דרוש: מבוגר אחראי שיסביר לגוש השינוי מה עושים כשמפסידים

את הסיפור סיפרתי כאן בקיץ, אז בקיצור. אחרי מעשה פילגש בגבעה נשבעו שבטי ישראל במצפה: "איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין לאישה". המלחמה נגמרה, ומבנימין נשארו 600 גברים על סלע רימון. שבועה בשם ה' אי אפשר להפר. שבט שלם אי אפשר למחוק. שני הכללים עמדו זה מול זה, ומישהו היה צריך להכריע.

זקני העדה הכריעו. הם שלחו את בני בנימין לארוב בכרמי שילה, וניסחו מראש את התשובה לאבות שיבואו לריב: "כי לא אתם נתתם להם". השבועה נשמרה. השבט ניצל. זה ט"ו באב. הלבבות האדומים והשוקולדים הגיעו הרבה אחר כך.

השבוע התברר ששבועות יש לנו בשפע. נתניהו ניצח. נכון לשעת הכתיבה, הליכוד עומד על 26 מנדטים, הגוש שלו מוביל בחמישה מנדטים, ו־61 אין. החשבון פשוט, ואפשר לפרוש אותו בשלושה משפטים קצרים.

א. גוש השינוי נשבע, שבע שנים, לא לשבת עם נתניהו.

ב. בנט וליברמן נשבעו לא להקים ממשלה שנשענת על הרשימה המשותפת או על החרדים.

ג. הבוחר נתן לנתניהו את המפלגה הגדולה ביותר, ולאף אחד לא נתן רוב.

שלוש עובדות, ואין ביניהן ממשלה.

בשילה, ברגע כזה בדיוק, נמצאו זקנים. מה שנשאר פתוח אחרי הבחירות האלה הוא השאלה אם יש כאלה גם בגוש קפלן. בינתיים, שמעתי משם בעיקר נאומי ניצחון. בעשר בלילה המדגמים קבעו שנתניהו הפסיד, ובאולפנים כבר חילקו תיקים. איזנקוט נאם. בבוקר ספרו קולות.

יש בזה לקח, והוא לא רק על הסוקרים. מי שחי שבע שנים בתוך חרם, מתחיל להאמין שהחרם הוא המציאות. הוא מחרים את נתניהו, מחרים את מצביעיו, ובסוף מחרים גם את התוצאות. וחרם ארוך כזה כבר אינו חרם על אדם. הוא חרם על שבט, על יותר ממיליון ישראלים שהצביעו ליכוד.

מכאן שלוש דרכים.

הראשונה היא ממשלת מיעוט שנשענת על הרשימה המשותפת או על החרדים. יש עיתונאים שדוחפים אותה, גם אחרי שהמציאות טרחה להראות להם כמה רחוקים הם ממנה. אין לה סיכוי. לכל שחקן בגוש השינוי, חוץ מיאיר גולן, יש בה יותר מה להפסיד מאשר להרוויח. ליברמן לא יבנה את שמונת המנדטים שלו על הרשימה המשותפת, ולא על כניעה מוחלטת לחרדים. בנט, שכבר הקים פעם ממשלה עם רע"מ, יודע כמה זה עולה, ולא יוסיף לרקורד שלו עוד הבטחה שבורה בשביל ממשלה שתקרוס במהירות האור.

אבל הדרך הזאת מגלה משהו, וצריך לומר אותו בקול: יש בישראל ציבור, קטן ורועש, שבשאלה ימין או פלסטין כבר בחר. רוב מצביעי הדמוקרטים, הגרעין של קפלן, חלק מהאולפנים, כנראה גם חלק מהעליון. בלילה, עוד לפני שנספרו הקולות, הקדיש אחד מאנשי המשותפת את "הניצחון" לעזה. זה השותף. ובעיני הציבור ההוא, ממשלה ששרים בה "בילאדי בילאדי" עדיפה על שולחן אחד עם ליכודניקים. האם שאר מצביעי גוש השינוי שותפים לבחירה הזאת? מסופקני.

לפיד אוהב לומר ש־80 אחוז מהישראלים מסכימים על 80 אחוז מהדברים. בחשבון זה לא נכון. בגרעין זה נכון יותר ממה שלפיד היה רוצה. רוב העם רוצה ביטחון ורוצה להשמיד את האיום האיראני. רוב העם רוצה התיישבות חזקה בלי נוער גבעות עברייני, מלחמה בארגוני הפשיעה במגזר הערבי ויחסים בין הרשויות שיחזיקו יותר מקדנציה אחת.

אז על מה רבים? מיקי זוהר נתן את התשובה הכנה ביותר שנשמעה כאן בשנים האחרונות: כסף, כוח וכבוד. וזו בשורה טובה. על ערכים קשה להתפשר. כסף, כוח וכבוד אפשר לחלק, ובשביל זה בדיוק המציאו הסכם קואליציוני. ומכאן הדרך השנייה: ממשלת אחדות. אני תומך בה. אבל אחרי ניצחון של הליכוד, אחדות פירושה דבר אחד - המנצח מקים, המפסיד מצטרף. שותפות, לא אירוח. בלי פריטטיות ובלי רוטציה. ב־1984 פרס ושמיר חילקו ביניהם את הכיסא כי אף אחד מהם לא ניצח. הפעם ניצח אחד. ליברמן הציע למצביעי הליכוד, כבר בבוקר שאחרי, פשוט להזיז את נתניהו. כלומר, לבקש מהמנצח להתנצל על הניצחון. תודה, אבל לא. הוא כאן לארבע השנים הבאות.

אין צורך לחכות לחדרי המשא ומתן. את קווי היסוד אפשר לכתוב השבוע. ממשלה ציונית שעסוקה באיראן, בפשיעה הערבית המאורגנת, במשבר המילואימניקים, בגבולות, בוועדת חקירה בהסכמה רחבה. ואולי אפילו יתחילו לדון בחוקה מאוזנת שמחזירה לעם את הדמוקרטיה. כולם מוזמנים, אין יותר חרמות. בנט וסמוטריץ', ליברמן ובן גביר, ש"ס וגולן. מי שחותם על קווי היסוד, אהלן וסהלן.

זו ממשלה שאפשר להקים מחר בבוקר. היא תואמת את רצון הרוב המוחלט. היא יכולה להעביר רפורמות שמחכות עשור. והיא יכולה לסיים את התקופה שבה קומץ של לשעברים, בעלי הון משועממים ופקידים שהתאהבו בכוחם, גרר מדינה שלמה מסערה לסערה, בדיוק כשהיא צריכה להיראות מבחוץ כמו אגרוף. בטהרן צפו בזה בשידור חי.

מה שחסר הוא מבוגר אחראי אחד בצד השני. ולמבוגר הזה הזקנים כבר ניסחו את התירוץ. בנט, ליברמן, איזנקוט: נשבעתם לא לתת לנתניהו ממשלה. לא נתתם. הבוחר נתן. אתם רק מצטרפים למה שהוא הכריע. השבועה שלמה. ומי שמתעקש בכל זאת על ידיים נקיות (לכאורה, כמובן, כי אין ידיים נקיות בפוליטיקה), יגלה שידיים נקיות הן המותרות של מי שלא ייגע לעולם בהגה.

ואם לא? הדרך השלישית היא נשק יום הדין. בחירות חוזרות יעשו רע למדינה, ויש בימין מי שיאמר שהן עדיפות, ויש לו נימוק. בחירות 2026 היו הנוחות ביותר לשמאל אי־פעם: גיוס ענק, ארגון למופת, שטח בוער, יורדים שטסו להצביע. הימין בינתיים התעסק בווינטר, בהנדל, בלייטנר ובמעוז. בפעם הבאה הערבים לא ינהרו באותן כמויות, עם או בלי קשר לחשדות לשוחד בחירות. החרדים ינהרו. מי שמהמר שגם אז לא יהיו 61, מהמר נגד החשבון.

הפללתם, החרמתם, קיללתם, הנדסתם תודעה. הציבור לא קנה. אבל אתם כוח חשוב בחברה הישראלית. אין לכם אמון בנתניהו? לנו אין אמון בכם. זו נקודת פתיחה מצוינת למשא ומתן

ולכן אני פונה למנהיגי גוש השינוי, ובלי התנצלות. הפללתם, החרמתם, קיללתם, הנדסתם תודעה, הבטחתם עולם ומלואו. הציבור לא קנה. אבל אתם כוח חשוב בחברה הישראלית. אין לכם אמון בנתניהו? לנו אין אמון בכם. זו נקודת פתיחה מצוינת למשא ומתן.

חרם אינו תוכנית. שבועה אינה כלא. ובשילה, כזכור, זה נגמר בחתונות.