שפי פז היתה "גזענית גאה" - אבל הסיפור שלה מורכב הרבה יותר

אנטיגונה היתה הראשונה. היא ידעה מה יקרה למי שתקבור את אחיה בניגוד לחוק, ולא מצמצה. המלך גזר עליה להיקבר חיה, והיא הלכה אל המערה בראש זקוף כמי שהולכת לביתה. מאז, אם מסתכלים על מי שמתעקש לעמוד מול כס השופטים במלחמות אבודות מראש, רואים שם בעיקר נשים. לא כעורכות דין, כנאשמות. נשים שידעו שהמשחק המשפטי מכור, ובכל זאת התיישבו מול הלוח.

כדי להבין מה הן עשו שם, צריך את ז'אק ורז'ס. המשפטן הצרפתי הבחין בין שתי דרכים לשבת מול לוח המשפט. הראשונה, שהוא כינה "הגנת השתתפות", מקבלת את חוקי השחמט: הנאשם מזיז את הכלים בתבונה ומקווה שבסוף יגיע המט. השנייה, "הגנת הקרע", פשוט הופכת את הלוח. הנאשם לא מתווכח על המהלכים, אלא על זכות יריבו לקבוע את הכללים. ההשתתפות מבקשת זיכוי, הקרע מבקש עדות.

סוזן ב. אנתוני ניסתה להפוך את הלוח ב־1873. היא הצביעה בבחירות לנשיאות והואשמה בהצבעה בלתי חוקית (לנשים בניו יורק לא היתה אז זכות בחירה). השופט הנט, שופט ביהמ"ש העליון האמריקני, הורה למושבעים להרשיעה וגזר עליה קנס של 100 דולר. אלא שאנתוני הכריזה שלא תשלם אף דולר. אז עשה הנט את המהלך שאין לו מענה: הוא לא הפך את הלוח בחזרה, הוא פשוט קיפל אותו. כשהודיע שלא יורה לכלוא אותה, לא נותרה לה דרך לערער. אנתוני רצתה להיות אנטיגונה, והשופט סירב לחצוב לה מערה. היא תמות 14 שנה לפני שהתיקון ה־19 לחוקה האמריקנית יעניק לנשים את זכות ההצבעה.

ב־1955, באלבמה, סירבה קלודט קולווין בת ה־15 לקום מכיסאה באוטובוס בשביל נוסע לבן. היא נעצרה, הורשעה ונידונה למבחן לתקופה בלתי מוגבלת. הרישום שלה נמחק רק ב־2021, כשהיתה בת 82, והשופט שמחק אותו התנצל בפניה בשמו ובשם כל שופטי מונטגומרי. 66 שנה נדרשו עד שהלוח המשפטי הוחזר למקומו.

 "גזענית גאה"

שפי פז, שהלכה השבוע לעולמה, היא עוד חוליה בשושלת הזו. כבוגרת השומר הצעיר, פעילה בארגון הלסבי־פמיניסטי קלף וחברת רצ ומרצ במשך עשורים, היא גדלה בתוך תנועה שהפכה את הגנת ההשתתפות לאמנות. תנועה שהאמינה כי הדרך לשנות את החוקים עוברת דרך לוח המשפט. בצדק. מהפכת הזכויות הלהט"בית בישראל לא נכתבה ברחוב אלא בפסקי דין, וכך גם רוב הישגי תנועת זכויות האזרח. שולמית אלוני, שאליה הצטרפה שפי פז אחרי שיצאה מהארון, ראתה בביהמ"ש העליון לא אויב אלא מגדלור ושותף לדרך.

כששפי פז הגיעה לדרום תל אביב, היא גילתה שהמגדלור מאיר רק חלק מהחוף. השכונה שלה נשארה בחושך. מי שגדלה לאורו של בג"ץ, ריססה מחוץ לבתי שופטיו "דם יהודי הפקר בג"ץ". היא לא טענה שהשופטים טעו במהלך, אלא שהם החליפו לוח והפקירו את הקורבנות האמיתיים להתמודד עם המצוקות והאלימות של מבקשי המקלט, ש"נזרקו אליהם לשכונה על ידי יפי נפש שגרים בבתים רחוקים ומוגנים". את הטענה זאת היא השמיעה מהשטח. פז פעלה כמו עשב שפורץ בין המרצפות: ללא גיבוי משפטי ובלי כסף.

כששפי פז הגיעה לדרום תל אביב, היא גילתה שהמגדלור מאיר רק חלק מהחוף. השכונה שלה נשארה בחושך. מי שגדלה לאורו של בג"ץ, ריססה מחוץ לבתי שופטיו "דם יהודי הפקר בג"ץ". היא לא טענה שהשופטים טעו במהלך, אלא שהם החליפו לוח והפקירו את הקורבנות האמיתיים

באותה נקודה היא גם נפרדה מהמילון ששימש אותה עד אז. היא הכריזה על עצמה "גזענית גאה", ובחלוקת קונדומים לנשים מבקשות מקלט אמרה לאחת מהן: "קחי כדי שלא תתרבי". כשח"כ גבי לסקי ממרצ, המפלגה שהיתה שלה שנים, קראה לקלוט פליטים מאפגניסטן כמעשה הומניטרי, היא הציעה: "המעשה הכי אנושי והומניטרי שאפשר לעשות זה להעמיד אותך ואת החברים שלך מול כיתת ירי".

אחר כך הסבירה: "אחרי שיום־יום מאחלים לי להירקב בכלא, להיאנס, להירצח או למות בייסורים, מותר גם לי להתפוצץ". אף שאפשר להבין אותה, זו נקודה שמי שטוענת בשם זכויות האדם של תושבי הדרום המופקרים לא יכולה לעבור. זכויות האדם אינן נשק שמניחים בצד כשנפצעים. הן חלות גם על מי שמבזה ומסכן אותך. מי שתובעת שוויון בפני החוק לעצמה, אבל מציעה כיתת יורים ליריבתה, עושה טעות, ושפי פז ידעה את זה. ב־2024 היא הודתה בכך.

הרשומה המשפטית של שפי פז נראית כמו משחק של מי ששיחקה בלבן ובשחור בעת ובעונה אחת. ב־2020 היא נכנסה לגן של ילדי מבקשי מקלט, צילמה אותם בלי הסכמה והעלתה את הסרטון לרשת. פעולה מעוררת קבס. מי שדורש כבוד אדם לעצמו לא יכול לשלול אותו מאחרים, ובוודאי לא מפעוטות חסרי ישע. היא גם ריססה כתובות נאצה ליד מוסדות של ילדי מהגרים ומחוץ לבתי שופטים. בהסדר טיעון הורשעה בהשחתה ובהסגת גבול, ובספטמבר 2024 נגזרו עליה 45 ימי מאסר. היא סירבה להמיר את המאסר בעבודות שירות, טענה ל"הרשעה בררנית" והכריזה שתלך לכלא בראש מורם.

אנתוני ביקשה מערה וקיבלה קנס שאיש לא גבה. פז קיבלה הצעה להישאר בביתה ובחרה להיכנס למערה. שלושה שבועות אחרי שהתייצבה בנווה תרצה, מלווה בחברי כנסת ובתומכים שקראו "כולנו שפי פז", שוחררה.

בחזרה לאולם

דווקא כשישבה מול לוח המשפט ושיחקה לפי החוקים, היא ניצחה. עיתונאי שכינה אותה "יודו־נאצית" חויב לפצותה ב־20 אלף שקלים. זה גם היה דינו של מי שקרא לעברה "נאצית", ובפרשה זו אף קבע השופט שאין ראיות שהיא מחזיקה בעמדות גזעניות.

במאי 2025 הגיע ההישג המשפטי הגדול שלה: כתב האישום בפרשת האיחוד האירופי בוטל, והפרקליטות חזרה בה גם לאור טענת האכיפה הבררנית. שש שנים צעקה זאת ברחוב ומול בתי השופטים, והקול חזר אליה ריק. הטענה נשמעה רק כשאמרה אותה בתוך האולם. אותה מערכת שסגרה עליה את דלת התא, היא גם זו ששמרה על שמה וביטלה נגדה כתב אישום.

גם בזה יש משהו שמשותף לה ולשאר הנשים בשושלת: הן הבינו את משחק המשפט היטב. המלחמה האבודה לא היתה אצלן תקלה בחישוב, אלא המהלך עצמו. הן ידעו שיש משחקים שמפסידים על הלוח כדי שהקהל יראה את החוקים האמיתיים. שפי פז שיחקה כל חייה בשני הצבעים. היא הפכה את הלוח מבחוץ וניצחה בו מבפנים. אולי זו העדות שהשאירה: לוח המשפט לא מתהפך מזעם, אבל גם לא נשאר הוגן בלי מי שמנערת אותו.