סוף קדנצית ריבלין: שלכם, בצניעות ובכנות

עבור הנשיא ראובן ריבלין, סיום שבע השנים כאזרח מספר אחת אינו רק סופה של תקופה אלא גם - ואולי בעיקר - נקודת מפנה במובנים רבים. הוא אמנם כבר לא יהיה בעמדה רשמית, אך נראה כי אין כיום אף אחד במדינה חוץ ממנו שעונה על התואר "אלדר סטייסטמן".

ספק אם ריבלין, שנכנס לתפקידו בעיצומו של מבצע צוק איתן ב־2014 ומסיים אותו שבועות ספורים אחרי שומר החומות, חשב שיהיה עד לכל כך הרבה דרמות במהלך כהונתו. הוא ראה את ארה"ב תחת אובאמה נכנסת להסכם עם איראן, ואת טראמפ פורש ממנו ואף נוקט את הפעילות הצבאית הקשה ביותר נגד משטר האייתוללות זה עשרות שנים עם חיסול קאסם סוליאמני. הוא גם ראה חמש מערכות בחירות לכנסת, כולל ארבע בתוך שנתיים. אבל נדמה שאחד הרגעים הזכורים לציבור בישראל היה "נאום ארבעת השבטים". 

רבים תהו מה הוביל אותו לנאום הזה, שבו הזהיר מפני התפרקות החברה הישראלית, אך מבחינתו היה זה מתבקש להגיד את מה שכולם ידעו: ישראל צריכה להתאחד כדי שהפרויקט הציוני לא יירד לטמיון. בסביבתו של הנשיא יודעים שהוא רואה לנגד עיניו בנאום את הפלא שנקרא קיבוץ גלויות, ואת העובדה שישראל ניצחה את כל התחזיות על כיליונה בראשית שנותיה. 

ריבלין מרבה לספר איך בראשית שנותיה של המדינה, כאשר נציגי ישראל בעולם טענו כי ניתן יהיה להביא מיליון איש ארצה תוך פרק זמן קצר, היו מי שחשבו במדובר בהזיה, והנה הם הביאו הרבה יותר מכך. הוא סבור אמנם שאת המשבר הקיומי החיצוני ישראל שרדה ואפילו הצליחה להביס, אך את המשבר הפנימי היא חייבת לנהל ולפתור באופן מיידי. 

את נאום השבטים חיבר הנשיא לאחר שהבין כי ארבעת זרמי הלימוד במדינה יוצרים למעשה ארבעה עמים שונים, ואפילו הרקמה המחברת של צבא ושירות לאומי כבר לא מה שהיא היתה. זה לא נתן לו מנוחה ולכן החליט לדבר. עד היום חושב כי העובדה שאין חובת שירות לאומי עבור אלו שאינם חייבים להתגייס לצבא, היא פספוס של המדינה. 

ריבלין החליט דרך הנאום המפורסם להציב מראה בפני הציבור, בפני השבטים. בניגוד למה שטוענים רבים, הוא לא הטיף מוסר אלא רק הציג את העובדות לאשורן כדי שהעם יבין מה מצבו, ואולי כך יבינו האזרחים שישראל בדרך למציאות שבה חיים כאן שבטים שיש להם מדינה, ולא מדינה שיש לה שבטים. אם נתרחק אחד מהשני, הזהיר, ניצור הפרדה שבה לא נוכל לחיות ביחד. הוא רוצה שכולם יהיו שותפים לרעיון הציוני ומאמין שגם החרדים והערבים, גם אם לא יקבלו את המהות של הציונות, יוכלו להרגיש שותפים לעשייה ולבנייה של המדינה, בעיקר דרך השילוב בשוק העבודה. 

ריבלין סבור גם שהדרך לשלב בין כל השבטים בעם היהודי שזורה היטב בחזון הציוני של קיבוץ הגלויות - על ידי נישואים. הוא נוהג לספר כי כשנכדיו שואלים אותו מאיזה שבט או מוצא הם, הוא אומר - אתם ישראלים. אצלו במשפחה, הדגיש, הזווית הזאת היא תולדה ברורה של נישואים בין העדות. נוסף על כך, ריבלין סבור שהחזון הליברלי־כלכלי של מורו ורבו האידיאולוגי זאב ז'בוטינסקי על מימוש זכויות הפרט, הוא עוד דרך מובטחת להתגבר על הפערים בין השבטים. לדבריו, התעסוקה יכולה לעשות פלאים בחברה הישראלית, וכבר עכשיו משנה את פניה. 

"נאום השבטים" אף הניח את הבסיס לייסודה של תוכנית הדגל של הנשיא ושל מוסד הנשיאות - "תקווה ישראלית". בספר על אודות ריבלין, שהוציא בית הנשיא לקראת סיכום כהונתו, נכתב: "מיזמי 'תקווה ישראלית' מבקשים לקדם את השתלבותם האיכותית של כלל המגזרים בחברה ובכלכלה הישראלית, תוך יצירת הזדמנויות למפגש ולביסוסם של קשרי שותפות אמיצים בין שבטי ישראל כולם".
בישראל, תפקיד הנשיא מגלם בתוכו פרדוקס: מצד אחד הנשיא קובע מי ירכיב את הממשלה, אך מצד שני אין לו כל תפקיד פוליטי ואף מצפים ממנו להיות הגורם המאזן את הפוליטיקה הסוערת של הכנסת. לא כך ריבלין. הוא לא מתבייש, נושא בגאון את הערצתו לז'בוטינסקי ורואה במשפחתו הירושלמית הוותיקה חלק ממימוש החזון הציוני ששם את העיר בליבת אותו החזון. הנשיא היוצא יודע שהוא מייצג דור הולך ונעלם בליכוד ובימין בכלל - כזה שספג ביקורת בשנים האחרונות בעיקר מקרב תומכיו של ראש הממשלה היוצא בנימין נתניהו - ורואה באידיאולוגיה דרך להציג את עצמך ולאו דווקא כלי להיבדל מיריבך. לנוכח האווירה הנוכחית בפוליטיקה הישראלית, זוכר ריבלין בערגה את הימים שבהם מנחם בגין ודוד בן־גוריון היו מתנצחים תוך ויכוח ענייני, ולא ויכוח לגופו של אדם.

נלחם על זכויות המיעוטים

השבוע ערך ריבלין ביקור פרידה בארה"ב. זה לא עניין של מה בכך שדווקא הוא, שאינו בהכרח מוכר בעולם כפי שראשי ממשלת ישראל מוכרים מתוקף תפקידם, נבחר להיות הגורם שדרכו ממשל ביידן יציג את עצמו לירושלים. אין זה מקרה. כפי שריבלין ניסה בכל שבע שנות כהונתו להיות הגשר המחבר בין הימין והשמאל, גם כשלכולם ברור שהוא לא ויתר על עקרונותיו האידיאולוגיים הבית"ריים, כך ביידן מקווה שאמריקה תיתן לו לעשות דברים שאף נשיא קודם לא עשה, מתוקף שליחותו לאחד את האומה בחסות משבר הקורונה.

המפגש שלהם השבוע היה יותר מכל דבר אחר ניסיון של ריבלין להפוך את הממלכתיות שאפיינה את כהונתו לפסים מעשיים, ובמובן הכי ברור של המילה - שימור קיומה של מדינת ישראל, הן על ידי יצירת קשר עמוק עם המנהיגים היהודים, והן על ידי הדגשת הצורך שארה"ב תתחשב בישראל כאשר היא עומדת על סף חתימת הסכם גרעין חדש עם איראן. ריסון איראן ושימור היהדות בארה"ב חשובים לריבלין באותה מידה, כי מבחינתו המשכיות העם היהודי היא המטרה של מדינת ישראל, כמו גם של המשפחה הירושלמית הוותיקה שהוא נצר שלה. 
הפגישות עם ביידן וחברי הקונגרס היו מוצלחות מבחינת ריבלין כי הן שידרו את המסר שלפיו גם נשיא ללא סמכויות של ממש נתפס כמקור של סמכות כשזה מגיע לחיבור בין ארה"ב לישראל ובין ישראל לתפוצות. לתחושתו, הוא הצליח להעביר את המסרים על איראן והאזור באופן המיוחד לו, והכימיה עם ביידן וננסי פלוסי - גם בזכות הגיל - היתה ניכרת לכל.

גם כאשר ממשל טראמפ הציג את חזונו ב"תוכנית המאה", ריבלין הדגיש כי לא משנה מה יקרה במורד הדרך, אין זה יכול לבוא במקום היותה של ישראל מדינה דמוקרטית ויהודית. נאמן לעקרונותיו, ריבלין ממשיך להדגיש לכל מי שרק רוצה לשמוע שאינו מוכן לשמוע על כל רעיון של העברת אוכלוסייה ערבית לשטחי הרשות הפלשתינית רק כדי להגדיל את אחוז האוכלוסייה היהודית בישראל. בכל שנותיו כנשיא הבהיר כי הוא אמנם נאמן לרעיון קיר הברזל של ז'בוטינסקי, שבמסגרתו חייבים לעמוד איתן נגד אויביה של ישראל עד שישתכנעו שאין מנוס מלהתפייס עימה, אך במקביל הוא נחרץ בדעתו שאין שום עילה והצדקה להפלות את אזרחיה הערבים, וכלל לא יעלה על הדעת שיעבירו יישובים ערביים כמו אום אל־פחם לריבונות פלשתינית.
ריבלין אף פעם לא האמין ברעיון שתי המדינות, בגלל שהוא אינו פרקטי מבחינתו. לדעתו אי אפשר להפקיד בידי ישות זרה את האחריות לשטחי המולדת הישראליים, משום שאותה ישות יום אחד עלולה להביא לאותם שטחים את איראן ועוד גורמים, כפי שנעשה בסוריה. אך מה שריבלין מתנגד לו באותה שאט נפש הוא השימוש שעושים גורמים פוליטיים באזרחים הערבים של ישראל כקלף מיקוח שאפשר לסחור בו כדי ליצור גבולות קבע, רק כדי "לייהד" את ישראל. 

כוחה של שותפות

נדמה כי אחד הדברים שריבלין גאה בהם יותר מכל הוא שבימיו זכה לראות מקרוב איך החזון הציוני שהגו ז'בוטינסקי ורבים אחרים הופך למציאות שעלתה על כל דמיון. אבל דווקא עובדת היותו איש שאומר את אשר על ליבו, גם אם הדברים נאמרו מתוך דאגה למדינה, קוממה עליו חלקים בציבור. מייד אחרי שנבחר לנשיאות בשנת 2014, הכריז בנאום הניצחון שלו על פרידתו מביתו הפוליטי - מפלגת הליכוד. "כעת אני לא איש של מפלגה ואינני איש של תנועה. אני איש של כולם. איש העם", אמר, "אני עומד לפניכם עם השליחות וכובד האחריות ובענווה אמיתית של ירושלמי מודה לכם על אמונכם. תחי הדמוקרטיה הישראלית. תחי מדינת ישראל". 
הכרזתו כי אינו שייך יותר לליכוד, נוסף על העובדה שלא היסס להעביר ביקורת על התנהלות הממשלה, קריאותיו לקבל את המגזר הערבי כשווה בין שווים, ודברים קשים שאמר על יהודים שפגעו במיעוטים - הובילו להאשמות חמורות כלפיו מצד רבים, גם בליכוד, לעיתים בדברים חריפים שלא נשמעו כלפי אף נשיא אחר במדינת ישראל. ריבלין הקפיד לנהוג באיפוק גם כלפי אלו שהשחירו את שמו, ובהם שרים בכירים שטענו כי ניסה לרקוח קונספירציה להפלת נתניהו.

לקראת סוף כהונתו נפלה עליו טרגדיה נוראית כאשר אהבת חייו, נחמה, נפטרה לאחר השתלת הריאות שעברה. נחמה היתה סמל של צניעות, סובלנות וממלכתיות מאופקת. "כמושבניקית מבטן ומלידה, נחמה ראתה את היופי בחיבור בין עבודת אדמה לפעילות חברתית", נכתב בספר של בית הנשיא שמסכם את הכהונה, "את הגינה הקהילתית בבית הנשיא היא הפכה למקום מפגש לקבוצות שונות בחברה הישראלית, וחיברה ביניהן באמצעות עבודת הכפיים. יהודים וערבים, חילונים ודתיים, כולם למדו את החשיבות של עבודת הצוות ואהבת האדמה".

ריבלין אמנם מסיים את תפקידו בעוד ימים ספורים, אך את המלאכה שהתחיל ליישם בעזרת רעייתו המנוחה הוא מתכוון להמשיך. כפי שאמר בביקורו השבוע בקהילות היהודיות בארה"ב, "כוחה של אומה הוא לא רק היכולת להתמודד עם קשיים אלא הנכונות לקיים את השותפות בין הקבוצות של העם".

ריבלין הוכיח כי גם אדם אחד יכול לגרום לאומה שלמה לחשוב, בנאום אחד, ובעקביות של שבע שנים. את מקומו בהיסטוריה הוא כבר השיג, ועכשיו עם עזיבתו נראה כי תפקיד הנשיא ייבחן לפי אמת המידה שהציב: השאיפה לאחד.