נמות ולא נתגזען, אך מי כאן באמת הגזען?

אין צורך להיות חבר כנסת ערבי כדי לכנות את ישראל מדינת אפרטהייד, ולא צריך להיות אנטישמי כדי להשתמש במושג "עליונות יהודית". תמיד יימצאו מתנדבים יהודים, ישראלים וציונים, על פי הגדרתם, כדי להצטרף לעגלה הזאת. לא רק בימים כתיקונם - בהנחה שיש בישראל ימים כאלה, אלא גם כדי להכשיר את הלבבות לשותפות פוליטית עם מפלגות לאומניות פרו־פלסטיניות.

"פסילת ערבים כי הם ערבים זו גזענות פרופר", כתב עמרי רונן, מספר 7 ברשימת הדמוקרטים לכנסת. עוד חברה ברשימה, הח"כית לשעבר ממרצ מיכל רוזין, התייחסה לפני הבחירות בראיון לרשת ב' להבעת הצער של ח"כ עאידה תומא סלימאן על חיסול מחבלים. רוזין חשבה שפחות נורא לייצר שותפות עם סלימאן וחבריה מאשר שותפות עם מישהו כמו בצלאל סמוטריץ'. על פי רוזין, "אלה נציגי החברה הערבית בישראל, ולכן נכון שנשתף אותם בחיים הפוליטיים".

יאיר גולן, יו"ר הדמוקרטים, נפגש השבוע עם נציגי הרשימה המשותפת. ראש הרשימה היוצא, סמי אבו שחאדה, נפסל לא רק על ידי ועדת הבחירות המרכזית, אלא גם בתמיכת בג"ץ - שהמליץ לו לפרוש כדי שלא ייפסל גם שם. ראש הרשימה החדש, יוסף ג'בארין, לא טוב ממנו. הוא קרא להחרים את ישראל, כינה את מלחמת התקומה "מלחמת השמדה", מחויב להקמת מדינה פלסטינית, וכמובן מזדהה כפלסטיני.

ממשלת בנט־לפיד לא היתה מעיזה להסתמך על קולות רע"ם, אלמלא התקשתה להקים קואליציה. גם גוש איזנקוט היה מעדיף להסתדר בלעדיה, אלא שהוא לא יכול. ולכן מסע הטיוח והטשטוש של אופיין האידיאולוגי של רע"ם והמשותפת

בכל הנוגע לרע"ם נעשה מאמץ פוליטי ותקשורתי כביר כדי להציג אותה כמתונה. גם כאשר התפרסם המצע שלה השבוע. הוא כולל פינוי יישובים יהודיים, זכות השיבה, וביטול חוק השבות. זה מצע ישן! היו שהתרעמו, למשל אתר השמאל "העין השביעית". המצע אולי ישן, משנת 1999, אך הוא לא התעדכן מאז.

אמי פלמור, לשעבר מנכ"לית משרד המשפטים, ניסתה לרכך את העוינות כלפי המפלגות הערביות, גם לאחר חשדות כבדים לעבירות על החוק בבחירות - מהפרת איסור שימוש ביישומון להמרצת בוחרים, דרך שוחד בחירות ועד זיופים. "אני מרגישה אי־נוחות כל זמן מהשיח הזה על קולות הערבים", אמרה בחדשות 12.

אחרי הכל, לא נעים לחשוד בערבים

"אי־הנוחות" של פלמור מתייחסת, מן הסתם, ליהודים שלא רק שטרחו לקרוא את מצע רע"ם, אלא גם הבינו מניסיון מהן מטרותיהן של המפלגות הערביות, ויחד איתן גם את כוונותיהם של מצביעיהן: לא השתלבות בחברה הישראלית, אלא מחיקתה והחלפתה במדינה ערבית אסלאמית. דפוס ההצבעה, בעיקר בבחירות האחרונות, מלמד על תנועה לאומית מתחרה לציונות. זו בעיה מן המעלה הראשונה, מסובכת לפתרון, אם יש בכלל פתרון, ולכן דורשת מהישראלי המצוי התמודדות ישירה עם מציאות לא נעימה. אבל אם הבחנת בבעיה עם הציבור הערבי ונציגיו הפוליטיים - ברכות, אתה גזען.

לא צריך להיות גדי איזנקוט או יאיר גולן או יאיר לפיד כדי להתעלם מכל סימני האזהרה. אלה ממילא רוצים שלטון בכל מחיר, ולכן אך טבעי שיאשימו את הליכוד ואת ראש שב"כ כאשר מתעוררים חשדות כבדים בנוגע לטוהר הבחירות במגזר הערבי. חקירת שב"כ נחוצה רק כאשר מודלף ל"בילד" מסמך שחושף את התועלת שהפגנות לשחרור החטופים הביאו לחמאס, או כשקצין מילואים מנסה להעביר מידע לראש הממשלה. במקרה של חשדות להתנהלות פסולה בקלפיות המגזר הערבי, מספיקה בדיקה קצרה של ועדת הבחירות המרכזית. על שמפניות וסיגרים המערכת התאמצה הרבה יותר. אחרי הכל, לא נעים לחשוד בערבים.

ובכל זאת, ישראלים ציונים למהדרין מתעקשים על תפיסתם החולמנית, הנאיבית, של המפלגות הערביות. ירון דקל, שהיה מפקד גל"צ, כתב השבוע ב־ynet על "פער הולך ומעמיק בין ההשתלבות האזרחית והחברתית של הערבים לבין הדרתם ממוקדי קבלת ההחלטות", והאשמים בהדרה הזו הם כמובן נתניהו, הליכוד והימין בכלל. דקל, כמו אחרים לפניו, התייחס רק לערביות של רע"ם, המשותפת ומצביעיהן, ולא לחזון הלאומי שהן מקדמות. ומי שמתייחס אליהם ביושרה, כאל שחקנים פוליטיים ואידיאולוגיים, קצרה הדרך להוקעתו כגזען, שהרי הוא פוסל את "הערבים" מסיבות מגונות.

ייתכן שמי שמתייחס לאידיאולוגיה של ערביי ישראל הוא אכן גזען. אולי. אך נוסף על כך הוא גם ער לעובדה שממשלת בנט־לפיד לא היתה מעיזה להסתמך על קולות רע"ם, אלמלא התקשתה להקים קואליציה. וייתכן שהוא מניח שגם גוש איזנקוט היה מעדיף להסתדר בלעדיה. אלא שהוא לא יכול. ולכן מסע הטיוח והטשטוש של אופיין האידיאולוגי של רע"ם והמשותפת, ולכן שיבוץ יואב סגלוביץ ברע"ם, כדי לייצר אד־הוק מצג שווא של אפשרות לשותפות. שהרי אם סגלוביץ מסוגל להיות חבר ברע"ם, מן הסתם רע"ם חיה בשלום עם חבר כנסת ציוני ושוחר שלום.

וכדי להבריג את מצג השווא הזה לא מסתפקים בהסברים מתחום הפוליטיקה, אלא גם מציירים כגזען וכמדיר את מי שעדיין טורח לשמוע ולהאמין לחברי הכנסת הערבים.

תנועת מפקדים לביטחון ישראל, אשר מייסדיה הם בכירים במערכות הביטחון, כמו מתן וילנאי, דני יתום, מאיר דגן ז"ל ואחרים, מזהה את הסכנה האמיתית ו"מוקיעה את המסע לדה־לגיטימציה של הצבעת אזרחי ישראל הערבים לכנסת. התנועה מזהירה כי להדרת האזרחים הערבים מהתהליך הדמוקרטי תהיינה השפעות מסוכנות ביותר לביטחון, וביטחון הפנים של ישראל". בסוף ההודעה מוזכר, למען האיזון, "הטרור היהודי". כולנו רקמה אנושית אחת, עם קיצונים משני הצדדים, והערבים, למעשה, הם בדיוק כמו החרדים. בסך הכל "לא ציונים".

אלא שגם מכונת הכביסה הנמרצת ביותר לא תהפוך סוודר למכנסיים. המפלגות הערביות מעוניינות בהשתלטות ובביטול של המדינה היהודית. אף אחד מנציגיהם לא הסכים לגנות את חמאס (אם כי מדי פעם גינו כיוצאים ידי חובה מעשי טרור ספציפיים, למי שזה מספק אותו). חבריהן מקיימים קשרים עם ארגוני טרור או עם מחבלים מורשעים. זו המציאות, והיא לא גזענית. היא אמיתית ומסוכנת.