונות בישראל השתנתה?
"אתה מתכוון לערבים? ביחידה היו איתי חבר'ה ערבים. אנחנו לא פוסלים אדם בשל מוצאו, אלא בשל דעותיו. וגם חרדים אני לא פוסל, הראשון שהיה איתי באותו בוקר במישור הגפן היה יעקב מלכה מאיחוד הצלה, בחור חרדי. איך אפשר לפסול אחים כאלו?"
ומה עם האליטות שאתה יוצא נגדן? האם ההתחככות באליטה של ישראל שינתה אותך?
פניו של כהן זורחות מהשאלה. "אתה יודע במה השתניתי? בכלום ושום דבר!" הוא צוהל בחיוך מנצח. "אם הייתי רואה את הדברים אחרת, הייתי נותן את מענק הגיבורים לתושבי אופקים? הייתי מביא את שדה התעופה לנגב? למרות שזה קשה מאוד לעבוד כאיש ציבור בירושלים ולחיות באופקים, אני כאן באופקים, יושב איתך ב'דיאלנה' של סקורי שהייתי אוכל אצלו סושי פעם".
באמת? שום דבר לא השתנה במעבר הזה מאופקים למרכז העשייה הפוליטית בירושלים?
"ודאי שכן", כהן מרצין, "היום אני יודע לזקק את הבעיות של האדם השקוף, שלא רואים אותו באותה אליטה שעליה דיברנו, ואני יודע לזקק את הבעיות האלו לכלל פתרונות".
רגע, שמעתי נכון? אמרת עכשיו ששדה התעופה בעצם נחת סופית באזור בית קמה? הסאגה הסתיימה?
"כן בוודאי, הנה סקופ בשבילך. סיימנו את תסקיר ההשפעה על הסביבה, ועכשיו אפשר לומר ששדה התעופה הבא יהיה בנגב. זה אירוע טקטוני שמשנה מציאות. זה שדה תעופה שיביא חיים איכותיים, עבודות איכותיות והרבה השכלה. לא רק לדור שלי ושלך, אלא לבנים שלנו, לנכדים. זה אקוסיסטם ענקי שייבנה סביב זה. היום אני שותל את הזרעים לקראת הפיכת הנגב והגליל למרכז העשייה בישראל. גם ברמה הבינלאומית אני עובד על ה־IMEC, המסדרון היבשתי שיעבור מהודו למערב דרך ישראל. ככה אני רואה בחזון שלי את העתיד שלנו בנגב ובגליל. מקום שעולים אליו, כמו אברהם אבינו!
"אני אומר לך באחריות: בנגב חיים אנשים טובים ואוהבים. תסתכל עליו (מהנהן לעבר הספר, ד"פ) - האיש הזה לא יכול לשנוא. אבל יש אנשים ששונאים אותו, רק בגלל שהוא הוא, ובגלל שהוא מפה, ואני לא אתן שזה יקבל ביטוי בשום פנים ואופן". אלמוג כהן מצליח לעמוד בהפצרות של סקורי לטעום מהאוכל וממשיך אל יומו כאיש ציבור.
אנשי עמל
נתי ואלי, שני חברים באמצע יום העבודה, באו לאכול צהריים, ויש להם מה לומר על הדברים. "אנחנו לא כבשים בעדר. לא בוחרים בגלל מה שאומרים לנו, אלא בגלל מה שמתאים לנו. אתה צריך לחשוב על הדעה האישית שלך, מה שעושה לך טוב, אבל גם לדאוג לעם היהודי. ולכן הצבענו כמו שהצבענו".
אני לא חושב שיש קשר בין ביבי ל־7 באוקטובר", אומר אלי. "אני חושב שהציבור והממשלה הורדמו פה. וזה הרבה מלפני 7 באוקטובר
כלומר, אין לכם טענות לממשלה?
"ברור שיש הרבה טענות נגד הממשלה. אין שלמות בשום מקום, תמיד יש מה לשפר".
אני מדבר על הקשר בין אירועי 7 באוקטובר לעיר שלכם. מה לגבי האחריות של הממשלה למה שקרה כאן בזמן כהונתה?
"אני לא חושב שיש קשר בין ביבי ל־7 באוקטובר", אומר אלי. "אני חושב שהציבור והממשלה הורדמו פה. וזה הרבה מלפני 7 באוקטובר. אנשים בעטו במערכת מתחת לפני השטח".
כלומר, אתה מסכים שצריך לשאת באחריות לאירועים, אבל לא חושב שזו הממשלה. אתה מבין למה מי שחושב שהממשלה היתה אחראית לאירועי 7 באוקטובר, מתקשה להבין מה מניע את ההצבעה של תושבי אופקים לגוש הימין?
"נכון אומרים שביבי 'טיפח' את חמאס? אני לא יודע לגבי זה, אבל מי עזר להם באמת? מי לקח את התושבים של עזה לבתי חולים? הקיבוצים של העוטף, נכון? אז למה אתה לא שואל אותם - אם הם גם 'הצביעו נגד עצמם'? תאר לך שאיזה שדרן היה אומר ש'בקיבוץ זה וזה נהרגו מאות אנשים, אז מה? שלוש שנים אחרי הם נתנו 70 אחוז מקולם לאותם אנשים עצמם?' זה לא נקרא להצביע נגד עצמך?"
הפיוט
אני משאיר את השניים ליהנות מארוחת העמלים ונוסע לפגוש את יהלומה זכות. אישה שכשמה היא, זכות לעיר ולשכונה. במהלך שירותה הצבאי ניצלה יהלומה מפיגוע. שנים לאחר מכן, כשנפל גראד באופקים, התחדדה אצלה ההבנה שגם תושבי העיר זקוקים למענה שיסייע להם להתמודד עם מצבי חירום ומשבר.
מתוך הצורך הזה החלה לקדם, יחד עם שותפים נוספים, הקמת מרכז חוסן באופקים, שנוסד בשנת 2011. הרעיון שעמד בבסיס היוזמה היה פשוט: לא להמתין רק למענה שיגיע מבחוץ, אלא לקחת אחריות משותפת על הבית וליצור רשת של תמיכה וערבות הדדית.
מאז חייה השתנו מאזרחית עובדת צה"ל ליזמית ולאזרחית עובדת קהילה. עשרות פוליטיקאים ביקשו להיפגש עימה, הרבה הציעו לה גם תפקידים, אבל יהלומה נשארה קרוב לאנשי הקהילה. קול של תיקון והחלמה שבאים מהשטח. מורכבות שיודעת להחזיק קצוות.
"נדמה לי שהסערה סביב דבריו של דני קושמרו חושפת משהו עמוק יותר מהמחלוקת הפוליטית: את ההתנשאות שעדיין קיימת כלפי תושבי הפריפריה וכלפי הבחירות שלהם", היא אומרת.
ומה היית משיבה לו?
״התשובה שלי נמצאת בפיוט ששרנו השבוע על אופקים, שכתב הרב הפייטן אילן אריכא למנגינת 'יא גמיל' של פריד אל־אטרש. פיוט שמספר סיפור של מקום, של אנשים ושל שייכות".
"בזכותך עומד עולם, ברכה את לכולם, יהי שלום בחילך, שלווה בגבולך, אופקים, אופקים..."
ואיך את מפרשת את הפיוט הזה?
״זה אומר שאנחנו, תושבי העיר אופקים, וביניהם תושבי מישור הגפן, חלק בלתי נפרד מעם ישראל. הכאב של 7 באוקטובר אינו מבחין בין מצביעי ימין לשמאל. תושבי אופקים שילמו מחיר כבד, חוו אובדן ואימה, גילו גבורה, התנדבות וערבות הדדית. הבחירה הפוליטית שלהם אינה מפחיתה מכאבם, אינה מערערת על שייכותם ואינה הופכת אותם לאחראים לאסון".
אבל לפני שבוע, ביום הבחירות, דיברת על היכולת להביע עמדה ביקורתית כלפי מי שהיה בשלטון באותו בוקר. האם אי אפשר להביע עמדה ביקורתית על דפוסי ההצבעה של השכונה?
"את האחריות של מנהיגים מותר ואף חובה לבחון ולבקר. אבל אין לכרוך את זה בבחירה הדמוקרטית של אזרחים, ובוודאי לא להפוך את כאבם לכלי לנזיפה פוליטית. בחירות אינן תמיד תוצאה של חישוב רציונלי. הן נובעות גם ממצפן פנימי, ממצפון, מזהות מורכבת ומהחירות להיות מי שאנחנו".
ואם דני קושמרו והעורכים שלו יקראו את זה, מה היית אומרת להם?
"אופקים ואנשיה אינם רק נתונים סטטיסטיים בסקרי בחירות. יש בה משפחות, חלומות, כאב, גבורה, התנדבות ואחריות הדדית, בדיוק כמו במילות הפיוט. את כל אלה, למרבה הצער, לא שמעתי בתקשורת. כבוד למשפחות השכולות, כבוד לבחירה של מי שבחר אחרת ממני. אפשר לחלוק על הבחירה שלנו, אפשר לבקר אותה, אבל אל תעמידו אותנו על דוכן הנאשמים בגלל הפתק ששמנו בקלפי. אל תפקפקו באינטליגנציה שלנו, אל תתנשאו עלינו, ואל תמדדו את שייכותנו לעם הזה לפי הבחירה הפוליטית שלנו". היא שותקת רגע, ומוסיפה: "אנחנו לא אורחים בעם ישראל. אנחנו חלק ממנו".
