הבחירות חילקו את ישראל לשלושה שבטים. רק האויב בחוץ יחבר אותם

בנאום משנת 2015 חילק הנשיא רובי ריבלין את ישראל לארבעה שבטים: חילונים, דתיים, חרדים וערבים. ריבלין תיאר את הפערים והניכור בין ארבעת השבטים הללו, ובעיקר מיקם אותם על אותה סקאלה: הישראליות. אפשר היה להבין מדבריו כי עם קצת חינוך וקצת הגדרת ערכים משותפים - אפשר יהיה לגשר על הפערים או לפחות להצמיח ישראליות חובקת־כל, שבתוכה יוכלו כל חלקי ישראל לחיות חיים לאומיים סבירים.

אלא שלמרות הרצון הטוב לתאר את ערביי ישראל כאזרחים כמו כולם, על פי הרגלי ההצבעה שלהם הם דווקא פחות מעוניינים בהשתלבות בישראליות ויותר בנרטיב הלאומני הפלסטיני. זה שקיומה של מדינת ישראל לעולם לא יהיה מקובל עליו.

ולכן פוליטיקאים מפוכחים - ומן הסתם יש כאלה גם בגוש השמאל־מרכז (אם יש בכלל מרכז פוליטי) - יהססו לפני שיחליטו להקים מבנה שלטוני שמתבסס על תנועה ערבית, אסלאמית או קומוניסטית ובכל מקרה עוינת לפרויקט הציוני, רק כדי לסלק מהזירה הפוליטית את בנימין נתניהו. מה שמשאיר על הפרק את הרעיון שקוסם לרבים כל כך: ממשלת אחדות ציונית, בלי מי שמכונים בשפה מכובסת "הקיצונים משני הצדדים" - בן גביר תמורת יאיר גולן.

על פניו, אין סיבה שלא למצוא מכנה משותף בין לפיד, בנט, ליברמן, איזנקוט ונתניהו. הפערים ביניהם נראים קטנים יותר מאלה שבין איזנקוט לאחמד טיבי, בין לפיד למנסור עבאס. לא היה כדאי לחסוך מעם ישראל את סבבי הבחירות של סוף העשור הקודם, את המחאות, את החרמות, ולהקים ממשלה נורמלית ומתפקדת על בסיס ציוני מוכר ומקובל?

אם מצביעי בנט היו אמורים לחיות בשלום עם הפרת ההבטחה לא לשבת עם השמאל והערבים ב־2021, מדוע שבוחרי איזנקוט יעדיפו להישען על קולות הרשימה המשותפת והאחים המוסלמים, במקום להשלים עם הפרת הבטחה שלא לשבת עם נתניהו?

ובכן, מתברר שלא. בני גנץ, שנכנס פעמיים לממשלת נתניהו - נמחק מהמפה הפוליטית. גדי איזנקוט החזיק מעמד פחות משנה בקבינט המלחמה. לפיד סירב להיכנס אלא אם בן גביר יסולק. ליברמן הכריז מזמן על חרם מוחלט נגד נתניהו. ואלה מפלגות המרכז הציוניות, שאמורות היו להיות שותפות קואליציוניות טבעיות למפלגת ימין־מרכז כמו הליכוד. למה איתה אי אפשר לכרות ברית אחים, או לקבל החלטה אמיצה, או להפר הבטחה ליבתית לבוחרים? אם מצביעי בנט היו אמורים לחיות בשלום עם הפרת ההבטחה לא לשבת עם השמאל והערבים ב־2021, מדוע שבוחרי איזנקוט יעדיפו להישען על קולות הרשימה המשותפת והאחים המוסלמים במקום להשלים עם הפרת הבטחה שלא לשבת עם נתניהו? לפחות נתניהו לא סיים את כנס הבחירות שלו בשיר "בילאדי בילאדי", כמו הרשימה המשותפת.

אפשר לבחון סיבות סוציולוגיות, עדתיות ומעמדיות לחרם על נתניהו, מנהיג השדרה הפוליטית המרכזית של עם ישראל, והן יהיו נכונות במידה מסוימת. אבל הדרת המזרחים, דיכוי הימין, ביזוי מצביעי נתניהו בפרט ומצביעי גוש הימין בכלל הם לא רק עווית גזענית של אליטה היסטורית שנחלשה בקלפיות.

הרכבת הימנית והרכבת השמאלנית נוסעות לכיוונים שונים. תפיסתן את הציונות שונה, וכך גם החזונות שהן מציגות בנוגע לאופייה ולעתידה של מדינת ישראל. הראשונה מבינה שהסכסוך - כלומר מלחמת הנצח - עם הערבים הוא מלחמת דת, לא מחלוקת גיאוגרפית. הימין, בקדרות כרונית, מתעקש על "לנצח תאכל חרב". השמאל רוצה תקווה ושר שיר לשלום. מבחינתו ההתנחלויות הן מכשול לשלום, ומדינת כל אזרחיה היא לא סוף העולם. את הימין צריך להשתיק ולדכא ולהביס, כדי שלא יפריע לחזון האוטופי של מדינה שאין לה אויבים ואין לה דת. לכן השמאל מתעלם מאופיין האמיתי של המפלגות הערביות. גם הן מקלקלות לו את האוטופיה.

תפיסת הביטחון של הימין שונה מהותית מזו של השמאל. אין אמצע בין פינוי יישובים לבין הרחבת ההתיישבות ביהודה ושומרון. השמאל אדיש אפילו להשתלטות ערבית על הנגב והגליל. מה לו וליהודה, שומרון והבקעה? איך מקימים ממשלת אחדות עם מי שהיו מוכנים לבטל נטיעות, הריסת בתים לא חוקיים של בדואים בנגב, ורוצים להפקיד את הצבא הירדני על יהודה ושומרון?

הבחירות האחרונות היו הבעיטה הראשונה של הדמוגרפיה. השמאל מקסם את כל כוחותיו, מוסדותיו ותורמיו, ולא היסס לעודד את הערבים לנהור לקלפיות כדי לסלק את הימין מן הדרך. התוצאה היא שלושה שבטים: הערבים, שהוכיחו שהם לא שבט ישראלי, הימין והשמאל. הימין גדול מהשמאל גם כשכל התנאים היו לרעתו, והוא עדיין מתעקש על דמוקרטיה. צדקה שקמה ברסלר כשאמרה "הבחירות הבאות יקבעו איך ישראל תיראה לדורות, כי אם אנחנו לא מפרקים אותם באמת - אז הדמוגרפיה באמת מדביקה פה את האירוע".

אך מכיוון שהרוב הדמוגרפי הוא עדיין רוב, ומכיוון שלא הימין ולא השמאל הצליחו להגיע להכרעה ברורה בבחירות הללו, ומכיוון שסוג של אחדות אד־הוק, חמוצה ומרת נפש, בכל זאת עדיפה על ברית עם הלאומנות הפלסטינית - אולי אפשר לחכות קצת גם עם הפירוק וגם עם הדמוגרפיה.

איראן היא הסכנה המיידית והקיומית למדינת ישראל. נשיא ארה"ב דונלד טראמפ רוצה להשלים את המלאכה, עם ישראל, בחלון הזדמנויות קצר ונדיר.

בהנחה שגם מחנה איזנקוט מבין את הנסיבות, ומכיוון שהימין לא יצליח להקים ממשלה - הקמת ממשלה ציונית רחבה לשנתיים הקרובות, לצורך סיום המשימה באיראן, היא רעיון לא רע בכלל. כל המחלוקות אמורות להתגמד לנוכח פצצת אטום איראנית.

בתקווה שהשנאה לימין קטנה יותר מהרצון לסלק סכנה קיומית, ושאיזנקוט לא התכוון באמת כשסימן בנאום ה"ניצחון" שלו לראשי מערכת הביטחון: "נתניהו הוא ראש ממשלת מעבר, ללא מנדט ואמון. זכרו שאתם משרתים את הממלכה והאינטרסים של אזרחי ישראל בלבד. עמדו חזק ואיתן כנגד כל ניסיון לאתגר אתכם" - מה שנשמע דומה מאוד להמרדה.

ואחרי שננצח את איראן ואולי גם את חמאס - נמשיך להתכתש על שאר הדברים, אבל קודם כל - לחיות.