זה החל בסוף שנות ה-80, כאשר ועדה אקדמית בראשות הפרופ' אוריאל רייכמן הציעה שורה של שינויים במשטר הישראלי. הכוונה היתה לייצב את הממשל שייבחר ולאפשר לראש הממשלה העתידי להיבחר ישירות על ידי הבוחרים, ללא משאים ומתנים קואליציוניים, בלי קשר למספר המנדטים שתקבל מפלגתו. השיטה, שהזכירה קצת את זו האמריקנית וקצת את זו הצרפתית, אמורה היתה לשחרר אותנו מן התן וקח של הקמת הממשלה, ולהניח לראש הממשלה לנהל כראוי את ענייני המדינה מבלי לחשוש מהצבעות אי אמון בכל שבוע.
שמעון פרס, שהיה אז יו"ר מפלגת העבודה, התאהב בפטנט החדש. הוא סיפר לי כי מי שהיה נשיא צרפת, פרנסואה מיטראן, אמר לו כי רק שיטת הבחירה הישירה לנשיאות בצרפת, שאושרה ב-1962 ביוזמתו של שארל דה גול, אפשרה לו להיבחר לנשיא ב-1981 למרות שעמד בראשות מפלגת שמאל קטנה. פרס האמין שיוכל לזכות בקולות לא מעטים מקרב הערבים והחרדים, וסבר שתמיכתם בו לא באה לידי ביטוי, משום שרובם ככולם מצביעים עבור מפלגות מגזריות, וכי שינוי דומה לזה שעשה דה גול יאפשר לו ללכת בעקבות מיטראן ולהיבחר.
היו לנו שיחות לא מעטות בנושא זה. אמרתי לו שכעיקרון, לא נכון לעשות שינוי משטרי ברגע מסוים שבו הקונסטלציה נוחה, לכאורה, למי שעורך את השינוי, משום שמהר מאוד עשוי המצב להשתנות, והשינוי יהפוך לבומרנג. הוספתי כי ברור שהשיטה החדשה תפגע מאוד בגודל המפלגות הגדולות, משום שהן יבואו לקהל בוחריהן ויאמרו להם – לא כל כך חשוב לנו אם אתם מצביעים עבור המפלגה שלנו, כי מה שחשוב הוא שתצביעו עבור המועמד שלנו לראשות הממשלה. זה ייתן לבוחרים רבים את האפשרות להצביע עבור מפלגות נישה, ויקשה על ראש הממשלה העתידי להעביר החלטות.
אמרתי לפרס שלא נכון לעשות שינוי משטרי ברגע מסוים שבו הקונסטלציה נוחה, לכאורה, למי שעורך את השינוי, משום שמהר מאוד השינוי יהפוך לבומרנג. הוא לא השתכנע
הוא לא השתכנע מדבריי, והצליח לשכנע גם את יצחק רבין (שניהם היו אז באופוזיציה, לאחר שנבגדו על ידי "אגודת ישראל" ולא יכלו להקים ממשלה), אשר גם הוא סבר, ככל הנראה, כי הבחירה הישירה תיטיב עימו, וכי שיטת שני הפתקים תאפשר להם גם הצבעה עבור מפלגת המגזר וגם בעדו כמועמד לראשות הממשלה. בישיבת ועידת מפלגת העבודה שעסקה בנושא, ניסיתי לשכנע את עמיתיי שלא לעשות את השינוי, אך לא היה לי סיכוי לגבור על שני האישים, שהתנגדו זה לזה ברוב הנושאים האחרים, אך התאחדו בנושא זה.
במארס 1992 הובא חוק שני הפתקים להצבעה בכנסת. חברי "העבודה" (ואני, כנאמן למשמעת הסיעתית, בתוכם) תמכו בשינוי השיטה. בליכוד הוחלט לשחרר את חברי הסיעה להצבעה לפי מצפונם, ובנימין נתניהו נמנה עם התומכים בחוק. השגנו רוב, והיה זה ניצחון פירוס. באותה שנה התקיימו, עדיין, הבחירות בשיטת הפתק האחד, ו"העבודה" בראשות רבין זכתה ב-44 מנדטים והקימה את הממשלה. אבל ב-1996, בבחירות הישירות הראשונות, ירדה "העבודה" ל-34 מנדטים, והליכוד ירד ל-32. נתניהו ניצח על חודם של קולות מעטים, והצדיק, מבחינתו, את שבירת המשמעת הסיעתית כמה שנים קודם לכן.
בשנים הבאות היה ניהול הממשלות סיוט של ממש. את ראש הממשלה קשה היה לפטר, אבל הוא התקשה לנהל קואליציה מפוררת ללא גיבוי של מפלגה גדולה. קבוצה של חברי ליכוד בראשות ד"ר עוזי לנדאו, וקבוצה של חברי "עבודה" בהובלתי, פעלו בגיבוי המכון הישראלי לדמוקרטיה לביטול הבחירה הישירה, אשר יצרה במציאות מצב הפוך מזה שרצה בו המחוקק. במארס 2001, למרות שנבחר ברוב גדול בבחירה ישירה, אימץ ראש הממשלה הנבחר, אריאל שרון, את הצעת החוק שלנו, אשר כבר עברה בקריאה ראשונה, והעביר את ביטול הבחירה הישירה ברוב גדול של שני צדי הבית.
הרעיון נקבר, ובצדק רב. אסור לשכוח את קורות ההחלטה הפזיזה ההיא, ולהחזיר את הרעיון לחיים.
