המהומות בפריז הן רק פרומו קטן לאירוע הגדול. וזה הולך לכאוב

אחת לזמן-מה עיניו של אדם יתעכבו על חלון הראווה של לואי ויטון בחולפו ברחובות המהודרים והמצוחצחים של שדרת המעצבים בפריז. "הנה תיק ב-20 אלף יורו", יפלבל בעיניו, המום, מגרד בפדחתו, "למי יש כסף לקנות תיק ב-20 אלף יורו?", ואז גם יתמלא טינה וזעם כבושים, על אותה מוטציה של קפיטליזם דקדנטי שמסמלת את הפער המחריד בין אלה שיש להם (יותר מדי בהגזמה) לאלה שאין להם (שום דבר).

והנה באה השעה ועולה, ועימה מחאה בגין "יוקר המחיה/רפורמות חינוך/המצב מחורבן באופן כללי", ומוצא את עצמו האיש, יחיד בתוך המון שועט, מסתער על סמלי הון, קפיטליזם ועושר, שובר את זגוגיות אותו חלון ראווה מפונפן והוא ניצב בלב מערת האוצר.

אחוז אמוק, הוא נוטל מכל הבא ליד, ומרגיש קתרזיס ששמור אולי למהפכנים, אולי לבוזזים אנרכיסטים, אולי לפורעים פרו-פלסטינים (לא משנה מאיזו דת, אבל אולי מהגרים מוסלמים), אולי לרדיקלים מטורללים, שעה שהם מכניסים לרפובליקה ולאבי אבותיה, ולעשירים ולאבי אבותיהם, במקום שהכי כואב להם - בתיק של הכסף הגדול.

המהומות בפריז הן פרומו קטן לאירוע הגדול. ובמקום שבו שורפים חנויות יוקרה, ישרפו גם אנשים. זה רק עניין של זמן, והוא בטוח כמו כסף בכספת.